(Minghui.org)

למרות שאיני בעלת חינוך יאות, וידרש מאמץ רב להעלות על הכתב את ההתנסות הזו, בכל זאת הייתי רוצה לשתף אותכם בסיפורי. לא מכבר היה לי אוסטיאונקרוזיס (הדרדרות של רקמות העצם) בשתי ירכיי ולמעשה הייתי משותקת כמעט שנה. אולם 3-4 ימים לאחר קבלת הפא השלכתי את מקל ההליכה והייתי שוב מסוגלת בכוחות עצמי. התפתחות זו השפיעה בצורה משמעותית על האנשים בכפרי שידעו שאני מתקשה ללכת מאז גיל27. כאשר לראשונה תרגלתי את תרגילי הפאלון גונג אנשים לקחו אותי בעגלה לאתר התרגול.

קיבלתי את הפא בשנת 1999 כאשר הייתי בת 28. כאשר רדיפת הפאלון גונג החלה ביולי 1999, אמרתי לחמי את הטבע האמיתי של הפאלון גונג, הוא הסכים איתי באומרו שאני צריכה ללכת לביג'ינג ולעתור על הזכות לתרגל פאלון דאפא. באותו זמן לחמי הייתה דלקת בכלי הדם, שהפכה לטרומבוזה (קריש דם), רגליו נהיו מודלקות מפאת זרימת דם לקוייה. הרופאים אמרו שהם לא יוכלו לרפא זאת ע"י ניתוח. בתחילת שנת 2000 לקחתי את התיקים הרפואיים שלי ממספר בתי חולים מרכזיים על מנת להוכיח שהיה לי אוסטיאונקרוזיס, הראיתי אותם ל-" משרד 610" המקומי לראייה על תרומתו של תרגול הפאלון גונג למצבי. אנשים מ-"משרד 610" לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם שוטר עמד והסתובב מסביבי ואמר, "האם אפשר להגיע לדרגת החלמה כזו מאוסטיאונקרוזיס?" הסברתי בפירוט איך בריאותי השתפרה מאז שקיבלתי את הפא. השוטרים טלפנו לאנשי כפרי על מנת לוודא את סיפורי. לאחר שעימתו את סיפורי הם אפשרו לי ללכת. שלושה ימים לאחר שחזרתי לביתי, כבדרך נס הדלקת ברגליו של חמי הלכה והבריאה והוא יכל ללכת שוב. הנפיחות והרקמה הקשה שגודלה היה כגודלו של אגרוף התכווצה לגודלה של שעועית. חמי לאחר מכן אמר לכולם, "דאפא הוא טוב".

מייד לאחר מכן, החלטתי ללכת לבייג'ינג ולעתור על הזכות לתרגל פאלון גונג. אבי אמר: " את צריכה ללכת גם אם אף אחד אחר לא הולך מפני שהדאפא נתן לך בחזרה את חייך ואת מוכרחה להראות את מצפונך". אבי נתן לי מספיק כסף לנסיעה. בבייג'ינג נעצרתי והשוטרים השתמשו באלות חשמליות על מנת להפעיל עלי הלם חשמלי בכל הגוף. הייתי עצורה במרכז המעצר למשך יותר מחודשיים. פתחתי בשביתת רעב למשך תשעה ימים וקיבתי החלה לדמם. במקום לשלוח אותי לקבלת טיפול רפואי, הואכלתי בכח.

בפעם הבאה שהלכתי לבייג'ינג לעתור, נעצרתי ונכלאתי במחנה עבודה בכפייה למשך שנה אחת.

פעם אחת אבי היה מוכרח לשלם יותר מ-500 יואן (500 יואן הם משכורתו הממוצעת של פועל עירוני בסין) על מנת שיוכל לבקר אותי במחנה העבודה וואנג'יה. לפני שהוא הורשה להיפגש עימי, השומר ביקש מאבי להכפיש בקללות את המורה ואת הדאפא, אך אבי לא עשה זאת. הוא נאלץ לשחד את השומר בעוד 100 יואן על מנת שיוכל לראות אותי, זאת משום שמחנה העבודה וואנג'יה אסר על ביקורי המשפחה. מפני שסרבתי לשנות את דעותיי, ננעלתי בתא של גברים והוכרחתי לשבת על כסא מתכת למשך שלושה ימים ללא שינה. מחיתי ע"י פתיחה בשביתת רעב. כאשר אבי ראה לתדהמתו כמה רזה הייתי, הוא בכה, כמו גם אחי ואחותי הגדולים ממני. מנהל מחנה העבודה, מר שהי (שמו הפרטי לא ידוע), המפקד הראשי, ואסירים אחרים בקשו ממשפחתי לשכנעי לזנוח את אמונתי בדאפא ולהפסיק את תרגול התרגילים. הם אמרו לאבי: " בתך היא שקרנית. היא טוענת שמחלת האוסטיאונקרוזיס שהייתה לה נרפאה לאחר שלושה או ארבעה ימים של תרגול פאלון גונג". אבי ענה ביתר רצינות: "החלמתה של בתי ממחלת האוסטיאונקרוזיס  בזמן כה קצר אינה שקר; זוהי עובדה ידועה. מדוע אתם לא שואלים את האנשים בכפרנו? כולם יודעים שזה קרה". מנהל הכלא אמר שאני עקשנית מאד וביקש מאבי לשכנעי לשנות את דעותיי. אמרתי לאבי: " לשנות את דעותיי משמעותו שאצטרך להפריד את עצמי מהמורה ומהדאפא, בנוסף אצטרך להמציא שקרים ולמתוח ביקורת על הדאפא ולוותר על התרגילים". אבי אמר מייד, " לא. אדם צריך להיות פתוח ואצילי. כל דבר שמצריך וויתור על מצפונו של אדם הוא דבר שלא ייעשה, גם אם זה עולה לאדם בחייו". מנהל הכלא ואחרים היו כה עצבניים על הצהרתו של אבי שהם פשוט טרקו את הדלת ויצאו.

אבי הוא לא מתרגל, אך אימי מתרגלת. אבי עודד את אימי:" את צריכה באמת ובתמים להאמין בכך אם את רוצה לתרגל, גם אם סכין מוצמדת לצווארך". כאשר השוטרים שאלו את אימי אם היא תמשיך לתרגל או לא, היא ענתה ביציבות, "כן!", היא נעצרה והשוטרים בקשו מאבי לשלם קנס של 5000 יואן. אבי אמר מייד:" למה אני צריך לשלם לכם כסף? אלו חוקים היא הפרה? האין היא מתרגלת בכדי לשפר את בריאותה ולהיות אדם טוב יותר? אומר לכם יותר מכך, לא הייתי נותן לכם את הכסף גם אם היה לי. אם תכריחו אותי בעניין זה, אתבע אתכם. אני לא מאמין שבמדינה אף אחד לא אוכף את החוקים". השוטרים היו המומים ועזבו בסבר פנים זועפות. מאוחר יותר, אימי נעצרה. לאחר שבועיים, היא שוחררה מפני שאחי השני שילם לשוטר 700 יואן.

בחודש יוני 2000, חמישה אסירים במחנה העבודה וואנג'יה תפסו את שערות ראשי וגררו אותי על הרצפה. לאחר מכן הם בעטו והכו אותי ולבסוף שלחו אותי לתא הכליאה של הגברים. רגליי דיממו עדיין מגרירתם על הקרקע. הם הענישו אותי במשך 9 ימים בכך שהכריחו אותי לשבת ישיבה שפופה ובנוסף לשבת זקוף וללא תנועה על שרפרף קטן. הפצעים ברגליי נהיו מזוהמים מפאת חוסר סירקולציה, והחלו לפתח כיבים. לא יכולתי ללכת בצורה נורמלית במשך 20 יום. זמן קצר לאחר מכן אחד משדיי נהייה דלקתי והתנפח. לאחר 10 ימים, התפתח פצע מוגלתי חמור ביותר. מוגלה רב ודם בצבע כהה דלפו מהפצע. לבסוף, כל רקמת השד נרכבה. משקל גופי ירד למחצית משקלי המקורי. השומרים במחנה העבודה הבחינו בגסיסתי ולא רצו להיות אחראיים למותי; נשלחתי לבית החולים לנשים וילדים שבעיר הרבין. האנשים ממחנה העבודה צילצלו למשפחתי ול-"משרד 610" המקומי לאסוף אותי עוד באותו הלילה. הרופא אמר להם שיש לי סרטן בחזה.

כאשר בעלי ראה שאני במצב קריטי, הוא חשב לעצמו שאני לבטח לא אשאר בחיים, הוא איבד את אמונו בי ולכן טיפל בי באדישות. הרגשתי מותשת ובריאותי הלכה והדרדרה מדי יום ביומו. הרגשתי שמוטב לו מתתי. גופי הגווע חי בתוך המחשבות הנכונות, על כן עמוק בתוכי ידעתי שאם אוותר על המחשבות הנכונות, לא אוכל לעמוד על רגליי שוב.לפעמים רציתי למות אך מייד חשבתי לעצמי: "לא!". חברתי הגיעה לבקרני ואמרה: " האם לא התגברת על האוסטיאונקרוזיס בעזרת התרגול? מכיוון שעשית זאת, את צריכה לתרגל ולהבריא מהסרטן, ואז כל הכפר יתרגל פאלון גונג." לאחר ששמעתי את דבריה, הרגשתי שיש עלי אחריות כבדה וחשבתי לעצמי: " זה יהיה דבר שולי אם אמות, אך הרודפים ישתמשו בהזדמנות זאת על מנת להפיק תעמולה רעה ממותי ולהטיל ספק בליבם של הרבה אנשים בנושא הדאפא. אם כך האין אני גורמת נזק לדאפא?" התעוררתי לעובדה שזו הדרך שהכוחות הישנים סידרו לי ולא יכולתי להכיר בדרך זו. תמיד האמנתי שהדאפא הוא כל-יכול. למרות שלא יכולתי לקרוא את הספר בזמן ההוא, שיננתי ודיקלמתי את המאמרים הקצרים של המורה (מתורגם מסינית- ג'ינגוון) בכל יום. בריאותי לא השתפרה. יום אחד דיברתי עם המורה בדמיוני:" אסור לי למות. אני מתרגלת דאפא ואני צריכה לתת תוקף לדאפא. אני צריכה להתאושש במהירות אך אני זקוקה לעזרתם של מתרגלים אחרים".

לאחר יומיים, מתרגלת מקומית הגיעה לביתי ולקחה אותי איתה החוצה. ידעתי שזה המורה שעוזר לי. ביום הראשון, המתרגלת נתנה לי ספר לקרוא ושאלה אותי אם אני רוצה לתרגל. חשבתי לעצמי: "איך אני אוכל לתרגל במצבי? חזי מדולק ונפוח, עם מוגלה שדולף מהפצע.זרועותיי מכוסות שלפוחיות ויש לי גרדת העור בכל גופי. הייתי כה חלשה שלא יכולתי אפילו לעמוד ישר."לאחר מכן חשבתי לעצמי:"אני מתרגלת דאפא, מטפחת, איך אוכל שלא לטפח? מתרגלי דאפא יוותרו על חייהם על מנת לתת תוקף לדאפא; האם אני לא יכולה אפילו להחזיק מעמד ולתרגל? מלבד זאת, התרגול יכול לתרום לי רק בצורה חיובית." לאחר מכן אמרתי לעצמי: "כן". לתרגיל הראשון השתמשתי בכל כוחי על מנת להתמתח ולא חשבתי על היותי חולה.לאחר התרגיל הרביעי, ניסים קרו בשנית. חזי לא היה נפוח יותר וגופי הגווע הרגיש נהדר ואנרגטי. בדיוק כמו שהמורה אמר בג'ואן פאלון, "הטוב או הרע מגיעים מהמחשבה הספונטנית של האדם עצמו, והמחשבה ברגע המסויים ההוא יכולה להוביל לתוצאות שונות". בעלה של אותה מתרגלת, שהוא אינו מתרגל, הסתכל עלי לכל אורך התרגול. כאשר הוא ראה את השינוי העצום שחל בי תוך יום אחד בלבד, הוא צחק, "זה נהדר.זה כמו נס." הוא אמר לי, "למען האמת, אני דאגתי שמא תיפח רוחך כאן מכיוון שאפילו להגיע עד לכאן בפעם הראשונה הצטרכת עזרה מאנשים אחרים. אם לא הייתי רואה זאת במו עיני, לא הייתי מאמין בזה". לאחר מכן התחלתי ללמוד את הפא, לתרגל, ולשלוח מחשבות נכונות באופן רגיל. גופי השתפר בכל יום, ותוך פחות מ-20 יום הייתי בריאה לחלוטין.

מילים אינן יכולות לתאר את אסירות תודתי למורה. באותו זמן הודתי למתרגלים שטיפלו בי. החלטתי לחזור הבייתה ולתת-תוקף לדאפא וע"י כך לנתץ את התדמית השלילית שגרמתי לדאפא. ביום השני לאחר חזרתי הבייתה, היה זה יום הולדתו ה-66 של חמי. חברים וקרובי משפחה רבים ראו אותי בבגדים החדשים שהמתרגלים קנו לי; בריאה ועם עור בוהק. הם כולם נדהמו. כולם דיברו עליי. מרבית האנשים חשבו שמתתי לאחר שלא שמעו ממני במשך 20 יום. אף אחד לא האמין שלא לקחתי ולו כדור אחד בזמן ההתאוששות ושלא הייתי לנטל כלכלי על משפחתי. בעלי היה מאד שמח וחמי לא יכל להפסיק לחייך ולומר: " הדאפא הזה הוא נס".חמי אמר זאת לגיסתי וזו אמרה: " אני לא מאמינה. אני צריכה לראות זאת במו עיניי." היא הגיעה רק לוודא שחזי נרפא לחלוטין ורק צלקת גדולה נשארה כעדות על מיקום הפצע.אנשים מכל הכפר אמרו: "גם אם בית החולים היה יכול לטפל בסרטן כל כך מתקדם, הוא לא יכול היה לגרום לפצע כל כך גדול להיסגר ב-20 יום." שאלתי את חברתי האם היא זוכרת את הערתה לי קודם לכן. היא הרימה את אגודלה ואמרה," אני מאמינה לגמרי בפאלון גונג. זה כל כך טוב שלא רק אני מאמינה בזה, כל אחד בכפר צריך להאמין בזה מפני שראינו את ההוכחה לכך." מאוחר יותר, הגיעו לכפר אנשים מהסמכות העירונית על מנת לשטוף את מוחי ולבקש ממני לכתוב כתב אמנה. ראש הכפר אמר לאותה סמכות עירונית: "אמרתם לנו שהיא גוססת מסרטן בחזה. עכשיו היא הבריאה בגלל התירגול שלה ואתם לא תאפשרו לה לתרגל? האם כוונתכם שהיא תשאר בביתה ותמות?

בסוף השנה, אותם קצינים מהמשטרה ומהמשרד לבטחון הציבור שהחזירו אותי לביתי מבית החולים הגיעו לביתי ושאלו: "האם החלמת?", "כן". "האם החלמת באמת?" ," האם אינכם יכולים לראות ששלומי טוב כאן?".השוטר אמר: "אולי זו הייתה דיאגנוזה מוטעית?" לאחר מכן הוא רמז שלא אשאר בביתי אלא אעבור לביתה של אימי ביום שלמחרת. סירבתי. למחרת היום, המשטרה הגיעה לעצור אותי. אמרתי להם: "למדתי את הדאפא מכיוון שרציתי להיות בריאה ואדם טוב יותר. כאשר גססתי, מכרתי את ביתי ועדיין לא הספיק לי הכסף לתשלומיי הטיפולים. כאשר התייאשתי, המורה שלי הצילני. נעצרתי אז מכיוון שאמרתי את האמת על התרגול וכמעט שמתתי בכלא. שוב היה זה המורה שלי שהצילני וחזרתי לחיים. עכשיו אתם שוב מגיעים על מנת לפגוע בי. אתם ממשיכים לומר שהדאפא הוא רשע, בואו ונראה מי הוא הרשע עכשיו. מי מצילני ומי מנסה להרגני?" לא היה להם מה לומר אך נראה שהם מרגישים כבהבעת צער. הם אמרו לי: "לא רצינו לעשות זאת, דרגה פיקודית בכירה הוראתה על כך." בזמן שהם גררו אותי לתוך המכונית, בתי בת ה-9 אחזה ברגלו של אחד מהשוטרים ובכתה: " שחררו את אמא ". לאחר שהם הכניסו אותי לרכבם, בתי רכנה אל הרכב על ברכיה ואחזה בדלת ובכתה: " דוד, בבקשה עצור אותי גם כן, אני רוצה להיות עם אימי."השוטר אמר בצער: "את צעירה מדי בכדי ללכת עימה, אימך תשוב במהרה." הם ניסו לנסוע אך ביתי אחזה עדיין בידית הדלת ובכתה בקולי קולות:"אמא, אני רוצה את אימי!" לאחר כמה ניסיונות, השוטרים לא הצליחו לנהוג את הרכב לדרכם. אנשים מכל רחבי הכפר בכו ולבסוף השוטרים עזבו בין צעקותיהם המגנות של תושבי הכפר.

הושמתי במעצר שוב. ידעתי שלא עשיתי דברים כהלכה ואפשרתי לרוע להתגנב בפירצה. כל הזמן שיננתי לעצמי את הפא של שהמורה לימד אותי וחשבתי שמכיוון ואני כבר שם בכל מקרה, אני אתן את התוקף הראוי לדאפא. שמרתי על מעשים ופעולות נכונות;סרבתי לשנן את ההוראות של בית המעצר, ולתת לרוע להשפיע עליי. בתוך כמה ימים, שלפוחיות וגרדת העור החלו להופיע על זרועותיי והעור על חזי החל להיות מוגלה. התעוררתי לעובדה שהמחלה הייתה מיועדת לרוע על מנת שיבחין. לאחר 20 יום הם שחררו אותי על תנאי על מנת שאבקר אצל הרופא. המשטרה תכננה לשפוט אותי אך אני הייתי מחוץ למחנה העבודה. הם לא הניחו לי לשוב לביתי,הם רצו לשלוח אותי לתחנת המשטרה ליד מקום מגוריה של אימי. תחנת המשטרה הזו סרבה לעצור אותי אצלה. אז,אף אחד לא רצה יותר שום עיניין איתי. מחלתי הבריאה כאשר שבתי לביתי.

אני מודעת בצורה עמוקה להדרתו של הדאפא, כל הזמן מתנהלת ע"פי הסטנדרטים של המורה ועושה מה שאני אמורה לעשות. מכיוון שמצבי הגופני והמנטלי השתפר מאוד לאחר קבלת הדאפא, הרבה אנשים שינו את דעתם על הפאלון דאפא.