לאחרונה נתקלתי בכמה מצבים בתהליך הטיפוח האישי שבאו לידי ביטוי גם בעבודות הדאפא השונות שלקחתי בהן חלק.

לפני כמה שבועות נסעתי לסיני עם מתרגלת נוספת, כאשר נסעתי מטרת הנסיעה לא הייתה ברורה לי מספיק ולכן גם המחשבה הנכונה שלי הייתה חלשה, זה איפשר לרגשות אנושיים רבים להפריע לי. באחד הבקרים הרגשתי כבד מאד והלכתי לטייל. הרגשתי שאני פשוט עמוס ברגשות ולא מסוגל לחשוב ישר. הייתי מלא בעצב ובלבול. כשחזרתי לקחתי את הספר ג'ואן פאלון והסתכלתי בתמונה של המורה. הרגשתי שאני פשוט בנאדם רגיל וחשבתי-" אין ברירה, אני צריך פשוט לוותר על הטיפוח, אני פשוט לא יכול להיות מטפח, אני אהיה בנאדם רגיל טוב ואחיה חיים רגילים טובים" המחשבה הזו הביאה לי הקלה גדולה והשלמתי עם מי שאני.

אחרי המחשבה הזו המשכתי לחשוב- "אבל אני בוודאי אמשיך ללמוד את ג'ואן פאלון כי הרי זה הדבר הכי מעניין שקיים, ובודאי שאני אעשה את התרגילים כי הם כל כך טובים, והרי אני רוצה להיות בן אדם טוב אז אני אנסה תמיד לחשוב על אחרים קודם ולהיות אדם טוב, ובודאי שאני אעשה הכל לחשוף את הרדיפה ולתת לאנשים לדעת את האמת כי זה הרי הפשע הכי גדול שיכול להיות"

לאחר מכן כששיתפתי מתרגלת אחרת בהתנסות הזו היא חייכה ואמרה, "הבנת שאתה רוצה לטפח ולא צריך לטפח" אני חושב שזה מאד נכון, במשך הרבה פעמים שמתי לב שבגלל שאני רוצה להיות כבר משהו או מישהו שאני עדיין לא אז אני משתמש בכוח בכדי להיות שם וזה לא עובד בכלל- יש לי החזקה לתוצאה.

המורה אומר בהרצאה ראשונה של הספר "ג'ואן פאלון":

"עם גוף, ידיים ומחשבות של אדם רגיל אתה רוצה להפוך חומר בעל אנרגיה גבוהה לגונג? ושהוא יגדל?"

ובהרצאה שנייה:

"הטיפוח תלוי באדם עצמו והגונג תלוי במאסטר"

עוד דוגמא לכך הייתה במצגת ברחוב קינג ג'ורג' בת"א, כאשר העמדנו את המצגת נכנסתי ללחץ שהכל יעמוד, לא סמכתי עד הסוף על המתרגלים האחרים ולא על המורה. ראיתי בלחץ הזה איך אני חושב שעליי לעשות הכל עם שתי ידיי ושתי רגליי. כאשר המצגת כבר התחילה המשכתי להיות לחוץ, וכל הזמן דאגתי שאין מספיק אנשים שעוברים ברחוב או שדברים אחרים לא מספיק טובים. מרוב שהייתי לחוץ לא יכולתי לבחון את המצב בצורה רגועה ורציונאלית. כאשר התרחקתי מהמצגת לצד השני של הכביש לחלק עלונים או לאסוף אותם מהרצפה, גיליתי שכאשר אני רחוק מהמצגת ישנם הרבה יותר אנשים שמתגודדים לראות אותה, הבנתי שהלחץ שלי מנוצל על ידי הידיים השחורות ויוצר הפרעה.

בהרצאה תשיעית המורה מלמד:

"לגבי המתרגל, כוונת המחשבה של האדם מכתיבה ליכולות העל-טבעיות שלו שיעשו דברים, ואילו לגבי האדם הרגיל, כוונת המחשבה מכתיבה לגפיים ולאברי החישה לעשות דברים."

התמודדות נוספת עם ההחזקה הזו לתוצאה, הייתה בהוצאת האישורים למצגות השונות. גיליתי שבכל פעם כשאנו הולכים לעירייה או למשטרה במטרה להוציא אישור הדברים מסתבכים וכאשר אנחנו נזכרים כי אנחנו בעצם הולכים לשם להציל יצורים חיים אז הכל מסתדר. באחת המצגות, לא היה לנו אישור עד כמה ימים לפני הארוע ונתקלנו בכל מיני קשיים בעירייה, בהתחלה מצאתי את עצמי כועס ומתוסכל מחוסר ההצלחה שלנו וניסיתי, בצורה קצת אגרסיבית,  יחד עם מתרגלים אחרים שהיו מעורבים להבין מה קורה, אולם מתרגלת אחרת אמרה: "גם אם לא יהיה אישור זה בסדר, פשוט נלך וננסה". קיבלתי את מה שהיא אמרה ובליבי כבר חשבתי שלא תהיה מצגת, אבל להפתעתי, דווקא כאשר הרפיתי מהעניין פתאום הם הלכו וקיבלו אישור.

אבל כמו שקורה לי הרבה פעמים כאשר אני מצליח קצת להשתחרר מהחזקה מסוימת, אני מתלהב מכך והולך לקיצוניות השנייה. וכך לאט לאט השקעתי פחות פחות בהכנות למצגות ולקחתי יותר דברים כמובן מאליו. כאשר תכננו את ההשתתפות שלנו בצעדת ירושלים הייתה לי מנטאליות של "זה יקרה מעצמו". כאשר אני מסתכל על המנטאליות הזו היום אני בהחלט רואה את ההחסרה הגדולה שיש בה. זה בדיוק כמו שהמורה מזהיר אותנו פעם אחר פעם בהרצאות האחרונות- לא להרפות למרות שזה לקראת הסוף והרוע קטן יותר ויותר.

כמה ימים לפני הצעדה קיבלתי קצת תגובות מאנשים על כך שמתרגלים בארץ לא ממש מודעים לצעדה, ועדיין לא הבנתי את ההחסרה עד הסוף, וביום עצמו של הצעדה לא היה שדה חזק, היה רק חצי מכמות האנשים שהיו בשנה שעברה. גם החצי שהיה היה עייף וחסר אמביציה, ואת רוב זמנו העביר בישיבה בצל למרות שהיו המון הזדמנויות להבהיר את האמת לאנשים רבים.

במשך כל מהלך היום הרגשתי שיש החסרה בפעילות שלנו אולם לא הייתה לי הבנה ברורה של ההחסרה. כאשר כולם יצאו לצעדה אני נשארתי לקפל את הציוד. בשנה שעברה יכולתי להכניס את הרכב עוד לפני שכולם יצאו לצעדה וכך יכולתי לצעוד יחד עם כולם, אולם הפעם לא נתנו לי להיכנס רק עד שהצועדים כבר סיימו את הצעדה.

כאשר נסעתי לפגוש את הצועדים בסוף המסלול היו פקקים רבים בעיר ומכל מקום שלא ניסיתי לנסוע היה פקק, לבסוף בחרתי במסלול ארוך יותר אבל שהייתי בטוח שיהיה נקי מתנועה, ואכן התקדמתי בצורה סבירה, אולם פתאום משום מקום, בעודי עומד ברמזור, סגרו את הכביש שרציתי לנסוע דרכו. אז נפל לי האסימון- זה לא הפקקים או השוטרים או השומרים שמונעים ממני להתקדם, אלו הם הידיים השחורות שמנצלות את ההחסרה שלי. כמו שהמורה מלמד בהרצאה שישית-

"אבל ברגע שתתחיל את המדיטציה בישיבה פתאום נעשה רועש מחוץ לחדר. יש רעש של צופרי מכוניות, צעדים במסדרון, דיבורים, טריקת דלתות ורדיו מבחוץ. פתאום זה כבר לא שקט. אם אתה לא מתרגל צ’יגונג הסביבה היא די סבירה, אבל ברגע שאתה מתחיל לתרגל צ’יגונג היא מתחילה להיות כך. רבים מכם לא חשבו על זה לעומק. מה באמת הולך? אתם רק מרגישים שזה מוזר ותהיו די מאוכזבים שאתם לא יכולים לתרגל צ’יגונג. ה"מוזר" הזה חוסם את הכל, אבל זהו השד שבא להפריע לך וגורם לאחרים להפריע לך. "

ברגע שהבנתי את זה הרגשתי שדה אנרגיה מאד חזק וברור, בדיוק מתרגלת נוספת צלצלה לשאול אותי למה אני מתעכב, אמרתי שיש לי הפרעות וביקשתי שתעזור בשליחת מחשבות נכונות. אני גם שלחתי מחשבות כל הדרך. נסעתי בדרך שאמורה הייתה להיות הכי חסומה אבל הגעתי יחסית מהר.

בתקופה הזו, ההחזקה שלי לתוצאה, באה לידי ביטוי בשני מצבים קיצונים שונים, כשאני מסתכל על ההחזקה הזו אני מבין שהיא ביטוי של האנוכיות שלי, היא בעצם ביטוי של הרצון האישי שלי להצליח והיא אינה מחשבה שבאמת חושבת על אחרים קודם- כפי שהמורה דורש מאיתנו. במהלך התקופה הזו ראיתי התבטאויות שונות של ההחזקה הזו: כרגשות אנושיים, כמנטאליות של ההתפארות, כהתלהבות, כקנאה וכתחרותיות. אבל גיליתי שלמרות שכל ההחזקות הללו עדיין קיימות בתוכי, בו זמנית קיים גם הצד המטופח שלי שאכן עומד בקריטריונים של המורה, ובכל פעם שההחזקות הללו עולות אם אני מצליח לראות אותן כמי שהן באמת, אז הצד המטופח שלי יכול לבוא לידי ביטוי ונוצרת המחשבה הנכונה.

כמו שהמורה לימד בהרצאה בוושינגטון 2004:

"בהסתכל על הדברים שעשיתם בטיפוח ובאימות הפא כתלמידי דאפא, עדיין יש לכם הרבה החסרות, ועליכם לנטוש את כל הדברים שאתם קשורים אליהם. כאשר אני מעלה את הנושא של החזקות אתם לא תבינו את זה בצורה קיצונית כפי שהייתם מבינים זאת בעבר. הנתיב הזה שאתם הולכים בו והאופן שאתם מטפחים בו אינם החזקות. המושגים של עצמכם והמחשבות העקומות שאתם עדיין אוחזים בהן בין אנשים רגילים תוך כדי שאתם מאמתים את הפא, אלו הם הדברים שאתם צריכים לזנוח. באשר לדרך הטיפוח הזו שלכם שכאן בחברה האנושית – העובדה שאתם עובדים ומנהלים חיים נורמאליים בין ההמונים תוך כדי שאתם עושים טיפוח - זה לא משהו שאני אי פעם ביקשתי מכם לזנוח, כי זה משהו שנקבע על ידי דרך הטיפוח שלכם.." (לימוד הפא בועידת הפא בוושינגטון די סי בשנת 2004)