(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא בשנת 2001, בערך כשאתר האינטרנט שעליו אני עובד עלה לאוויר ומייד התחלתי לסייע על בסיס יומיומי. הבנתי שדברים רבים שהתרחשו במהלך חיי נתנו לי את הכישורים הנדרשים כדי להשתתף בפרוייקט הזה והרגשתי אסיר תודה למורה שלנו באופן בל יתואר על כך שאירגן שאקח חלק בתיקון הפא באופן זה.

אחד הדברים שנגעו לליבי מעט אחרי שהתחלתי לעבוד באתר הדאפא היה שאין אישור או תגמול על העבודה שנעשית וגם אין תהילה שמעורבת בכך כיוון שמרבית האנשים אפילו אינם מודעים לעבודה שאנו מבצעים. חלוקת עלונים וניהול שיחות עם אנשים ברחוב מאפשרת לך לראות באופן מיידי את ההשפעה שיש לך. בעבודה על אתר האינטרנט, אתה אפילו לא יודע אם מישהו קורא את זה ומעבר לכך, אינך מסוגל לראות את ההשפעה שיש לכך. כך שבמהרה נאלצתי להיפטר מכל החזקה שהייתה לי להשגת תוצאות או הוכחות לעובדה שעשיתי משהו ממשי בתיקון הפא. אם אי פעם נתקלתי במחשבות שליליות על כך, פשוט הייתי מזכיר לעצמי שהמאסטר ינחה אנשים שאמורים לראות את האתר כך שהם ילמדו את האמת ואני צריך רק לבצע היטב את הדברים שהמאסטר קבע שאבצע.

בימיו הראשונים של אתר האינטרנט, לכל אחד בקבוצה היו יחסים טובים עם איש התיאום של האתר אך כמעט שלא היה קשר עם חברים אחרים בקבוצה. זה יצר לחץ רב על אנשי התיאום, כיוון שלמעשה הם תפקדו כמרכזי שיתוף מידע בין המתרגלים הרבים בקבוצה. לא הייתה סביבת טיפוח בין יתרת המתרגלים כיוון שלא יצרנו קשר או התחלקנו בינינו. בפעם הראשונה שהתקדמתי והתקשרתי למישהו אחר מהקבוצה, איתו לא דיברתי עד אותו יום, הרגשתי שנופלת חומה גדולה בינינו. הבנתי שבתקופת תיקון הפא תקשורת ושיתוף פעולה חשובים במיוחד, גם מסיבות שאנחנו יכולים לראות על פני השטח וגם מסיבות נוספות שיתכן שאיננו מודעים להן. בכל פעם שהתקשרתי לאנשים, המורה תמיד סידר שהם יספרו לי דברים שהיה מאוד חשוב שאשמע עליהם בטיפוח שלי. במהרה הבנתי שבעבודה ביחד על פרוייקט תיקון פא איננו קבוצת מתרגלים נפרדים שעובדים על אותו פרוייקט אלא שלמעשה אנחנו מטפחים ומתרוממים יחדיו. חשוב שנהפוך את עבודתנו על אתרי הדאפא לסביבת טיפוח בכך שנשתף ונשתפר ביחד. זה יאפשר לנו לעבוד כשלם שאינו ניתן להריסה ולא כקבוצת מתרגלים נפרדים.

זכור לי מקרה בו ניסיתי להעלות את המאמרים שלי למערכת אך זה פשוט לא עבד. שלחתי מחשבות חיוביות ולמרות שהרגשתי טוב למדי, לא נראה שזה עוזר. לא יכולתי לראות שום בעיות מיוחדות בשין-שינג או בטיפוח שלי שמונעות ממני להצליח להתגבר על המכשול הזה. הייתי צריך ליצור קשר עם חברים אחרים בקבוצה כדי לשאול אם הם יכולים להזין את המאמרים שלי באותו יום. אך לפני ששאלתי, הועלתה הצעה שננסה לשלוח מחשבות חיוביות ביחד כקבוצה. כך עשינו ופתאום הכל עבד בצורה מושלמת.

הבנתי שלא משנה עד כמה אנחנו מרגישים שאנחנו פועלים היטב כשאנחנו עובדים בנפרד, לפעמים כדי להתגבר על דברים עלינו לפעול כקבוצה וכוחנו עצום אם אנחנו משתפים פעולה ומתקשרים היטב. הפעם הראשונה שצוות האתר שלנו נפגש פנים אל פנים הייתה התקדמות עצומה לקבוצה כשלם. הקדשנו יום שלם ללימוד הפא ולשיתוף התנסויות והתוצאות היו אדירות. זה היה שונה משיחת ועידה טלפונית ומאז ניסינו לקיים פגישות פנים אל פנים באופן סדיר, אפילו שחלק מהמתרגלים נאלצו לנסוע כברת דרך ארוכה.

בשנת 2002 היו לי התנסויות רבות בהן היו לי בעיות בטיפוח עם ההחזקות שלי וכששוחחתי על כך עם חברים אחרים מהקבוצה גיליתי שהם התמודדו עם בעיות דומות. אך לאחרונה הרגשתי שהדברים השתנו מעט. למשל, מתרגל בקבוצה שלנו פעל בצורה ממש לא טובה. הוא בכלל לא ביצע את עבודתו, וכשכבר ביצע אותה, האיכות הייתה איומה כך שהיה עלי לחץ רב כי נאלצתי למלא את מקומו. למרות שידעתי שכמתרגל עלי להיות סבלני ולחשוב קודם כל על האחרים, הרגשתי שבגלל שזו עבודת תיקון פא והיא מאוד חשובה יש לי זכות כלשהי להחמיר עם אחרים ולהיות תובעני. למעשה זה היה ביטוי לכך שהורדתי את אמות המידה שדרשתי מעצמי. המורה אמר לנו ב"הרצאת הפא בוועידת הפא בוונקובר, קנדה בשנת 2003":

"בדרישות השין-שינג, כלומר בסטנדרטים שתוכלו להגיע אליהם כמטפחים – במובן הזה אי אפשר לעשות הנחות וחייבים לעמוד בסטנדרטים."

אנחנו לא יכולים להשתמש בתירוצים כדי להצדיק התנהגות שאינה תואמת לאמות המידה של הפא, ולא משנה עד כמה המצב חשוב או דחוף. תפקודו הלקוי של אותו מתרגל היה מבחן גדול עבורי – האם אוכל באמת ללכת בעקבות הדרכתו של המורה ולהיטמע בפא תחת הלחץ הכבד הזה ובמצב כה מסובך.

עם חלוף הזמן נראה שמחשבותיי על המתרגל הזה הלכו והחמירו ותרומתו לאתר הייתה גרועה יותר ויותר עד שחשבתי שהוא חסר תועלת ועדיף שלא יעבוד יותר בשביל האתר. לאחר מכן שוחחתי עם מתרגל שהיה בוועידת הפא באטלנטה. הוא אמר לי כמה דברים שבאמת הגיעו ישר לליבי וגרמו לי לראות את שכבות האנוכיות ששלטו במחשבותיי. הבנתי שהשינוי הנדרש אינו חיצוני – אנחנו לא צריכים להוציא את האדם הזה מהקבוצה. עבורי השינוי הוא פנימי – לבי לא היה מספיק רחב ורחום כלפי אותו מתרגל. במקום לנסות לעזור ולעודד אותו במהלך התקופה הקשה הזו, היו לי רק מחשבות שליליות כלפיו בגלל הקשיים שסבלתי. כשחשבתי על הסבל שהמורה עבר בשביל כולנו, הרגשתי ממש מבויש בעצמי. הבנתי שמחשבותיי על כך ש"המתרגל הזה אינו מספיק טוב, בואו נחליף אותו!" היו למעשה המחשבות של הכוחות הישנים והן בדיוק סוג הטקטיקה שבה הם רצו להשתמש כדי להיפטר ממתרגלים שהם הרגישו שאינם ראויים.

סירבתי לציית לסידורים שלהם. מייד כשראיתי את הפגמים שבי ורציתי לשנות את עצמי, הרגשתי שליבי מתרחב ושאני מסוגל לראות רמה חדשה בתיקון הפא. מאז ניסיתי להיות עם הלב הרחב והטוב הזה בכל דבר שאני עושה ולקבל את הדברים שאחרים יכולים להציע במקום לשפוט אותם ולצפות שהם יצייתו לצווים שלי. אך השיעור הגדול ביותר שלמדתי מההתנסות הזו היה שכשהתבוננתי במתרגל הזה עם לב חיובי וחשתי חמלה כלפיו, פתאום העבודה שהוא ביצע לאתר השתפרה במידה ניכרת. נראה שההחזקות והמחשבות השליליות שלי עיכבו אותו והן היו המקור האמיתי לבעיית הקבוצה. ראיתי שאנחנו לא מבצעים טיפוח אישי אלא שאנו חלק מהטיפוח של תיקון הפא. כפי שהמורה אמר לנו ב"הרצאת פא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. 2002":

"עניינו הוא גם עניינך ועניינך הוא גם עניינו"

כל מחשבה ומעשה שלנו יכולים להשפיע במידה רבה על האחרים, וכל החסרה או החזקה אינן עניין פרטי.

זמן רב ביצעתי עבודת תיקון פא רבה ובאמת הרגשתי שביצעתי אותה ברמה די טובה. אך עם חלוף הזמן פיתחתי החזקות ומושגים שגויים שביצוע עבודת דאפא זה כל הטיפוח. בגלל שהרגשתי שאני עסוק מדי בעבודת דאפא ושהעבודה הזו יותר מדי חשובה, התעלמתי מהזדמנויות להתבונן פנימה ולשנות את עצמי. המורה הזכיר לנו ללא הרף את החשיבות של ביצוע שלושת הדברים בצורה טובה: טיפוח של עצמנו, אימות הדאפא ושליחת מחשבות חיוביות. אולם, למרות שעל פני השטח ביצעתי את כל שלושת הדברים, לא נתתי לטיפוח האישי ולשליחת המחשבות החיוביות את החשיבות שהם היו אמורים לקבל. הרגשתי שהם רק נועדו לעזור לי לבצע היטב את עבודת הדאפא. הרגשתי שמשקל אדיר הוסר מכתפיי כשזיהיתי את זה והבטחתי בכנות לבצע היטב את שלושת הדברים ולעשות כמיטב יכולתי לנהוג על פי הדרישות של המורה. כעת אני מבין טוב יותר את מידת החשיבות של ביצוע טוב של כל שלושת הדברים וגיליתי שאני יכול למצוא זמן לכולם, בשיקול דעת ובשלווה ושהם כולם עובדים יחדיו בהרמוניה כך שהכל מטופל.

תודה לך מאסטר ותודה למתרגלים העמיתים על ההזדמנות לחלוק עימם את התנסויות הטיפוח שלי. אני מעוניין לסיים בכמה מילים מ"המורה דורש בשלום תלמידי הדאפא בראש השנה האזרחי של שנת 2004":

"למען היצורים החיים, למען אימות הדאפא, חתרו במרץ בדרך האלוהית!  השלמות וההרמוניה הנצחיות של העתיד קיימות בו זמנית עם ההוד שלכם!"