(Minghui.org)

הפאלון דאפא הוצג לציבור בחודש מאי 1992 בעיר צ'נג-צ'ון, מחוז ג'ילין שבסין. עקרונות היקום הגיעו לעולם האנושי, ואיפשרו לבני האדם להפוך למתרגלי פאלון דאפא. בחושבי על הימים בהם לימד המורה את הפא ואת התרגילים, זכורה לי התקופה כמאושרת בחיי. המורה אמר:

"אני חושב שאלה שיכולים לשמוע ישירות את העברת שיטת התרגול והוראת הפא שלי, אני אומר שבאמת... אתה תדע בעתיד ותחשוב שהתקופה הזאת ראויה מאוד לשמחה". (ג'ואן פאלון)

ברצוני לחלוק את שחוויתי עם כולם.

חיפשתי אחר מורה בכל מקום אך המורה היה כאן, בעיר בה גרתי

הכרתי את המורה בסתיו מוזהב בשנת 1992, מאז אני חשה כצועדת על המסלול שמוליך אותי בחזרה לביתי .

מהלך חיי הפכני לעייפה מנטלית ופיזית. חשתי עצמי אומללה מדי מכדי להמשיך ולחיות. כדי להימלט מטלטלות החיים בחרתי לטפח, ולעיתים קרובות אף השאלתי ספרי קריאה בודהיסטים ממקדשים אליהם הלכתי. כדי להפוך לבריאה ולשמור על כושר, השתתפתי בכל מיני שעורים של צ'יגונג. באותו זמן חשבתי שעלי למצוא מורה צ'יגונג מפורסם שילמד אותי כיצד לתרגל והתחלתי את מסע חיי למציאת מורים מפורסמים. במספר השנים שלאחר מכן חיפשתי מורה במקדשים המפורסמים, חיפשתי במקדש פוטו, במקדש שאולין, במקדש בהימה, במקדש לינג-יין, ובמקדשים רבים אחרים. אפילו בהר אמיי, הר לאיסאן ובהר צינג ש'אנג חיפשתי אחר מורה, אך ללא הצלחה.

בסתיו של שנת 1992, שכן לימד אותי את תרגול הפאלון גונג ואמר: "המורה שאת מחפשת יכול להיות המורה לי. כשיחזור לעירנו צ'נג-צ'ון, נלך לפגוש אותו". באחד הימים הלכנו, ארבעה חברים, לביתו של המורה. היו שם הרבה אנשים וכן נמצא שם המורה. זיהיתי מיד מיהו המורה, הצמדתי את ידי יחדיו והרכנתי ראשי בהפגנת כבוד כנה.

בירכתי את המורה לשלום וחשבתי "המורה, סוף סוף מצאתיך", כשדמעות עומדות בעיני. המורה חייך ולחץ את ידי. הייתי נלהבת ונרגשת, כמו ילד אבוד שמצא לבסוף את ביתו. חברי סיפרו למורה על מצבי והמורה שמח מאוד. רציתי להצטרף למסעו של המורה לבייג'ינג ושם להשתתף בהרצאות הפא אותם נסע ללמד. המורה הציע שאחכה עד שישוב להעביר הרצאות פא בצ'נג-צ'ון.

בזמן שהמורה דיבר עם האחרים, הבטתי על דירתו, דירת שני חדרים. גודלו של חדר השינה הספיק להכיל מיטה זוגית אחת. החדר הנוסף היה במעט גדול יותר והכיל ספה ארוכה, שולחן ושני שרפרפים. באותם הזמנים, בכל פעם שנכח המורה בביתו, היה הבית מתמלא אנשים. בבית היו גם מספר ציורים של בודהות אותם צייר המורה בעצמו. הבודהות היו ישובים על שכבות של פרחי לוטוס. היה שם גם פסל חימר של בודהה, אותו פיסל המורה בעצמו. אותו הפסל שהופיע בקלטות הראשונות של המורה.

במשך שנים רבות חיפשתי מורה במסעותיי. נדדתי על גבי מטוסים ואוניות. לא האמנתי שאפגוש באותו היום את המורה שחיפשתי, במרחק הליכה מביתי. ביתו של המורה היה במרחק תחנת אוטובוס אחת מביתי.

המורה אמר:

"בקהילת המטפחים שלנו יש לא מעט אנשים שתמיד רצו לטפח ולתרגל לקראת רמות גבוהות. הם הלכו לכל מקום לחפש את הפא ובזבזו לא מעט כסף. הם לא מצאו מאסטרים ידועים אחרי שהיו בכל הארץ. להיות ידוע זה לא בהכרח להיות יודע. בסופו של דבר האנשים האלה נסעו הלוך ושוב, בזבזו כסף רב ומאמצים רבים ולא השיגו דבר. היום חשפנו עבורכם את השיטה הטובה כל כך. אני כבר הגשתי לך אותה בשתי ידיי, הבאתי אותה עד לפתח דלתך". ( ג'ואן פאלון )

באותו היום הרגשתי כהגשמת חלום למצוא מורה אמיתי. אז נשבעתי ללכת בעקבות המורה ולטפח ללא עצירה עד לשלמות המלאה ועד לחזרתי לביתי האמיתי.

ההשתתפות בשעורי הפא של המורה ובשעורי התרגול

המורה חזר לצ'נג-צ'ון בחודש יולי 1993 וערך את הסמינר החמישי של הרצאות הפא ולימוד התרגול. בסמינר נכחו אנשים רבים. זמן קצר לאחר מכן נערך גם הסמינר השישי, באוניברסיטת ג'ילין. בחודש מאי 1994, ערך המורה את הסמינר השביעי ולאחריו גם את השמיני, שניהם גם כן נערכו באוניברסיטה. אני השתתפתי בכל ארבעת הסמינרים. מאוחר יותר אף השתתפתי בסמינר נוסף שנערך בעיר הרבין שבמחוז הילונג-ג'יאנג, במקום, בו נכחו יותר מאלף אנשים שררה דממה מוחלטת. כאשר המורה לימד את הפא, הוא ביקש מכל חברי הצוות לחדול מעבודתם ולהתרכז בהקשבה להרצאות הפא.

בכל חמשת הסמינרים בהם השתתפתי, היה המורה מגיע לפני התלמידים ונעמד על דוכן המרצים, ממנו היה מביט על כל התלמידים שנכנסו לאולם. ניצלתי את ההזדמנות לבקש מהמורה צילום משותף עם בני משפחתי. בצילום ניתן להבחין שהמורה מחזיק בפיסת נייר עליה מתנוססים משפטים שלא ניתנים להבנה אלה רק על ידו. פיסת נייר זו הייתה כל חומר העזר בו השתמש המורה בהרצאות הפא. למורה לא היה תסריט או תוכנית מוכנים, הוא דיבר אל התלמידים מליבו.

בכל פעם שישבתי באולם ההרצאות, אותו ניתן לתאר כמקום בו ""אורו של הבודהא זורח בכל מקום ומביא את ההגינות והצדק לשלמות ובהירות", הייתי משכלת את רגלי בישיבת לוטוס מלאה ומחזיקה את ידי בתנוחת הג'יא-יין. הייתי מביטה על דמותו הזוהרת של המורה בעודי מקשיבה לקולו המתאר את עקרונות היקום ומספר על מאפייניו. אמת חמלה וסובלנות הם פא הבודהא, משמעות החיים היא חזרתם למקורם האמיתי. הוא אמר שעלינו לחדול מאנוכיות ולחשוב על האחרים לפני שנחשוב על עצמנו.

בסמינר השישי של הרצאות הפא, לימד המורה פא גבוה יותר. כשדיבר על העין השמימית, הזכיר המורה את הנושא של מימדים אחרים. במימדים אחרים שמתקיימים באותו זמן ובאותו המקום, כמו המימד הזה, לכל דבר יש צורת קיום משלו. המורה ראה שמה שאמר היה מעבר ליכולתנו להבין, אז הוא הרים ספל מהשולחן בידו הימנית. הוא ביקש מכולם להתבונן היטב , בין אם העין השמימית שלהם סגורה או פתוחה. המורה השתמש באגודל ובאצבעו של ידו השמאלית ומשך באיטיות ספל נוסף מתוך הספל המקורי. הספל הנוסף היה זהה בצורתו לספל המקורי אך היה רק כרבע מגודלו. המורה שאל

" האם כולם רואים בברור ?"

וכולם ענו בהתרגשות "כן, אנחנו רואים!", אז החזיר המורה באיטיות את הספל הקטן למקומו בתוך הספל המקורי וכולנו ראינו בברור את הספל הקטן מתמזג בהדרגה עם הספל המקורי. כך הראה לנו המורה את צורת הביטוי של אותו הספל במימד אחר, בו גודלו היה רק כרבע מגודלו במימד הזה. המורה איפשר לכולנו לראות משהו שבאמת מתקיים במימד אחר ולא ניתן להסברה על ידי המדע המודרני, לכן המורה אמר :