בשלוש שנים האחרונות אני מתרגלת ומטפחת בשיטת פאלון דאפא, שיטה עתיקה ביותר, שפעם היתה עוברת רק ממורה לתלמיד, והיום פותחת שעריה לכל אדם.

אני בת כמעט 53, 2 ילדים די גדולים, למדתי בבי"ס כמו כולם, וקצת באוניברסיטה, שירתתי בצבא, הייתי שכירה, עצמאית, בת-זוג, אשת-איש, אמא, עקרת בית – אולי שכחתי משהו.... אבל רק בשלוש שנים האלה אני חיה באמת.

אני לא יודעת מה זה חיים בשבילכם. אני גם חשבתי תמיד שאם רק.... ואם רק.... אז הכל יהיה בסדר. אבל כלום לא היה בסדר אף פעם, כי לא הבנתי מה באמת הסיבה, המטרה והכוונה של החיים האלה שלי, אי-הבנה בסיסית מה אני עושה על האדמה הזאת. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שזה כל מה שהחיים מציעים, כי ראיתי סביבי איך אנשים שמימשו קריירה, משפחתיות, זוגיות, הון, כוח – לא באמת היו מרוצים או רגועים. להיפך, מרגע שהשיגו את המטרה הם היו חייבים להציב לעצמם עוד מטרה כדי לשכוח שהכל חסר-ערך.

לפני 5 שנים בדיוק, בגיל 48, נפלתי מהרגליים. זה קרה אחרי תקופה ארוכה שלא הרגשתי טוב. הגעתי למצב שלא היה לי כוח להרים את עצמי, ואם הייתי עומדת הייתי מתעלפת. בבית החולים שכבתי כמעט חודש, צמודה למיטה. קמתי רק לשרותים כשאני נתמכת בקיר. איבדתי משקל רב וגם את התיאבון. לא ישנתי בלילות בגלל כאבים. האבחנה היתה הודג'קין, סרטן בלוטות-הלימפה, עם תסמינים חריפים. הטיפול הכימותרפי ארך מספר חודשים שבמהלכם שכבתי אין אונים במיטה. שערותי נשרו, פני האפירו, גופי התקמט. לא היה בכוחי לעשות דבר, לא אכלתי כמעט. היה לי חושך בנשמה, ולא ראיתי שום קרן-אור ושום שמחה בשום דבר. כך עברו 10 חודשים במיטה.

בתום הטיפול הראתה הבדיקה כי אין תאים סרטניים בגוף. הייתי חלושה, מתעייפת בקלות, לא מצליחה לעלות עלייה הכי קטנה, עם בריחת-עצם (אוסטיאופורוזיס) במצב מתקדם ומבהיל. גם מצבי הנפשי היה בצרות, כי אמנם חיי ניצלו – אבל לא ידעתי מה לעשות איתם, ומה יהיה עלי ככל שגילי יתקדם.

4 חודשים לאחר מכן, קראתי בעיתון על פאלון דאפא, ועל כך שהשיטה נלמדת ללא כל תשלום. בתירגול הראשון סבלתי גיהנום. תרגיל מס' 2 היה בשבילי עינוי שלא יתואר. בעיניים עצומות שמעתי לידי שמישהי הורידה ידיים באמצע ואני חשקתי שפתיים ואמרתי לעצמי שאני אמשיך. במדיטציה הייתי נתמכתי בכרית, בקיר, ישבתי כמו סימן שאלה. כל המפרקים שלי בערו כאילו משפדים אותם בשיפוד מלובן. הייתי נשברת אחרי דקה, שתי דקות, חמש דקות – ונשכבת מותשת על השטיח. כך יום יום במשך זמן ארוך מאד, כאשר כל גופי בוער מכאב. לא שיתפתי איש בקבוצה במצבי, רציתי הפרדה מוחלטת של הפעילות הזו מכל הבאלאגן של החיים שלי. כבר לאחר התירגול הראשון הרגשתי שמשהו השתנה במצב הכתפיים השמוטות שלי. הסייעים היו כל כך טובים אלי ופתחו את הדלת ואת הלב שלהם יום יום. הבנתי בפנים-בפנים שזה הכל לטובתי. אז המשכתי.

גם עם קריאת הספר לא היה לי קל בכלל. אני זוכרת שבהתחלה קראתי אותו כמו ספר מעניין, כמה דפים לפני השינה. כבר אז אמרתי ש"כל הפאזל מסתדר לי עכשיו" – כל הטלאים-על-גבי-הטלאים של אי ההבנות והשאלות לגבי החיים קיבלו איזה סדר הגיוני סוף סוף. אבל מצד שני, ההבנה שלי מה זה טיפוח ואיך לטפח שאפה לאפס. היו לי המון בעיות בחיים האישיים, ובאף אחת מהן לא יכולתי להבין את הקשר ל"אמת-חמלה-סובלנות" ומה צריך לעשות.

היה לי עוד מכשול גדול - קארמת המחשבה שלי השתוללה. לא ידעתי אז איך לטפל בזה, וגם אחרי זמן רב מאד, כששמעתי ש"זה לא מחשבה שלי" – בכלל לא הבנתי איך זה יכול להיות. זכור לי בוקר אחד, שטפתי כלים וניסיתי להבין מה אני, כמתרגלת, אמורה להבין מה זה תרגול-טיפוח. המחשבות רצו לי בראש ושיגעו אותי. בסוף פרצתי בבכי נורא ואמרתי לעצמי: "טוב, אז אני לא אהיה מתרגלת של פאלון דאפא" והמשכתי לבכות. אבל מתוך כל המהומה הזאת פתאום היתה לי איזה מחשבה קטנה: "רגע, אבל אמת-חמלה-סובלנות מתאים לי, ותמיד רציתי אותם, אז טוב – אני לא מתרגלת, אבל אני ממשיכה עם העקרונות האלה". אז נהיה לי שקט בראש ושקט בלב, והתחלתי להיות מתרגלת.