(Minghui.org)

במהלך ועידת הפא בוושינגטון בשבוע שעבר שאלתי מתרגלת איך פעילות קטנה מסוימת מתקדמת. היא השיבה: "המטפחים החשובים הלכו לכנס בנושא הבהרת העובדות. אנחנו, המטפחים מהדרגה השנייה, נשארנו לבדנו. אף על פי כן, הפעילות הזו מתקדמת בצורה די חלקה". למרות שזאת הייתה רק בדיחה, הבעיות שהשתקפו כאן היו ראויות לתשומת ליבנו. כל אחד מטפח בדאפא: ממתי יש לנו דרגות? ובכל זאת המושג של מעמד הפך להיות מאד נפוץ בקרב המתרגלים, כאשר כמה מהאיזורים גרועים יותר מהאחרים בהיבט זה.

לעיתים, אני שומע מתרגלים מתלוננים שסייע מקומי או מתאם פרויקטים לא יכולים לקבל הצעות או ביקורות מאחרים. אני חושב שזאת לא רק הבעיה של הסייע המסוים הזה, אלא קשור גם למושג של המעמד שמבוסס בקרב מתרגלים.

מושג מסוג זה יוצר מחסום אנושי בגוף האחד שלנו. הביטוי הכי ברור בשטח הוא ההתיחסות המיוחדת כלפי סייעים מקומיים או מתאמי פרויקטים או מתרגלים שיש להם היכולת להשתתף בפרויקטים רבים בצורה פעילה. ניתן להבחין בשתי גישות קיצוניות כאשר רואים מתרגלים מסוימים כדמויות סמכותיות או כמנהיגים.

קודם כל זאת תלות, החזקה, או היצמדות עיוורת כלפי מתרגלים מסוימים. במקום ליזום שיחה בכדי להשלים משימה, כמה מתרגלים מחכים בפאסיביות לאחרים שהם מעריכים  אותם כיותר כשירים לארגון החומר. הפחד לאתגר סמכות גורם להם לעקוב אחר דעותיהם והחלטותיהם של אחרים בצורה עיוורת. כשהם מוצאים השמטות אצל המתרגלים האחרים הם לא יכולים להצביע עליהם באדיבות. חלקם מאמינים שהמתרגלים האלה תרמו כל כך הרבה שהם לא יכולים לבקר אותם: חלקם מופרעים ע"י המנטאליות של שמירה על ה"כבוד" ומובכים לומר להם, אחרים מפחדים להעליב אנשים, וכו'.

אזור מסוים תכנן פעם לערוך פעילות בסקאלה רחבה. היה נושא גדול שמתייחס לטיפול בכסף ולהרבה מתרגלים היו דעות שונות. ובכל זאת, מעט אנשים שיתפו את רעיונותיהם עם המתאמים. המנטאליות הנפוצה ביותר הייתה: "אני רק מטפח רגיל ואין לי זכות להטיל ספק בהחלטות שנעשו ע"י מתאמים". אולם המתאמים הם גם מטפחים רגילים וגם הם יכולים לשגות. הם עלולים לא לחשוב על כל פרט בצורה יסודית. אם מתרגלים אחרים לא מיידעים אותם על הבעיות שהם ראו, איך המתאמים יוכלו לארגן את האירוע טוב יותר?

חוץ מזה, המנטאליות הזו מדכאה מאד את היוזמה ואת חוש האחריות של כמה מהמתרגלים בתיקון הפא. הם שמים יותר מדי אחריות על כתפי הסייעים, ובכך גורמים להם לקחת על עצמם, כתוצאה בלתי נמנעת, עומס כבד יותר של עבודה. דבר זה יפחית מזמנם המיועד ללמידת הפא ולתרגול ובטווח הרחוק ייצור בעיות בטיפוח האישי שלהם.

כמה מתרגלים יוצרים בצורה אנושית אווירה לא נכונה ע"י כך שמשבחים את הסייעים יתר על המידה או דוחפים אותם לעשות דברים. תחת הסביבה הזו, כמה מתרגלים שהכרתי בעבר כאנשים זהירים מאד וקשוחים עם עצמם מפתחים בצורה בלתי נמנעת החזקה לחשיבות עצמית. וגם, כמה מהסייעים כבר מההתחלה מפגינים את החשיבות העצמית שלהם, והסביבה הזאת שיצרנו גורמת אפילו לקשיים רבים יותר בהתקדמות שלהם. כתוצאה מכך, הם יכלו להיות מנוצלים ע"י הרוע ולהביא לקשיים שאולי יכלו להימנע.

כשאנחנו מאשימים את הסייעים בגרימת אוירה ביורוקרטית, האם הסתכלנו פנימה לראות אם עודדנו את האווירה הזו בעצמנו? האם התייחסנו לכל המתרגלים באופן שווה? כשיש לנו את הלב של להיות אחראים על מתרגלים עמיתים וכשאנחנו לא מתייחסים לסייעים כמו אל ביורוקרטים, הם לא יתרברבו יותר.

סוג נוסף של גישה הנובעת מהמושג של מעמד הוא שבנוגע לסייעים שלנו, המתרגלים מתיחסים ביתר בררנות. לעיתים קרובות אני שומע מתרגלים מתלוננים על השמטות הסייעים. למרות זאת, אם אותה הבעיה תתרחש עם מתרגל אחר, הויכוח יכול לא להיות כזה גדול. מדוע זה כך? זה משום שאנחנו עדיין מתייחסים אל הסייעים בצורה אחרת.

המורה אמר לנו:

"למעשה, כאשר אני בוחר אנשים להיות מסייעים אני לא הולך לפי מי שהרמה שלו היא הגבוהה ביותר. בעיניי הישויות החיות הן אותו הדבר. אני לא רואה ישויות חיות כאילו אתה יותר טוב ממנו או הוא יותר טוב ממנה. אני רק מסתכל על האם לאדם יש ניסיון והתלהבות לעבוד עבור קבוצה. זוהי המחשבה היחידה שיש לי. אין מחשבות כמו: "אדם זה מסוגל לטפח עצמו היטב והוא טוב יותר מאחרים, אז אני אעשה אותו מסייע." מתחילת הטיפוח של אדם רגיל עד שהוא מגיע לשלמות, איך שהוא מטפח את עצמו בתהליך והאם הוא יכול להגיע לשלמות, הכל תלוי באם המטפח הזה עצמו מסוגל לעשות את זה." ("לימוד הפא בועידת הפא באטלנטה, 2003")

המורה אמר גם:

"המתאמים שבין תלמידי הדאפא הם למעשה רק מתאמים, נקודות קשר, ואנשים המעבירים מידע. אל תחשבו עליהם כעל מאסטר, ושלא יהיו לכם ציפיות כה גבוהות שתסתמכו עליהם בזמן שאתם מטפחים ותצפו מהם לטפל בכל דבר בדיוק כמו שצריך." ("ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק", ניו יורק 12 באפריל 2004)

ההבנה שלי היא שהמתאמים והסייעים נמצאים שם כדי להגביר את היעילות ואת יעילות עבודת תיקון הפא שלנו והצלת היצורים החיים. זאת חלוקת עבודה. הנושא של "מי יותר חשוב" או "מי ישלים את העבודה טוב יותר" אינה קיימת. כאשר נחסל את המושג שלנו למעמד, יותר לא ניקח כל כך ללב את השמטות המתאמים או הסייעים.

מושג המעמד נגלה גם בהרבה היבטים אחרים. לדוגמא, ותק הטיפוח של המתרגלים, היכולות שלהם, הגיל שלהם, או מעמדם בחברה האנושית הרגילה, וכו', כולם הפכו לתקן בקביעת מעמדם לקבוצות שונות. אני מאמין שהמושגים הללו וההחזקות משקפים את זה שאנחנו עדיין לא ברורים לגבי עקרונות הפא. כולנו תלמידים של המורה וכולנו מטפחים בדאפא. הטיפוח מכוון ישירות למחשבה של עצמנו ולא מסתכל על הביטוי בעולם האנושי. עם אותו הטוהר והלב הנכון זה לא משנה אם מה שאנחנו עושים זה היי-טק בסקאלה רחבה או משהו פשוט כמו לחלק עלונים. כשאנחנו מגיעים להגשמה המורה ייתן לנו את אותה התפארת.