התחלתי לתרגל פאלון גונג ב-1996, ובתי נולדה ב-1998. במהלך ההריון, התייצבתי בקביעות בקבוצת לימוד הפא ובאתר התרגול. כל חָבֵרַי המתרגלים אמרו שהתינוקת הזו באה כדי לקבל את הפא. בתי נולדה כתינוקת מאוד יפה ובריאה. בנוסף לכך, היא הייתה אקטיבית במיוחד. לאחר שמלאו לה ארבע שנים, נהגתי לקרוא בקול בעת לימוד הפא כדי שהיא תוכל להקשיב בזמן שהיא יושבת לצדי. הגננת בגן אמרה לי שבתי פעלתנית מאוד, לא מסוגלת כל כך להתנהג כמו הילדים האחרים בכיתה, ומתקשה להתרכז. המורים אמרו שהיא חכמה מאוד, מתחשבת באחרים ושהיא אדם טוב, אך במקביל היו מודאגים מכך שבתי לא יכלה להתרכז, מה שעלול להשפיע על לימודיה בבית הספר. גם בעלי היה מודאג מהשאלה האם הפעלתנות שלה תשפיע על לימודיה בעתיד. אמרתי בנחישות: "בתנו מתרגלת את הדאפא. בוודאי שהיא יכולה להתנהג כשורה ולהצטיין בבית הספר". תמיד חשבתי שכיוון שבתי היא מתרגלת דאפא קטנה עליה להצטיין בלימודים. היא חייבת להחזיק בתעודת לימודים טובה וליצור סביבה חיובית כדי לאמת את הפא, אחרת אחרים עלולים לפתח מחשבות שליליות כלפי הדאפא. אולם הדברים התנהלו אחרת. בתי לא הצליחה כל כך בבית הספר, ואילו אני חשבתי שעל מתרגלים צעירים להשיג ציונים טובים. הרגעתי את עצמי, הבטתי פנימה, וגיליתי שיש לי החזקה. חששתי שציוניה הנמוכים ישפיעו לרעה על אימות הפא. בנוסף, התייחסתי ללימוד הפא כאמצעי עבור הילדה ללמוד היטב. חשבתי שכל זמן שהיא לומדת את הפא היא תוכל להצליח בכל, וכך לא אצטרך להקדיש תשומת לב ללימודיה. הרגשתי בטוחה ברגע שלמדנו את הפא. כעת אני מבינה שלמדתי את הפא עם רדיפה, עם החזקה גדולה. גם בעלי וגם אני בוגרי מכללה, ואני גם בעלת תואר שני. מאז שבתי נולדה שמענו רק שבחים עליה. חששתי שאם היא לא תצליח בבית הספר, ילעגו לנו. לא שחררתי את ההחזקה לפרסום ולהתפארות. כשראיתי ילדים רגילים מקבלים 100 במבחן, קינאתי, כיוון שבתי לא הצליחה היטב למרות היותה תלמידת דאפא. רק לאחר שחשפתי את ההחזקות האלה הצלחתי להירגע. בעקבות זאת, בתי הצליחה במבחן הסופי וקיבלה 95.5  במתמטיקה ו-96  בלימוד השפה הסינית, והגיעה לדרגת מצוינות בבית הספר. בתעודת הגמר.המורה שיבח את ההשתפרות שלה. בתקופה שלאחר מכן היא הייתה עדיין חסרת מנוחה והרבתה להסתובב בכיתה, למרות שהיא השתפרה פלאים. המורה זימן אותה לעתים קרובות למשרדו משום שהייתה פעילה מדי. אפילו חבריה לכיתה סיפרו לי על כך. בעיניהם, זימון למשרד בסוף השיעור בגין התנהגות לא נאותה בכיתה נחשב לדבר לא טוב. גם בתי אמרה לי שהמורה שלה אמר שהיא היפראקטיבית בכיתה. פעם אחת, בתי שאלה אותי אם אי פעם הבהרתי את האמת למורים שלה. לא הייתה לי הבנה טובה לגבי הנושא הזה באותה תקופה, ועניתי: "את מתרגלת קטנה, ואת אינך מצטיינת בבית הספר. מה יחשבו המורים שלך על הדאפא? האם אין זו בושה לדאפא? כיצד אוּכל להבהיר למורים את האמת? אם תצטייני בהתנהגות ובלימודים, אז המורים שלך יאמרו ללא ספק שהדאפא הוא טוב". כעת אני מבינה שלמרות שהיא לא מצטיינת בהתנהגות ובלימודים, אין זה אמור להשפיע על הבהרת האמת. האם ייתכן שנמתין עד שהכול יהיה מושלם ורק אז נבהיר את האמת? אפילו במקרה בו אדם מתחיל לטפח היום, גם הוא יכול להבהיר את האמת בביטחון ובצורה גלויה ומכובדת. כמתרגלת, אני מרגישה שההתנהגות של ילדינו קשורה מאוד למצב הטיפוח שלנו וליכולת שלנו לאמת את הפא. אם הילדים כושלים בלימודים ומתנהגים בצורה לא נאותה בבית הספר, חובתנו כהורים היא קודם כל להביט פנימה על ההחסרות שלנו בטיפוח אחרת, ההתנהגות של ילדינו תשפיע באופן ישיר על מאמצינו להבהיר את האמת ולהציל יצורים חיים. מתרגלים עמיתים שיש להם ילדים: אנא שימו לב לנושא זה, ובקשו ברצינות ממתרגלים אחרים אשר פועלים היטב בנושא זה שישתפו אתכם בחוויותיהם, בהתבסס על הפא, כך שנוכל כולנו להשתפר יחד.