התנסות מוועידת פאלון דאפא השלישית לשיתוף התנסויות בישראל

אני מישראל. מטפחת ארבע וחצי שנים. בזמן הזה היו לי גם הבנות והיו גם כישלונות. אבל זה אף פעם לא היה לי כל כך חשוב בשביל לחלוק עם פורום כזה. מה שאני רוצה לספר היום זו היסטוריה בת 14 שנה.  אבל רק לפני חצי שנה התחלתי להבין את המשמעות של מה שמתרחש, ואני רוצה לשתף אתכם.

עליתי ארצה כמעט לפני 15 שנה עם הורים מבוגרים ועם בן בגיל  5 וחצי שנה. התחלתי לקבל עזרה כספית מביטוח לאומי, כמשפחה חד הורית. אהבתי את זה, היה מאד נוח וזה נתן לי הרגשת בטחון. על המחיר שאצטרך לשלם לא חשבתי אז.

הכל היה בסדר. התחלתי לעבוד, וכתוספת למשכורת שהיתה לא גדולה, קיבלתי השלמת הכנסה מביטוח לאומי. אחרי 9 שנים של עבודה פיזית קשה, התפטרתי והתחלתי לקבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי.

הסכום הזה לא הספיק, ואני מצאתי קצת עבודה שאפשרה לי להתקיים באופן צנוע, אבל בסדר. אז כבר התחלתי לטפח, אבל עוד לא הבנתי הרבה דברים. לדוגמה, אני לא דיווחתי לביטוח לאומי על העבודה שמצאתי, כי לא רציתי שיקטינו את הקצבה שלי. אז אפשר להגיד שקבלתי כסף לא כדין, ולא חייתי לפי העיקרון של היקום. זאת אומרת קיבלתי מה שלא הייתי צריכה לקבל. אבל אני לא חשבתי על זה. אפילו בחלומות ראיתי ששואלים אותי: מתי תתחילי לדווח, זה לא בסדר הצורה שבה את חיה.

הגיע זמן בו התחלתי להבין שאני צריכה לשנות את המצב אבל זה היה מאד קשה לעבור את הפחד. הלב האנושי שלי היה מאד חזק, ואמונה בפא ובמורה עוד לא היו מספיק חזקים. זה נמשך עוד זמן ארוך. הרוע התחיל לנצל את זה.

באוקטובר 2002 בישראל היתה ועידה בינלאומית הראשונה, והיה לי הכבוד להיות מנחה בועידה הזו ברוסית. יום הועידה היה ביום רביעי, ובאותו היום הייתי צריכה להתייצב כמו בכל רביעי בשבוע, בשירות התעסוקה, כי באופן רשמי לא הייתי עובדת. אי-התייצבות פעם אחת היתה שוללת ממני את הכסף באותו החודש. אני הגעתי לשירות התעסוקה כמה ימים לפני אותו יום רביעי ובקשתי לאפשר לי להגיע בכל יום אחר. הסברתי להם את הסיבה, סיפרתי על הדאפא ועל הועידה הבינלאומית. התשובה היתה שלילית, וקיבלתי עצה ללכת לרופא ולהוציא יום מחלה, כך שאוכל לקבל את הקצבה שלי באותו החודש. אבל אני כבר הרגשתי שאת זה אני לא מוכנה לעשות בשום פנים ואופן. הדאפא וועידת הדאפא היו קדושים בשבילי ולא יכולתי לשקר. ככה נשארתי כל החודש ללא קצבה, ושום מכתבים שכתבתי עם הסברים לא עזרו. באותו זמן הייתי עוד זקוקה  לכסף, ומשכתי את כל קרן הפנסיה שהיתה לי מכל השנים שעבדתי. זה היה סכום שהיה מאפשר לי לשפר את רמת החיים שלי, וגם לנסוע לכמה ועידות לחו"ל. אז לא ידעתי שלמי שמקבל עזרה מביטוח לאומי אסור לנסוע לחו"ל יותר מפעם בשנה. בגלל שנסעתי פעם שניה לחו"ל, חודשיים אחרי הנסיעה הראשונה, שוב לא קבלתי קצבה עבור כל החודש. מכתבים ששלחתי להם על כך שלא ידעתי בעניין הנסיעות לחו"ל והסיבה לנסיעותיי, לא שינתה את היחס של ביטוח לאומי. אבל נשאר עוד קצת כסף מקרן הפנסיה שלי, והחלטתי לנסוע שוב לחו"ל, הפעם לועידה בניו יורק. המחשבה שלי לא היתה כל כך טהורה, רציתי מאד לראות את המורה שלנו. הבנתי ששוב אני לא אקבל כסף, אבל ההחזקה היתה מאד חזקה. זלזלתי באחריות כלפי הבן שלי, כי הוא גם חלק מהמשפחה, ואת כל השינוי בתקציב המשפחה גם הוא הרגיש, אבל חשבתי רק על הרצון הגדול שלי לראות את המורה. הנסיעה היתה מאד קשה בשבילי. חזרתי סחוטה גם נפשית וגם פיסית. זמן מה לא יכולתי לעבוד בכלל. כל הכסף נגמר והיה מאד קשה. התוצאות של נסיעה זו היו מאד קשות. הרוע ניצל במלואו את כל ההחזקה שלי, ואני כבר הבנתי את זה.

עם הזמן התחלתי להבין שאני כבר לא יכולה להסתיר מביטוח לאומי את העבודה הנוספת, וביקשתי ממעסיקי לעבוד אצלם בצורה חוקית. באותו זמן עבדתי כבר בכמה מקומות והרווחתי די טוב, אבל לא יכולתי להמשיך כך יותר. כל המעסיקים שלי סירבו להעביר את עבודתי לפסים חוקיים. היה לי מאד עצוב כי התחלתי להבין שזה מה שאני רוצה. בגלל שהמחשבה שלי היתה נכונה, והיה לי רצון אמיתי, המורה עזר לי. לא עבר הרבה זמן, ואחד ממעסיקי שאל אותי אם אני רוצה לעבוד רק אצלו בצורה רשמית, חצי משרה, מדי יום. זה אומר שהיה עלי להפסיד חלק משמעותי מההכנסה החודשית. אבל אני הסכמתי בשמחה. איבדתי חומריות, אבל קיבלתי הרבה יותר. מה שקשה להסביר במילים. הרגשתי שברגע שאנחנו מאבדים, אנחנו מקבלים.

אבל הרפתקה חדשה כבר היתה בפתח. חברה מטפחת פנתה אלי בבקשה לנסוע איתה לאתונה למשחקים האולימפיים כדי לנצל את ההזדמנות להבהרת האמת שם. באותם הימים בישראל היתה הגרלה, שבה הזוכים קיבלו נסיעה לאתונה ליום אחד. אמה של חברתי זכתה בפרס זה. המשחקים האולימפיים באתונה היו במרכז תשומת הלב בכל העולם. המשחקים הבאים יהיו בסין. הבנתי עד כמה זה חשוב לנסוע לשם. אבל יחסי עם ביטוח לאומי לא אפשרו לי לנסוע לחו"ל כי עוד לא עברה שנה מאז נסיעתי האחרונה. התחלתי להרגיש את האזיקים של המוסד הדואג וההומני הזה.

חברתי אמרה לי שיש לה את כל המסמכים שמדווחים על הנסיעה הזו כפרס, שזו זכייה בהגרלה, ושזה לא צריך להיחשב כעבירה על התקנות. זה היה מאד רציונלי, ואני נסעתי. התוצאה הגיעה, כתמיד, בצורת ביטול התשלום החודשי. אבל הפעם קיבלתי מכתב מביטוח לאומי, ובו ביקשו ממני להסביר מי מסבסד את הנסיעות שלי, וכמה אני מקבלת עבור ההרצאות שלי. כל פעם שכתבתי להם מכתב הסבר הבהרתי להם את האמת. אני לא יודעת למה הם חשבו שאני נותנת הרצאות, אבל מאד שמחתי לקבל מהם את השאלות, כי זה איפשר לי להבהיר להם את האמת בצורה יותר מסודרת. כתבתי מכתב בו עניתי להם על כל השאלות, אספתי את כל המסמכים שמעידים שזה לא סתם מילים, שלחתי את המכתב לביטוח לאומי, ולפי עצת בני שלחתי עותק לבית הדין לעבודה. כתוצאה מכך, זמן מה לאחר מכן, קיבלתי הזמנה לבית משפט לדיון, וזה היה סיכוי גדול בשביל הבהרת האמת.

אף פעם לא הייתי בבית משפט בשום צד. הרגשתי התרגשות. הבאתי לשם עלונים, התנסות של שיונג וויי, מתורגמת לעברית, שמספרת על כך שהיא היתה עצורה במחנה עבודה בכפייה. לקחתי גם את הספר "ג'ואן פאלון". כשנכנסתי לאולם הדיונים ראיתי שם כ- 20 איש, כולם אנשים שתבעו את הביטוח הלאומי ועורכי הדין שלהם. השופטת הזמינה תובע, הוא היה מרצה את טענותיו, ועו"ד שייצג את הביטוח הלאומי הסביר את הצד של הביטוח הלאומי. ואז השופטת היתה נותנת פסק דין.

ידעתי שלפי החוק של מדינת ישראל, עברתי עבירה, וההחלטה לגבי אי תשלום של ביטוח לאומי לא עומדת להשתנות. אבל הגעתי לאולם הזה עם תפקיד אחר, שונה מכל אחד שהיה באותו אולם. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, ביקשתי במחשבתי מהמורה לעזור לי להיות רגועה. שמעתי את שמי, קמתי, והלכתי לדוכן. התחלתי לספר כאדם רגיל שכמה פעמים במהלך השנה נסעתי לחו"ל, שכל הנסיעות היו על חשבון קרן הפנסיה שלי, אחר כך סיפרתי שאני מטפחת בשיטה רוחנית, על הרדיפה בסין, ועל זה שמטפחים מכל העולם, בלי חשבונות, נפגשים לפי הצורך בכל פינה בעולם, כשהמטרה היא להפסיק את הרדיפה הזו, באמצעות הסברת האמת לאנשים. היתה דממה באולם, אף אחד לא דיבר עם אף אחד, התובעים לא דיברו עם עורכי הדין שלהם, היה שקט מוחלט. השופטת שלפני זמן קצר היתה שופטת, הסתכלה עלי לא כשופטת. בעיניים שלה היה כבוד גדול למה שהיא שומעת, כאילו היא הבינה שמה שהיא שומעת הוא מאד מאד חשוב. היא אמרה שהיא קראה את זה בעיתון. נראה היה שכל מי שנכח באולם היה שותף לאותה הרגשה שמה שנאמר הוא מאד חשוב. בסוף אמרתי שאני בזבזתי את כל קרן הפנסיה הזו למטרה הקדושה הזו, ושאלתי עבור מה מגיע לי עונש. בשאלה הזו נתתי להבין שאני לא מסכימה עם ההחלטה של ביטוח לאומי. שמעתי מישהו באולם שאמר שצריך להגמיש את החוק הזה. סיימתי את דברי והתחלתי לחלק חומר על הרדיפה לאנשים שהיו שם. היה שקט ואף אחד לא עצר אותי ולא אמר לי למהר. זה היה זמן שלי, ואני ניצלתי אותו. הייתי אומרת שהיתה הרגשה של משהו חגיגי, אוירה מיוחדת, כל הזמן.

ראיתי שלשופטת היה מאד קשה לומר את פסק הדין שלה. שהיא מאד מצטערת שהיא לא יכולה לשנות שום דבר. עניתי שאני יודעת. עזבתי את הדוכן והלכתי לכסא שלי לקחת את התיק והמעיל. השופטת לא הזמינה אף אחד לדוכן עד שאני לא עזבתי את האולם. לפני שיצאתי היא אמרה שהיא מאחלת לי הצלחה. אני הבנתי למה היא התכוונה.

הרגשתי באופן יותר ויותר חזק שאני צריכה להפסיק לקבל כל קצבה שהיא מביטוח לאומי. גם מטפחים רמזו לי על זה. אבל היה לי פחד לעשות את הצעד הזה. פחדתי לאבד משהו בעולם החומרי הזה. כך עבר הרבה זמן ושום דבר לא השתנה. העזרה הגיעה אלי בצורת הרפתקה חדשה. השנה, בפברואר, קיבלתי טופס מביטוח לאומי שהייתי צריכה למלא. מדי פעם הם בודקים האם מי שמקבל את הקצבה עומד בקריטריונים שלהם. הפעם הטופס היה שונה מכל הקודמים. הפעם היתה שם שאלה עם מי אני מתגוררת בדירה. הבנתי שגם זה מחסום שאני צריכה לעבור. אני מתגוררת עם הבן שלי, שמשרת עכשיו בצבא, ועם אדם שאתו היו לי פעם יחסים קרובים, אבל בגלל שאני מטפחת פאלון דאפא זה נפסק, משום שהוא לא בעלי. האדם הזה יקר לי, וחבר קרוב. אני יודעת שהוא מרגיש כלפי אותו דבר.

ידעתי שלאדם רגיל יהיה קשה להבין או להאמין בזה. אבל רציתי להיות אמיתית וכתבתי את האמת. חודש לאחר ששלחתי את הטופס חזרה, מוקדם בבוקר, היה צלצול בדלת, וכשפתחתי התפרצה אישה פנימה בלי להגיד שלום, ושאלה איפה האדם שמתגורר אתנו. הוא היה בעבודה וזה מה שאמרתי לה. היא בדקה את כל הדירה, התיישבה והתחילה לשאול אותי שאלות. עניתי לה, אמרתי שאני לא מתגוררת על חשבונו, שהוא משתתף כספית לפי מה שהוא צורך כשותף. סיפרתי לה שאני מטפחת פאלון דאפא, ושאני מאד משתדלת לחיות לפי העיקרון אמת-חמלה-סובלנות ושאין לי שום מטרה לשקר. היא לקחה עלון ועזבה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב מביטוח לאומי שאני יותר לא זכאית להשלמת הכנסה, ושכל הכסף שקיבלתי השנה אני חייבת להחזיר להם. התגובה הראשונה שלי היתה חוסר אונים. אחר כך אכזבה, שלא תמיד להגיד את האמת זה הכי נכון. אחר כך נזכרתי במילים של המורה מהמאמר "רמז על נבואות", מתוך "יסודות להתקדמות במרץ 2":

"למעשה עכשיו לא רק החברות הנשלטות על ידי המפלגה הקומוניסטית השפלה הולכות לפי דרכו של מרקס, הרווחה הסוציאלית שבמדינות המפותחות בעולם היא גם כן דבר קומוניסטי תחת מדיניות הקפיטליזם. על פני השטח היא חברה חופשית, למעשה נראה שבכל העולם עוסקים בקומוניזם. לכל אלה, שהגיעו למדינה מערבית מפותחת ממדינה הנשלטת ע"י הקומוניסטים המרושעים, יש את התחושה המשותפת, שפה כמו קומוניזם, רק שלא נוהגים לעשות מהפיכה באלימות."

פה אני בפעם הראשונה הרגשתי את טבעת החנק של צל הרפאים של הקומוניזם שחונקת את האנשים, עושה מהם עבדים שלו, לא מאפשרת להם לקבל החלטות. בונה להם אשליות של נוחות ובטחון. זה נוח, יש הנחות, יש פטור מכמה תשלומים על שירותים והנחות בשירותים אחרים. בקיצור אתה נמצא בתלות "נעימה" וכל כך מתרגל לזה, שברגע שלוקחים לך את זה אתה מרגיש פחד. איך תחיה הלאה? כמו במאמר של המורה "אין זה עיסוק בפוליטיקה":

"לחלק מהאנשים יש אפילו את המחשבה: "האם סין יכולה להתקיים בלי המפלגה הקומוניסטית?". בתרבות העם הסיני במהלך חמשת אלפי השנים, לאחר הנפילה של איזו שושלת לא באה שושלת חדשה? האם המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה אינן בסדר גמור היום לאחר שמשטריהן התמוטטו?"

נזכרתי בזה והבנתי שצל הרפאים הזה עושה מהאנשים מריונטות, ומשפיע על המודעות. מנצל את החולשות שלנו, ועד כמה המחשבה שלנו צריכה להיות חזקה בשביל להבין את זה. הבנתי שאין מה לעשות וצריך לחפש עבודה נוספת. במקביל לזה, בצורה עדינה, צצה לי מחשבה שכל מה שקרה היה לטובה, ואני צריכה להפסיק עם התלות הזו. אבל לא נתתי למחשבה זו מספיק תשומת לב. בשיחה עם מטפחת עמיתה, כאשר סיפרתי לה על המתרחש אצלי היא אמרה לי אותו דבר: "טוב שזה קרה", אבל עדיין לא הבנתי עד הסוף כמה זה טוב.

למחרת בבוקר התעוררתי במחשבה שאני צריכה לחפש עבודה נוספת, וההרגשה היתה מודאגת, אבל פתאום זה תם, והרגשתי שאני יותר לא מוכנה ולא רוצה להיות בשבי. כל השנים האלה הייתי בתלות של עבד, שנים של אשליות, וזה התחיל להיות כבד עבורי. חתכתי את התלות הזאת, ועשיתי את זה בבת אחת, הרגשתי שאפילו אם אהיה זקוקה לכסף, אני כבר לא אפנה יותר לביטוח הלאומי לקבל עזרה מהם. הרגשתי פתאום איך עזבו אותי כל הפחדים שאני צריכה להיות לפי הקריטריונים שלהם. הרגשתי שמשהו שעטף אותי הרבה שנים מושך אותי למטה. התפטרתי מהפחדים שהפריעו לי לקבל החלטות יפות, נכונות. הרגשתי הקלה גדולה. הרגשתי את עצמי תלמידת דאפא.

אני מודה למורה עבור החמלה הענקית שלו, ועל העזרה שהוא לא מפסיק להעניק לנו. תודה לכל המטפחים.