האפלה תקשורתית בסין, הפרעות דיפלומטיות מחוצה לה, ומלחמת תעמולה כלל עולמית, מותירה את המצב האמיתי של פאלון גונג בסין לא ידוע לרוב העולם.

"איך לא ידעתי על זה?" היא השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי. וסביר להניח שגם אתה תשאל את עצמך את אותה השאלה, אם לא שאלת כבר בפעם הראשונה בה קראת את החומרים המוצעים ונתקלת, כנראה בפעם הראשונה, בברוטליות, בהיקף ובזוועה של הרדיפה המתחוללת בסין ברגעים אלו.

זו שאלה שנשאלה גם במקומות אחרים, כשחייליו של גנרל פאטון שחררו את מחנה הריכוז בוכנוואלד שבגרמניה, כשהעולם גילה את המציאות המרה מאחורי קולימה וארכיפלג הגולאג של סטאלין. ואנו שאלנו את השאלה הזו באופן קולקטיבי, עם כל הכעס, כשנחשף לבסוף טיוח הסארס בסין. בכל פעם קיווינו, או אולי אף הבטחנו לעצמנו, שהיא תהיה הפעם האחרונה.

זו שאלה שעלינו לשאול יותר. במידה רבה הזוועות של גרמניה הנאצית של היטלר או האיחוד הסובייטי תחת סטאלין התאפשרו על ידי אלה בעולם החיצון שלא שאלו, או לא ידעו. מערכות זוועה לא-אנושיות אלו שגשגו בגלל ממשלות שהחביאו אותם מהעין באופן שיטתי.

היום בסין של ג'יאנג יש לנו ממשלה שמנסה להסתיר מעיני העולם ומעיני אזרחיה שלה את הזוועות שביצעה.

אם כך, השאלה " איך לא ידענו על זה?" נכנסת לעומק הזוועות באסון שנפל על סין. ואם ישנו שמץ של תסכול, אפילו חוסר אמונה, בבסיס השאלה, הרי שהוא מוצדק. התשובה לשאלה היא הסיפור המזעזע של האופן שבו המשטר הטוטליטרי הגדול בעולם ניסה נמרצות לחפש דרכים לטייח רצח-עם שהוא תכנן, שבו מסכת שיתוף פעולה מתוחכמת מהממת בממדיה. כל עוד הטיוח שיטה בנו, היינו גם אנו קורבנותיו.

בעידן של גלובליזציה ותקשורת המונים, עת שבה סבלם וצרותיהם של אנשים במרחק אלפי קילומטרים הופכים למוחשיים באופן מיידי דרך תמונות וקול, ישר אל תוך ביתינו -  תשאלו: "איך יכולנו לא לדעת על אלימות שכזו, מסע מתמשך שכוונתו לא פחותה מאשר "להשמיד" מאה מיליון אנשים על מסירותם לתרגול פופולארי של מדיטציה ותרגילים?"

אפשרי שכאן נמצא הדבר הערמומי ביותר שקשור ברדיפת הפאלון גונג: הטיוח.

בזירת הפשע: שותפות לפשע

זה מתחיל בזירת הפשע. הופכים גוף לנכה באמצעות עינויים או מכים אותו עד שהוא כחול. התוקפים—שוטרים, שומרים, סוהרים, ואחרים—יודעים מה פשעם ומתנהגים בהחלטיות. אם הקורבן ימות בדרך כלל הגופה תוחש למשרפה. במקרים שכאלה ידווח ויתויק המקרה כ"התאבדות", וזאת בהתאם לפקודות רשמיות "לשרוף גופות מיד" ו"להחשיב מקרי מוות של פאלון גונג כהתאבדויות", המגיעות מהגוף הממשלתי  10 – 6 שאינו כפוף לשום חוק.

לפחות במקרה אחד הקורבן היה עדיין חי כשהובא לשריפה, ובמקרים אחרים הגופות נזרקו מגג של בניין כדי ליצור "ראיות" להתאבדות.

למשפחות לא מתאפשר לראות את שרידי הגופות חוץ מאשר במקרים הנדירים ביותר, נתיחות שלאחר המוות כמעט תמיד נדחות על הסף, והעדים או האחראים חייבים, תחת איומים, להיצמד לקו הרשמי, שמשייך את מקרי המוות להתאבדות או, כפי שנעשה בשלבים מוקדמים יותר של הרדיפה, ל"סיבות טבעיות". לדברי אמנסטי בינלאומי, מתוך 120 מקרי המוות הראשונים של מתרגלי פאלון גונג במעצר, דווח מסין ש- 17 "קפצו" אל מותם בזמן שהועברו לחקירה, כש- 15 אחרים "נפלו" (למשל "החליקו") אל מותם בזמן שהיו במעצר. ("עינויים—מקור הולך וגדל לסבל בסין", דו"ח אמנסטי אינטרנשונל). 

ב- 9 במרץ 2001, העיתון וושינגטון פוסט דיווח שהיועץ לביטחון הלאומי של הנשיא בוש זכה לאש צולבת בביקורו אצל דיפלומטים סינים: "השגריר לשעבר ג'ו צ'יג'ן, לי דאויו וג'נג וונטו היו אמורים לשוחח עם העלמה רייס על נושאים שונים הנוגעים לארה"ב וסין: מכירת נשק לטאיוואן, זכויות האדם בסין ותוכניות טילי ההגנה של ארה"ב.  במקום זאת, אחד הדיפלומטים החל לקרוא למיס רייס נאום תוכחה מוכן מראש של 20 רגע על הקבוצה הדתית הסינית פאלון גונג. העלמה רייס הפסיקה את המפגש.

לאלה ששורדים כדי לספר את סיפורם, עומדים לרשותם מעט מאוד דרכי פעולה, חוקיות או אחרות. למתרגלי פאלון גונג הוסרו זכויותיהם המשפטיות והם אינם מורשים לתבוע את שוביהם, ופחות מכך לשכור שירותי עורך דין כדי להגן על עצמם כשהם נעצרים. יתר על כן, כל הראיות שהם נושאים על גופם: הצלקות, הציפורניים העקורות, סימני ההלקאה ואפילו הגפיים החסרות, במפנה לא צפוי בעליל, מוצהרים כ"סודות מדינה", מה שהופך את חשיפתם ל"לא חוקית".

אם הראיות האלה ייחשפו בפני זרים או קבוצות התומכות בזכויות שונות, ניתן להטיל גזר-דין מוות על ה"פושע" ש"הדליף סודות מדינה". כמה אנשים נעלמו אחרי שחשפו את עינוייהם לאמצעי התקשורת של מדינות זרות, ויש חשש לחיי רבים מהם. חשיפת העינויים על ידי שוטר או פקיד שמודע אליהם, תבטיח באופן כמעט מוחלט את אובדן עבודתו, קנס כספי ועונש מאסר בפועל, אם לא מוות. אם כך, האינפורמציה שיש לנו הגיעה תוך הסיכון העצמי הגדול ביותר.

עד כה, אף לא שוטר אחד ננזף בבית משפט על כך שעינה, הכה, הרעיב או רצח את חסידי הפאלון גונג. עד כה (תחילת שנת 2005) תועדו 1288 מקרים של מוות במעצר על ידי קבוצות המקדמות זכויות אדם. חרף כל זאת, ידוע שחלק מהאחראים קודמו ואף קיבלו בונוסים על "שינוי מוצלח" של מתרגלי פאלון גונג, בגלל נכונותם להשתמש בכל אמצעי כדי לכפות על מתרגלי פאלון גונג לזנוח את אמונתם.

אף לא בתקרית אחת הודתה הפקידות הסינית, או אפילו הכירה באפשרות, שנעשו עוולות על ידי מישהו מכוח השיטור שלה, סגל בתי הכלא או מועסקים אחרים, אפילו לא כאשר הם נמצאו אשמים על ידי ועידת האו"ם נגד עינויים וגונו על ידי ארגונים לזכויות אדם. ("עינוי—מקור הולך וגדל לסבל בסין": "דיווחים ממשיכים על מקרי מוות של מתרגלים עצורים בעקבות עינויים והתעללות קשה...בכל המקרים בהם המתרגלים היו מתרגלי פאלון גונג, הממשלה הכחישה שנעשתה עוולה, אפילו נוכח עדויות של עדי ראיה רבים.")

משרתים מרצון: אמצעי התקשורת הממלכתיים

ברפובליקה העממית של סין קיים פיקוח הדוק על אמצעי התקשורת והם נשלטים על ידי המדינה הקומוניסטית, עם משרד רשמי לתעמולה המפקח על כל אמצעי התקשורת. כתבות ושידורים חייבים למלא אחר תכתיבי המפלגה הקומוניסטית, ופאלון גונג לא מקבל כל כיסוי אובייקטיבי.

אבל הנמצאים בסין שומעים רבות על פאלון גונג. בחודש הראשון של הרדיפה בלבד, העיתון הממשלתי "יומון העם" פרסם מספר מהמם של 347 כתבות המוקיעות את פאלון גונג. מעל 10 כתבות ביום.

באופן דומה, מאות עיתונים, מגזינים, ירחונים, תחנות רדיו וטלוויזיה, נוצלו כדי להכתים ולעשות דמוניזציה לפאלון גונג. בתחילת הרדיפה היה שכיח לראות תחנות טלוויזיה משדרות מרתונים של תעמולה, עם כתבות שתוקפות את פאלון גונג (למשל על היותו "נגד הציביליזציה-האנושית", כפי שנטען) המשודרות לפעמים 24 שעות ביממה במשך ימים רבים.

כל החומרים שמופצים על ידי מתרגלי פאלון גונג או על ידי לי הונג-ג'י מוחרמים, בין אם אלו ספרים, קלטות ווידאו או אודיו, מאמרים, פוסטרים, חולצות או אפילו מזרני מדיטציה. בכמה ערים הרשויות הסיניות אפילו ערכו שריפות ספרים פומביות. שבעה ימים אחרי תחילת הרדיפה הרשויות הסיניות התרברבו שהם החרימו מעל לשני מיליון ספרי פאלון גונג "לא חוקיים". ("יומון העם" 30 ביולי, 1999).

פקפוק בסדר-היום של המשטר או בטקטיקות בהן הוא נוקט שווים להתאבדות חברתית או פוליטית. בדומה לאופן בו הדברים התנהלו בזמן המהפכה התרבותית, הספקן עלול להיות מתויג, כפי שרבים תויגו בחמשת השנים האחרונות, כ"אוהד פאלון גונג" ובמקרים יותר חמורים כ"אויב המדינה" ולעמוד בפני הרבה יותר מנידוי: תלמיד עלול להיות מגורש מבית הספר, פקיד יסולק מתפקידו, עובד יפוטר ושכן יכלא.

אמצעי התקשורת בשפה הסינית מחוץ לסין, ברובם, לא סוטים אף במעט מהקו הרשמי, או בגלל שהם נשלטים על ידי חברות שמפעילה הממשלה הסינית, או במקרים של עסקים קטנים יותר, מחשש לפעולות תגמול. אמצעי תקשורת רבים מחוץ לסין הודו שהופעל עליהם באופן ישיר לחץ מהממשלה הסינית. כמה עיתונים בשפה הסינית נתבעו על הוצאת דיבה כיוון שפרסמו מאמרים תעמולתיים שהועתקו מילה במילה מהעיתונות בסין.

מסך התעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית מנסה ליצור אווירה של עוינות כלפי פאלון גונג, על ידי כך שהוא משלה את האנשים בנוגע לטבע של הפאלון גונג, או על ידי כך שהוא מבהיר לכולם שבנושא של פאלון גונג הדרך היחידה היא "להראות את הגישה הנכונה". (על איך פאלון גונג הצליח להתנגד לתעמולה הזו, ניתן לקרוא ב: "Civil Disobedience and the Education of China".)

תקשורת זרה בסין – נתונה להצקות, איומים, מכות

דיווח חדשותי מתוך סין הוא דבר קשה מראשיתו. במשך חמש שנים רצופות, ג'יאנג זמין דורג כאחד מעשרת אויבי העיתונות הגדולים ביותר על ידי הוועדה להגנה על עיתונאים (http://www.cpj.org/). באוקטובר 2002, מתוך 139 מדינות, סין הגיעה למקום לפני האחרון בחופש עיתונות, כשמתחתיה רק צפון קוריאה, לפי "עיתונאים ללא גבולות" (http://www.rsf.org/). דיווח על הרדיפה נגד בפאלון גונג עלה עד כה ביוקר לאמצעי התקשורת הזרים. לדברי "עיתונאים ללא גבולות", תוך שנתיים קצרות בסביבות 20 כתבים של סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) נעצרו בסין כיוון שנסעו לחקור ולסקר את פאלון גונג. מספר גדול של עיתונאים וצלמים אחרים חלקו את אותו הגורל. לעתים קרובות הם הוטרדו, נחקרו, קיבלו איומים, נעצרו, ואפילו הותקפו פיזית כמו במקרה של עיתונאית הרדיו הספרדי, תרזה ברגדה. מכתבים רבים נשללות אשרות השהיה שלהם והם אולצו לעזוב את סין. (לעדות מרתקת מיד ראשונה: "The Dark Side of China”, מאת כתב הבי.בי.סי רופרט ווינגפילד-הייס, שפורסם ב- 3/16/02).

סרטי צילום, ציוד ותעודת העיתונאי מוחרמים לרוב בו במקום, וכל קטע סרט שכן נותר בסופו של דבר נחסם להעברה ושידור מחוץ לסין על ידי הטלוויזיה המרכזית של ממשלת סין—התחנה היחידה עם אישור לשדר תמונות באמצעות לווין אל מחוץ לסין.

לסקר את פאלון גונג משמעותו סיכון הפרנסה. לחברות אמצעי התקשורת, זה לסכן את החברה. אמצעי תקשורת זרים שמעונינים לדווח על פאלון גונג עומדים בפני לחץ כלכלי ואיום של הפסדים עסקיים גדולים. לדוגמה, רוב החברות האלה מתחרות ביניהן בשליחת צילומים למתקני אמצעי התקשורת של הממשלה הסינית.

יומיים אחרי שמגזין "טיים" פרסם ב- 10 באפריל 2002 כתבה על הפגנות של פאלון גונג בהונג קונג, הופסק פרסומו בסין ונאמר שהוא לא ישווק שוב בסין. בחודש מאי איפשרו את שוב מכירת המגזין בסין. כמה חברות אמצעי התקשורת כבר סרבו לכסות סיפורים שקשורים בפאלון גונג מפחד שלא יוכלו לסקר את אולימפיאדת שנת 2008 שתתקיים בבייג'ינג. אם עיתונאים זרים מנסים לסקר את פאלון גונג דרך ערוצים "חוקיים" בסין, מה שמצפה להם הוא מחזה קומי. ערוצים "רגילים" ו"נורמטיביים" מובילים לראיונות עם אנשים שהם כביכול מתרגלי פאלון גונג ש"תוקנו" או "הביעו חרטה" - כשכל אחד מאלה להוט לדקלם מילות הוקעה שנמסרו לו, וכן לביקורים שהוכנו בקפידה במחנות עבודה בכפייה ידועים לשמצה.

הביקורים במחנות העבודה הם במיוחד חסרי ערך. הם מבוצעים בשעה שנקבעת על ידי הרשויות הסיניות, במחנה שנבחר על ידי הרשויות הסינית, כולל ראיונות עם אסירים שנבחרו על ידי הרשויות הסיניות, והגישה מוגבלת לחלק קטן מהמחנה, עם ליווי והדרכה מהרשויות הסיניות.

בביקור האחרון שהתרחש באפריל 2001 במחנה העבודה הידוע לשמצה מסאנג'יה, כתבים זרים גילו לתדהמתם שהאסירים לבשו חליפות ספורט תואמות של מעצב, חדשות לגמרי, כשאליהן באופן מפתיע הוצמד השם של כל אסיר באנגלית. צבע חדש עיטר את הקירות, צבאים רעו באושר על כרי דשא שרק עברו טיפול, האסירים היללו את הצוות טוב-הלב ואת הארוחות הנפלאות. העמדת הפנים הזו היתה צריכה להזכיר בצורה מפחידה את ביקורי הראווה הנאצים במחנה הריכוז טרזין ברפובליקה הצ'כית.

פארסות כאלה הם אשר גרמו לחוקר העינויים של האו"ם, סיר נייג'ל רודליי, לסרב לבקר בסין שנה אחר שנה. בייג'ינג מסרבת פעם אחר פעם לאפשר לרודליי להיפגש באופן פרטי עם אסירים או לבקר בתחנות משטרה ובתי כלא ללא התרעה מוקדמת - תנאים רגילים לביקור על ידי מישהו בעמדתו. ("קבוצת זכויות: סין חוסמת את ביקור חוקר העינויים של האום" AP, 11/9/01).

אל עבר מחר שקוף יותר?

באינטרנט הייתה הבעת תקווה רבה, ולא בלי סיבה. נכון הוא שמרבית הידע על הרדיפה הגיע  בחשאי דרך דואר אלקטרוני, כאשר מספר אתרים, דוגמת Minghui.net מספקים עדויות מפורטות מדי יום. אולם הרשויות הסיניות ממשיכות להפוך את המרחב הקיברנטי (אתרי אינטרנט) לשדה קרב. בשנה שעברה וווילי לאפ-לאם מה-CNN דיווח שסין מעסיקה 100,000 שוטרי אינטרנט. בידי "שוטרים"  מפקידים את המשימה הנבזית להשגיח ולהגביל את השימוש באינטרנט ברחבי המדינה. כל האתרים שקשורים לפאלון גונג נחסמים, וכן כל הדיווחים הזרים על הנושא.

היו ניצוצות של תקווה במשך השנים - סדרת המאמרים זוכת פרס הפוליצר של הוול סטריט ג'ורנל שכתב איאן ג'ונסון המרשים ביותר – היו מאוד יוצאי דופן. יש עדיין מרחק עצום לעבור, ואם אינדיקטורים מוקדמים מועילים במשהו, אולימפיאדת בבייג'ינג בשנת 2008 היא לא באמת מאורע שיש להיות אופטימי לגביו. ג'יאנג הרחיב את מסע ההונאה אל מחוץ לגבולות סין, ובמצח נחושה.

המנהיג הסיני מגיש במו ידיו לנשיא קלינטון ספר השמצה על הפאלון גונג

במהלך פגישת APEC בניו זילנד ב- 1999, המנהיג הסיני דאז ג'יאנג זמין נפגש עם הנשיא ביל קלינטון. לדברי סוכנות אסושיאטד פרס, ג'יאנג הגיש לקלינטון ספר שהוכן על ידי התעמולה הסינית המשמיצה את הפאלון גונג. ללא ספק ג'יאנג ביקש מהנשיא האמריקאי להתיישר עם הקו הזה. חומרי הסברה דומים העושים דמוניזציה של הפאלון גונג מופצים באופן שוטף לממשלות וסוכנויות תקשורת ברחבי העולם במטרה "לצייר" את הפאלון גונג כ"מסוכן" ואיום לחברה, הטוענים ארגוני זכויות האזרח לא  הביאו הוכחות למוצגים שלהם, שאלה "מזויפים" ומהווים חלק של "מערכת תעמולה נרחבת".