(Minghui.org)

מתוך ועידת הפא בקנדה 2005

ברכות למורה, ברכות לחברי המתרגלים.

המסע שלי בטיפוח בדאפא החל בקיץ 2001. אני זוכר את היום כאילו היה אתמול. ישבתי בחוץ בשקט, בהפסקה, והתפללתי ליקום. הרגשתי מתוסכל משום שרציתי לתרגל טיפוח אבל לא ידעתי לאן ללכת. ידעתי שישנם הרבה דברים רעים בעולם ורציתי לחזור למקור שלי. רציתי לתרגל בדרך אחת מההתחלה עד הסוף. ביקשתי עזרה והנחיה לגבי מקום בו אוכל ללמוד לתרגל.

המושג של טיפוח תרגול היה מוכר לי, במובן השטחי - בדרך שלימדו את זה באסיה. ידעתי שאני מחפש משהו, אבל לא ידעתי די בשביל לדעת איפה לחפש. האמנתי בדבר אחד: שהיקום הוא טוב, ואם אני אבקש עזרה בכנות ויהיה לי הרצון לשפר את עצמי תינתן לי הנחיה בדרך אמיתית.

אחרי כמה שעות, כשהלכתי לספרייה עברתי ליד קבוצת אנשים שעושה מדיטציה באזור גדול וידוע של האוניברסיטה. שיערתי שבגלל שבקשתי עזרה לא אוכל להתעלם וללכת. חשבתי שלמרות שאני צריך לבדוק הכל בזהירות, אני צריך לצעוד קדימה, בגלל שזו יכולה להיות ההנחיה מהיקום.

באותו יום למדתי על הפאלון דאפא. התרשמתי עמוקות כמה צלולים ורציונלים היו אנשים אלו. בשבוע לאחר מכן הלכתי ללמוד את התרגילים, ולמדתי גם איך המורה מבצע את תיקון הפא. כששמעתי את המילים האלה הייתה לי הבנה מה המשמעות שלהם. למדתי נבואות מתרבויות שונות מאזורים אחרים בעולם למעלה מ-20 שנה. כמובן, לא הבנתי את הדברים נכון, אבל הייתה לי תחושה שתקופת זמן זו היא מאוד מיוחדת, וששינויים גדולים קורים בעולם.

מגיל צעיר הייתה לי תחושה שאני המגן של החוק, למרות שלא ידעתי בדיוק את המשמעות שזה אומר עד שקיבלתי את הפא, ועד לאחר שהבנתי בצורה עמוקה את משימתי בתיקון הפא.

כשקבוצה גדולה של מתרגלים מערביים פרשה שלט בכיכר טיאננמן, הרגשתי שאני גם צריך ללכת. לפי הבנתי זה היה חשוב בגלל שכמערבי ידעתי שפחות סביר שהמשטרה תשתמש באלימות קיצונית כמו שהם משתמשים על מתרגלים סינים, וגם באותו זמן זה סביר שזה ישפיע חזק על התקשורת הבינלאומית ויסב תשומת לב לרדיפת המתרגלים. בנוסף הרגשתי שהייתה לזה השפעה חזקה בריסון וזעזוע של הרשע. באמצע פברואר שישה חודשים לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון גונג הלכתי לכיכר טיאננמן לספר שפאלון דאפא הוא טוב. נעצרתי בזמן שהלכתי לכיכר ונלקחתי לתחנה שבה הוחזקו מספר של מתרגלים מערביים. הוחזקתי שם 29 שעות ואז גורשתי.

למרות שהיו דברים שיכולתי לעשות טוב יותר במסע ההוא, אני חושב שדברים הסתדרו מאוד טוב. ניהלנו את עצמנו בכבוד. הראינו לאנשים בכיכר באותו יום וגם לשוטרים שעצרו אותנו שהדאפא הוא אצילי וישר. בשיחות עם אנשים על המסע לסין אני תמיד אומר שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בחיי. אני מרגיש שזו הייתה נקודת מפנה בטיפוח שלי. כשחזרתי מסין התחלתי יותר ויותר להתמוסס לתוך תיקון הפא.

במהרה נעשיתי מעורב ב-  FGM TV  ודרך זה לצוות הטלוויזיה בטורונטו. השתתפתי בלימוד הפא הקבוצתי של צוות הטלוויזיה, ובסוף סתיו 2002 התחלתי להרגיש שבטורונטו יש צורך בסטודיו שמתאים לצילום של הפקות שונות.

המאמר הראשון שהמורה פרסם לאחר שהתחלתי לטפח היה "דרך". בפא זה המורה אמר:

"למטפח אין מודלים לחיקוי. הדרך שכל אחד הולך בה, שונה, כי הבסיס של כל אחד שונה, ההיקף של סוגי ההחזקות הוא שונה, אופי החיים שונה, עבודות שבין אנשים רגילים שונות, סביבות המשפחה שונות, וכן הלאה".

כשלאחרים היה התפקיד ליצור תוכניות טלוויזיה ואספקטים אחרים של שידור, לי היה הרצון לספק סטודיו לצילום וידאו לצוות הטלוויזיה. יום אחד שאלתי את עצמי: אם יש לי הרצון לעשות משהו למען דאפא, מאיפה בא הרצון הזה? התשובה שקיבלתי היא שהרצון הוא ישות חיה. ואם יש לי הרצון לעשות משהו למען דאפא, אז חייבת להיות לי היכולת בחיי להגשים את הרצון הזה, כמו שזרע יום אחד יפרח להיות פרח.

מצד אחד היה לי הרצון, אבל לא את הכסף, ולא היה לי דרך לפתור את הנושא הזה. ידעתי ששטח לסטודיו הוא יקר וכל כסף שהיה לנו היה למטרת קניית ציוד. החלטתי שאם יהיה לנו סטודיו אז אצטרך לשלם בשביל זה. היה לי חוב נכבד לבית ספר, אשה, וילד שרק נולד, וגם עבודתי הייתה די תובענית, והשכר בה היה מספיק בשביל לכסות את החשבונות. איך אוכל לשלם עבור סטודיו בטורונטו בשביל צוות הטלוויזיה? קראתי את הפואמה של המורה "אלוהות נכונה":

"עם מחשבות נכונות ופעולות נכונות היא מתקדמת ללא הרף מסלקת רוחות שמערערות את הפא נדיבה לכל היצורים החיים"

לפי הבנתי, מחשבות נכונות פירושן שאני צריך לצעוד קדימה עם אמונה במורה. המכשולים שראיתי היו חיצוניים. הנחתי שאם הכול הפוך בממד האנושי, הדברים מסביבי שנראים כמו מכשולים גדולים הם כנראה מאוד קטנים במציאות, והבעיות הקטנות והלא מזוהות בלבי הן כנראה הדברים שגורמים לי לקשיים הכי גדולים. אם הדברים שאני רואה בעולם הזה ירסנו אותי, אז אני אתקע בתוך ההכרה האנושית. אלוהויות תכננו הכול בעולם, האמנתי שעם אמונה במורה, האלוהויות כבר יסדרו הכל. הוצאתי תמונה של המורה והבעתי משאלה שאוכל לספק לצוות הטלוויזיה סטודיו בטורונטו להפקת תוכניות טלוויזיה שמבהירות את האמת ומצילות יצורים חיים. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, רק לא ידעתי איך זה יקרה.

עבדתי שישה חודשים בניסיון למצוא דרכים לבנות סטודיו לפני שזה קרה.

באביב של אותה שנה, ה-18 במאי 2003, המורה דיבר בוונקובר, ובסוף ההרצאה הוא אמר משהו שנגע בי עמוקות. הוא אמר:

"אם מגיעים לשלמות מחר, היום אתה עדיין לא יודע על כך. אתה עוד חושב שאתה רוצה להקים חברה, אז לך תעשה את זה, אבל אני אשלים ואאזן לך את הכל. אל תחשוב על שום דבר! עשה את מה שאתה אמור לעשות".(" הרצאת הפא בוועידת הפא בוונקובר, קנדה בשנת 2003")

היו לנו הרבה בעיות פיננסיות. החלטתי שלא אתמודד איתם עם צד אנושי, אלא עם מחשבות נכונות. ידעתי שהמורה יאזן הכול. אני אנסה לבנות עסק, ואוודא שהסטודיו לווידיאו יישאר פתוח לצוות הטלוויזיה. הצלחנו להפוך את העסק. בסוף השנה הראשונה, ושילמנו בחזרה כמעט את כל החובות שלנו, למרות שהיינו קצת במינוס. ראיתי את תלמידי הדאפא מסביבי מוציאים כסף מכיסם לעשות את כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות בתיקון הפא. למרות שכל מה שהמתרגלים עשו היה נפלא הרגשתי שהם לא השפיעו חזק על החברה כמו שהם היו צריכים. ב"הרצאת הפא בוועידת הפא במרכז ארה"ב בשנת 2003", המורה אמר:

" אז כדי שלא נכיר בכל הדברים שהכוחות הישנים עושים, לא נכיר ברדיפה הזאת ובהפרעה לתיקון הפא וכדי שנגרום לרדיפה להסתיים בהקדם ונלך את הדרך שלנו עצמנו, אי אפשר לא לסלק את ההפרעה הזאת שלהם, כי הם רוצים להשלים את המשימה שהכוחות הישנים נתנו להם".

הרגשתי שהמעצור הכלכלי של גוף המתרגלים היה בהחלט סידור של הכוחות הישנים, וסידורים אלה בוצעו על ידי הידיים השחורות. לפי הבנתי, המחסור במימון הביא קשיים רבים שמנעו מאתנו להציל עוד יצורים חיים. הרגשתי שזה חשוב לדחות את הסידור הזה ולנסות להשתפר עוד ועוד.

ב-2004, החברה המשיכה לגדול, ולפני סוף הקיץ התחלתי להרגיש שתוך שנה שנתיים נגדל מעבר לשטח שיש לנו. הרהרתי מה אפשר לעשות אם לצוות הטלויזיה יהיה הרבה יותר שטח. הייתה לנו שכירות לטווח ארוך ועדיין עמדנו מול קשיים כלכליים קשים, אבל החלטתי לא להסתכל על הבעיות. התחלתי לחפש פתרון בצורה אקטיבית. לבסוף, מצאתי דרך, ועברנו לשטח גדול יותר. זמן קצר אחרי שעברנו עמדנו שוב מול הפרעות פיננסיות קשות. שרדנו, עד שיום אחד ראיתי שהשוכר הראשי במחסן החדש שלנו הולך לפשוט רגל. אם זה יקרה הדלתות ינעלו ונפסיד את כל העסק כולל הציוד. הבנתי שהבאתי את הסטודיו בטורונטו למצב שהוא יכול להסגר. בגלל שמיהרתי לעשות דברים התעלמתי מפרטים ולא חיברתי דברים היטב. בהקמת הסטודיו החדש הייתי עסוק ולא תקשרתי עם מה שקורה לצוות הטלוויזיה. גם כבר לא השתתפתי בלימוד הקבוצתי של הצוות. היו שינויים במצב היומיום וזה בלבל הרבה מתרגלים. היו בעיות רבות של חוסר תקשורת. לבסוף מצאתי בניין שהתאים לצרכינו. המחיר היה גבוה, אבל לפי הצורך לטווח הארוך נראה שהמקום תוכנן עבורנו

תהליך מציאת דרך לבנות סטודיו, הגדלת העסק והחזקת הסטודיו במשך השנתיים וחצי האחרונות היה למעשה התנסות עמוקה בטיפוח בשבילי. הדברים לא קרו כמו שציפיתי, והעסק לא גדל כמו שאני ציפיתי, אבל עדיין הוא גדל. העברנו את העסק מ-37 מ"ר ל-880 מ"ר תוך שנתיים, והעברנו את הסטודיו ממרתף למקום בשטח 280 מ"ר באותו פרק זמן. זה קרה רק בגלל שהמורה עשה את כל הסידורים.

הרהרתי גם על הקשיים של המעבר מסטודיו קטן לסטודיו גדול. דחפתי לכיוון הדבר שרציתי לעשות, ומתרגלים רבים נתנו תמיכה. אני חושב שגרמתי בעיות רבות ויצרתי כמה סיטואציות של חוסר וודאות והרבה דאגה. וגם, מספר מתרגלים הוציאו כסף רב בבניית סטודיו שלבסוף לא השתמשו בו. זה בזבז כסף וזמן של מתרגלים, שהם משאבים מאוד מוגבלים ויקרים. אני יכול רק להתנצל בכנות בפני המתרגלים שהיו מעורבים. אני בטוח שרבים מהם נוכחים כאן היום. תהיתי אם עשיתי טעות במעבר של הסטודיו למחסן, האם היה לי היכולת לראות את ההזדמנות לעבור למקום עם שטח גדול עוד יותר? זה היה כה גדול ועלה כל כך הרבה כסף, אני לא בטוח שהייתי שוקל זאת ברצינות אם לא היינו עוברים למחסן. יתרה מזאת זה גרם לי לבחון את עצמי ולשאול את עצמי, האם אני זז בקצב מספיק מהיר? האם אני עובר את המחסומים בחשיבתי ובסביבתי כדי לעשות את הדברים שאני אמור לעשות? הפואמה "הדרך האלוהית היא קשה" שנכתבה על ידי המורה אומרת:

"הקשר הגורלי של אינספור שנים מקושר על-ידי הדאפא כמו חוט תוך כדי הקושי מזקקים את גוף הזהב מדוע מהוססים הצעדים"

חשבתי שאם יכולתי לאפשר מעבר מסטודיו של 37 מ"ר לסטודיו של 280 מ"ר על ידי יישום עצמי וצעידה קדימה, מה עוד אני יכול לעשות? מה עוד אני צריך לעשות? האם אני מגביל את עצמי דרך מחשבה אנושית שמרוצה מהמצב של דרכים קלות ובטוחות של עשיית דברים? אני חושב על הדברים האלה עכשיו. לפני שאסיים , אני רוצה לחלוק כמה מהדברים שלמדתי בתהליך הזה. אנא תקנו אותי אם אני טועה:

1. למרות שאנחנו משמידים הפרעות חיצוניות אנחנו צריכים לשפר את הלב והתודעה שלנו ולהשמיד הפרעות פנימיות. ההפרעות הפנימיות יכולות למנוע מאתנו להבין את חשיבות המשימה שלנו בתיקון הפא, וזה יכול למנוע מאתנו להיות אפקטיביים ולצעוד קדימה, או אפילו לבצע את מה שאנחנו צריכים לבצע בזמן קריטי זה.

2. כשאנחנו עומדים מול מכשולים שנראה שבלתי אפשרי לעבור אותם, באמצעות עשיית שלושת הדברים שהמורה דורש מאתנו: ללמוד את הפא, להבהיר אמת, לשלוח מחשבות נכונות, אנחנו יכולים להכחיש את הסידורים של הכוחות הישנים, ללכת בדרך שהמורה תכנן לנו ולהשלים את המשימות שלנו.

3. כשדברים חשובים צריכים להיעשות על ידי מטפחים בתיקון הפא - זה לא נדיר שאין לנו את המשאבים והדברים שאנחנו צריכים. במקרים מסוימים אנחנו עומדים מול מכשולים גדולים ומצבים שנראים כמעט בלתי אפשריים. הדברים לא אמורים להיות כך, בגלל שלפי הבנתי אלו התכנונים של הכוחות הישנים והם אמורים לבחון את הטיפוח האישי שלנו. אולם השפעתם של דברים אלו בתקופת תיקון הפא היא פגיעה ביצורים חיים. הם שמים לנו מכשול כשאנחנו מנסים להציל את היצורים החיים. לכן מחשבות נכונות ואמונה במורה, והבנת המצבים שאנחנו נמצאים בהם על בסיס הפא, מאפשר לנו ללכת בדרך שהמורה תכנן לנו.

4. לפי הבנתי, לא לוותר על האנוש זה כמו לשחות בים, אבל לא רחוק מדי, כדי שתוכל לחזור כשאתה מתעייף או כשנהיה סוער. לוותר על האנוש לפי הבנתי זה כמו לשחות ישר לכיוון האופק במלוא המרץ בגלל שאין באמת לחזור למקום שהיינו בו פעם. השמיים, הארץ והאנושות משתנים כל הזמן בתיקון הפא, אז אין שום דבר מהעבר לאחוז בו. הביטחון היחידי הוא הפא. תודה לכם.