לא מזמן, באחד העיתונים האוקראיניים, הופיעה כתבה  על פעילותנו ליד השגרירות. הכתבה היתה סרקסטית במידה מסוימת ולא כל המידע שהיה בה שיקף את המציאות. העיתונאית שכתבה את הכתבה שוחחה עם 2 מתרגלים בזמן הפעילות.

החלטנו לתקן את אי ההבנה. אני ומתרגל נוסף הלכנו למערכת העיתון. לא אתייחס לכל פרטי השיחה עם העורך. ראיתי שהם רוצים להסיח את דעתנו, ובשום פנים ואופן לא רוצים לכתוב הכחשה. אחרי השיחה עם העורך הראשי שנפטר מאתנו במומחיות רבה, נפלט מפי: "איזה טיפוס דו פרצופי". ומיד חשבתי: "איך אני יכולה להצילו עם מחשבה כזאת?" השדה שלי לא היה עם חמלה אליו.

מאוחר יותר החלטתי שאני אישית צריכה להיפגש עם העיתונאית שכתבה את הכתבה, כי חייה בסכנה. היא ביצעה עוול כלפי דאפא. החלטתי לעזור לה להבין את האמת, לא משנה אם  תהיה הכחשה בעיתון או לא, לא משנה אם תהיה כתבה חדשה או לא.

התקשרתי אליה והצעתי לה להיפגש. אבל היא שידכה אותי עם עורך חדש. היא לא רצתה לפגוש אותי, אבל אני לא ויתרתי על המחשבה להציל אותה. פתאום היא מתקשרת ומבקשת להיפגש כי לא רוצה שיחשבו עליה רע כבן אדם. לקחתי תיק עם חומר והלכתי לפגישה בבית קפה. היתה לי הרגשה מוזרה: אין אף מחשבה, אי-עשיה, רגיעה מוחלטת - זה לא קורה לי כמעט. הרגשה טובה, אבל אני חייבת לדבר משהוא. המחשבות והמילים ברחו, ריק. ניסיתי להסביר לה על הנזק שהיא עשתה בכתבה שלה, מה זה דאפא, איזו תועלת קבלתי. אבל השיחה לא זרמה, קשר איתה לא נוצר, ולא ידעתי מה עוד להגיד כדי לנגוע בליבה. הגיע זמן להיפרד, עמדנו ברחוב.... לפתע הופיע בן אדם מוזר והתחיל להציק לה. היא ענתה לו שאם הוא לא יפסיק, הוא יחטוף ממנה מכות. הוא עזב אותה. היא אמרה לי שהיא שונאת כאלו, שגברים חצופים עכשיו ומרשים לעצמם יותר מדי, אם היא רואה שאחד כזה מתחיל עם בחורות היא תמיד מגינה עליהן ומעמידה את החצופים במקומם.

חשבנו כבר להיפרד, כששוב אותו אדם חצוף חזר והמשיך להציק לה. היא ענתה לו עוד יותר בתקיפות והיתה כבר מוכנה להכותו. חשבתי: למה נותנים לי לראות ולשמוע את זה? זה לא במקרה. למה זה קורה איתי? פתאום הבנתי: זה המורה עוזר לי להבהיר לה אמת. הבנתי איך לדבר איתה ואמרתי: זה נכון שאת מגינה על זכויותיך, שאת מונעת התפתחות לרעה, שהוא יחשוב פעמים לפני שיתחיל עוד פעם. גם אנחנו לא יכולים לשכוח ולהמשיך עם הדברים הלא נכונים שכתבת. השגרירות מרשה לעצמם לומר לנו שקרים, לאיים עלינו וכו', ואילו אנו עומדים על זכויותינו באמצעות החוק. זו הסיבה שאנו מבקשים הכחשה. פתאום היא הבינה הכל. היא אמרה שהאיש הזה היה בשבילה סימן. היא הבינה אותנו מעומק ליבה ומה מנחה אותנו.

הרגשתי שחומה נפלה והכל נהיה ברור. היא סיפרה לי שיום אחד היא חזרה לאלוהים, שהיא רואה מימדים אחרים, היא הסבירה מה זה טיפוח בשבילה. דיברנו הרבה ברמה אחרת לגמרי, ונפרדנו יפה.

אחרי זה אמרתי: "תודה, המורה!" אני לא מפסיקה להתפלא איך המורה נותן לנו הזדמנויות עם חוכמה, נותן הזדמנויות לאנשים, רומז לנו איך לעשות דברים עוד יותר טוב. ברגעים האלו אני תמיד מאושרת שעוד בן אדם שמע את האמת, שעוד חיים זכו לחיים בעתיד. הסיפור הזה לימד אותי לראות סימנים ולזכור שהמורה לידנו, רוצה לעזור. צריך להשתדל לזהות את הסימנים, ושום דבר לא קורה סתם.

תקנו אותי בבקשה, תודה.