(Minghui.org)

מתוך ועידה לשיתוף התנסויות באנגליה

שלום למורה! שלום לעמיתי המתרגלים!

אני רוצה לשתף אתכם בכמה התנסויות שהיו לי לאחרונה בטיפוח שלי.

במשך הטיפוח שלי היו לי עליות ומורדות רבים. היה עלי לשלב בין הדאגה למשפחתי, הלימודים שלי וגידול שני ילדי.

לפני שנה, הייתי בהריון עם ילדי השני. במשך ההריון היו לי קשיים רבים שהתבטאו ברובם בצורת קארמה של מחלה. סבלתי במשך יותר מחמישה חודשים מסימפטומים של "התקררות" קשה. כיוון שחסרה לי מחשבה נכונה נשאתי זאת בצורה פסיבית, מבלי להשקיע מאמץ רב כדי לשנות את המצב. לבסוף, הדברים החמירו וסבלתי מסיבוכים אחרים שאף הקשו עלי ללכת. רוב הזמן הייתי מרותקת לבית. חסרה לי האווירה של עמיתי המתרגלים, והתרחקתי עוד יותר מהדאפא, בעודי משקיעה עצמי בדאגות ארציות.

כשהגיע התינוק החדש, הגיעו לילות חסרי שינה, ועם לימוד לא מספיק של הפא היה לי קשה עוד יותר להתמודד עם המצב. התנהלתי כמו אדם רגיל, ורוב הזמן לא הצלחתי לפעול בהתאם לעקרונות הפא, וזה השתקף מיד בסביבה המשפחתית. התנהגותה של בתי הייתה קשה ומאתגרת, ובכל פעם שהיא התעמתה עמי, או צעקה וסטרה לי - הייתי "נדלקת" כמו גפרור ומגיבה באותה מידה - צעקתי עליה בחזרה, הזהרתי אותה ואפילו הכיתי אותה. תמיד האשמתי אותה בהתנהגות מחרידה, ולא הצלחתי להביט פנימה ולמצוא את הסיבה לאופן בו היא מתנהגת. זה הגיע אפילו לנקודה שחשבתי שילדיי הגיעו לעולם כדי להפריע לי בעבודת הדאפא. לעתים קרובות פשוט בכיתי בחוסר אונים, הרגשתי אשמה והצטערתי על עצמי ועל כל היצורים החיים שאכזבתי, כיוון שטיפחתי את עצמי בצורה עלובה כל כך הרגשתי שאינני ראויה להיות מתרגלת דאפא, ונעשיתי מדוכאת יותר ויותר. לא הצלחתי להבין שהיו אלה הכוחות הישנים שארגנו את אופן החשיבה הזו וההתנהגות הזו. הענקתי להם הזדמנויות רבות לנצל את הפרצות שלי.

באותה תקופה היו לבתי סיוטים והיא הייתה מתעוררת לעתים קרובות באמצע הלילה בצעקות ובבכי. כששאלתי אותה מה לא בסדר, היא השיבה לי שדרקון אדום רודף אחריה בחלומותיה. תחילה לא ייחסתי לכך חשיבות גדולה, אך כאשר שיתפתי מתרגלת בכך,  היא הציעה שאקריא לה את "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית", שלבושתי הרבה לא סיימתי בזמנו לקרוא זאת בעצמי. למרות שנולדתי וגדלתי ברוסיה, והייתי בשלב מסוים חברה 'בחלוצים הקומוניסטים הצעירים', היה עלי להתאמץ במידה מסוימת כדי למצוא את הקשר שלי ל"תשעת הדיונים", ובכל זאת הבנתי שהגיע הזמן שאסיים לקרוא אותם. ישבתי לצד בתי בזמן ששיחקה והתחלתי לקרוא. היא לא שמה לב במיוחד, אך כעבור כחמש דקות היא קמה לפתע וברחה. היא פתחה את הדלת היוצאת אל הגן וצעקה בקול רם: "צא החוצה דרקון, החוצה!" היא נראתה החלטית ואמיצה מאוד. היא צעקה במשך 5 דקות לערך. אחר כך היא סגרה את הדלת והצהירה: "עכשיו הוא איננו".

המשכתי לקרוא איתה את "תשעת הדיונים" וכעבור יום או יומיים, העור שלי החל לגרד. המחשבה הראשונית שלי הייתה: נתתי לכוחות הישנים הזדמנות לרדוף אותי כיוון שהייתה לי החזקה להופעה שלי ועדיין השתמשתי בקרמים קוסמטיים. לכן החלטתי להתעלם מכך. אולם, כמה מחשבות מרושעות הזדחלו למוחי והסתכלתי על הקשיים האלה יותר ויותר מנקודת מבט של אדם רגיל. כתוצאה מכך מצבי החמיר, הפריחה על עורי החמירה יותר ויותר, ועור הפנים והצוואר האדים וגירד מאד. הדאגה של בעלי הלכה וגברה והוא התעקש שאבלע כדורים אנטי אלרגנים. נכנעתי. ברגע שהתחלתי לקחת את הכדורים "האלרגיה" שלי החמירה. בכך שנכנעתי ונטלתי את הכדורים, הסכמתי בבלי דעת לקבל את הסידורים של הכוחות הישנים, והסכמתי לכך שאכן יש לי אלרגיה, למרות שהמשכתי לומר לעצמי: "אני מתכחשת לסידורים של הכוחות הישנים". לבסוף, הפנים, האוזניים והצוואר שלי היו מודלקים וגירדו מאוד, והתנפחו בהדרגה למידה כזאת שנראיתי כמו עגבנייה ענקית. במחשבתי חזרתי ואמרתי: "לא, אני מתכחשת לחלוטין לסידורים של הכוחות הישנים", אבל באותו זמן הבטתי במראה וחשבתי: "אוי לא, עכשיו אפילו האוזניים שלי התנפחו". רימיתי את עצמי.

לבסוף בעלי לקח אותי לרופא ונתנו לי תרופה חזקה להורדת הנפיחות. בשלב זה, לא יכולתי לשמור על מחשבה נכונה כלשהי, ופחדתי מאוד ממה שעלול לקרות לי. ביקשתי ממתרגלים עמיתים לעזור לי עם המחשבות הנכונות שלהם. באותו הלילה התקשרה מתרגלת עמיתה לשאול לשלומי. סיפרתי לה על המצב. היא הציעה שאמשיך לקרוא את "תשעת הדיונים". הסכמתי והקראתי לבתי במשך שעה לפני לכתה לישון. לאחר מכן הסתכלתי במראה וראיתי שכל האדמומיות שהייתה על פני ירדה אל האף. פני, למרות שהיו עדיין נפוחים ומגרדים, נראו הרבה יותר טוב. המשכתי לקרוא.

המורה אומר בהרצאה השישית בג'ואן פאלון:

"כמתרגלים אמיתיים אנחנו צריכים להסתכל על עניינים מרמה גבוהה מאוד במקום מנקודת המבט של אנשים רגילים. כשאתה חושב שאתה חולה, זה יכול באמת לגרום לך להיות חולה. זה בגלל שברגע שאתה חושב שאתה חולה, רמת השין-שינג שלך תהיה גבוהה כמו זו של אנשים רגילים."

הקשיים הללו היו כמו "מקל אזהרה" עבורי. הבנתי כמה רציני הוא הטיפוח, ושאינני יכולה יותר להתייחס לחמלה חסרת הגבולות של המורה כאל דבר מובן מאליו. עלי להתעורר ולהיות באמת אחראית לעצמי ולכל היצורים החיים שהצלתם תלויה בי. זה לימד אותי שלמעשה הטיפוח כרוך בשליטה בכל מחשבה, ומה שקובע מי אתה היא השאלה האם יש לך מחשבות נכונות או מחשבות אנושיות - האם אתה אדם אנושי רגיל או

"אלו שהתעוררו ההולכים על הארץ" (מתוך "מסר איחולים", 2005)

נוכחתי לדעת גם שהבעיה הבסיסית שלי היא חוסר אמונה במאסטר. אני מטפחת כבר כמה שנים, ועדיין הלכתי שולל אחרי העיניים האנושיות האלה וחשבתי שיש לי סימפטומים אנושיים של מחלה.

מקרה אחר עזר לי להבין את הבעיה שלי. רוב חיי סבלתי מאנמיה, לא הייתה לי אנרגיה רבה ותמיד הרגשתי חסרת חיוניות. התרגלתי לכך ומעולם לא חשבתי באמת על הבעיה מאז התחלתי לטפח בדאפא.

אולם, במהלך ההיריון שלי הרופאים גילו שרמת הברזל בגופי נמוכה מאד ודאגו מאוד. זה גרם לי לחשוב: "מדוע לאחר שנים רבות כל כך אני עדיין סובלת מאנמיה? המאסטר אמר לנו שהוא יטהר את גופנו וכי תהיה לנו אנרגיה רבה. אך אני לא הרגשתי בשינוי כלשהו מאז שהתחלתי לטפח. אני עדיין מאוד עייפה וחסרת אנרגיה"...

לא מזמן, התחלתי פרויקט שהיה לו תאריך סיום נוקשה. בשל ההתחייבויות למשפחתי, לא יכולתי לעשות הרבה במשך היום, ולכן נאלצתי לעבוד בלילות עד לשעות הבוקר המוקדמות. ישנתי רק 3-4 שעות, אך הרגשתי אנרגטית יותר, כאילו ישנתי במשך 8 שעות. לבסוף הבנתי שאני לא בן אדם רגיל. אם כך, איך אין לי, כתלמידת דאפא, את האנרגיה לעשות אפילו את שלושת הדברים? זה לגמרי בלתי אפשרי! המאסטר שלי ארגן את דרך הטיפוח שלי, כך שצריכים להיות לי כל המיומנויות הנחוצות וכל האנרגיה הדרושה לעזור לו בתיקון הפא, ולעשות את הדברים שאני אמורה לעשות. מדוע הרגשתי עייפה כל כך במשך זמן כה רב? כיוון שהכרתי במחשבתי במושג האנושי הזה, נהגתי לאמוד דברים מנקודת מבט של אדם רגיל והתעקשתי להתנהל על פי מנטליות אנושית. ברגע ששיניתי את דרך החשיבה שלי, יכולתי לראות כיצד פועל הכוח השמימי של הדאפא.

מאותו רגע והלאה החלטתי לחזק את המחשבות הנכונות שלי, להאמין באמת ובתמים ובכל לבי במורה שלי וכי דבר לא יעצור בעדי. מאז, בשעות הלילה מילאתי את תפקידי ב'אפוק-טיימס' בשפה הרוסית, למדתי את הפא ובמהלך היום עשיתי את כל מה שהיה עלי לעשות כרעיה וכאם טובה.

זה לא היה קל ולעתים קרובות עלו מושגים אנושיים רבים, כמו לרצות לישון יותר, לנוח יותר, ולרצות שדרך הטיפוח שלי לא תהיה קשה כל כך. לפעמים נדמה לי שאינני יכולה להמשיך עוד. בזמנים כאלה אני תמיד מדקלמת את דברי המאסטר:

"יצורים מוארים גדולים אינם פוחדים מקשיים רצונם יצוק מיהלום חיים או מוות, אין להם כל החזקה גלויי לב ומחשבתם רחבה בדרך תיקון הפא" ("מחשבות נכונות, מעשים נכונים", הונג יין חלק 2, תרגום זמני, לא רשמי)

ככל שאני נחושה יותר, אני מרגישה יותר את עזרתו של המאסטר. ילדיי הם עמיתיי המתרגלים הקטנים. ייעודם הוא לעזור לי בטיפוח. בתי מתעקשת שאקריא לה את הפא כל לילה לפני השינה. ובכל פעם שאני לוקחת אותה איתי לפעילויות של הפצת הפא היא דורשת לחלק עלונים בעצמה.

המאסטר מעודד אותי לעתים תכופות כשהמחשבה שלי נכונה. לא מזמן חלמתי שיצור מרושע עם מסיכת ברזל רודף אחרי והופך כל דבר שעומד בדרכו לאבן. תחילה ניסיתי לברוח, אבל הוא השיג אותי במהרה. הסתובבתי אליו ואמרתי שהוא לא מפחיד אותי כיוון שאני תלמידה של המאסטר שלי וכי אינני פוחדת ממנו כלל וכלל וסילקתי אותו. באותו רגע מישהו צעק שאבי הגיע. ראיתי את המאסטר ממהר לעברי. הוא חיבק אותי ברכות ושאל לשלומי. המבט על פניו נראה כאילו סבל מאוד מן העובדה שמישהו ניסה לפגוע בילדו. כשהתעוררתי, לא יכולתי להפסיק לבכות. אני חושבת שאיננו יכולים אפילו לתאר לעצמנו מה המאסטר החומל שלנו נושא עבורנו. הוא באמת מתייחס לכל תלמיד כאל ילדו, מגן עלינו ודואג לנו בכל רגע. לעולם לא אוכל להביע את תודתי למאסטר על שהציל אותי והעניק לי כבוד אדיר - להיות התלמידה של המורה.

עמיתי המתרגלים היקרים, בואו נחזק כולנו את המחשבות הנכונות ואת המעשים הנכונים שלנו ונמלא את ההבטחות לסייע למאסטר החומל שלנו בתיקון הפא ובהצלת כל היצורים החיים. בואו לא נשכח לעולם כי:

 "אם לתלמידים יש שפע של מחשבות נכונות, למאסטר יש הכוח להפוך את הגאות" ("הקשר שבין המורה לתלמיד", הונג יין – חלק 2, תרגום זמני, לא רשמי)

תודה לעמיתי המתרגלים,

הא-שי למאסטר.