(Minghui.org)
בינקותו, בגיל 14 יום, בני סבל מחום גבוה, הקאות ושלשולים – דברים שגרמו לו לבכות יום וליל. הוא אושפז למשך תקופה של שלושה ימים, ואחריה הוא חש הקלה. למרות זאת, במשך השנתיים הבאות הוא לעיתים קרובות נתקף בגלי חום של 40-38 מעלות צלזיוס, והמעי שלו היה תמיד רפוי.
כתוצאה מכך, הישבן שלו היה תמיד אדום ומוגלתי, ונראה היה ששום תרופות, זריקות או טיפולים בבית חולים לא עוזרים להקל על הסימפטומים.
בקיץ 1994, מצבו של בני החל להתדרדר. הוא סבל מחום מתמשך, עוויתות, בעיות בעיניים, קצף בפה, ונהג להתעלף לעתים קרובות.
אבל במרץ 1995, כשבני היה בערך בן שלוש, הוא צפה אתי ביחד בסרט וידאו של תרגול הפאלון גונג והרצאת המורה בגואנג-ג'וּ, ומאז הוא הפך להיות תלמיד צעיר. תוך כדי צפייה בהרצאות המורה, הוא היה מצליב את רגליו ומאזין בתשומת לב רבה. הוא היה לוטש את מבטו במסך, ולעתים קרובות שוכח לשחק עם הצעצועים שבידיו, ולאחר צפייה בהרצאת הפא הוא היה זוכר הרבה יותר מהמבוגרים. מכיוון שהוא היה צעיר מכדי לעשות את כל סדרות התרגילים, הוא פשוט היה מחקה את המבוגרים בעשיית תנועות פשוטות, ולפעמים הוא היה עושה את תרגיל הישיבה.
לא עבר זמן רב מאז שהחל לתרגל פאלון גונג, ובני חלם חלום: תוך כדי שיטפון גדול, ביתנו נסחף לאזור פתוח וצף על גבי מים בוציים. ממש לפני שעמדנו לשקוע לאבדון, המורה הגיע על גבי פרח לוטוס, נעצר באוויר לא הרחק מאיתנו, ובאמצעות נפנוף קל בשרוולו בנה מולנו גשר. למרות זאת, כל בני משפחתי נראו כאילו שהם דבוקים לשכבת המים הבוציים, ולא יכולים לזוז. בזמן שפילסנו את דרכנו לעבר הגשר, זרם מים געש פנימה, הציף את הגשר, וחשף הרבה מסמרים חדים. וכך נבצר מאתנו לחצות את הנהר. אך ממש באותו הרגע, המורה שוב נופף בשרוולו על פני הגשר והופיע שם שטיח רך ועבה. לא הרגשנו בשום כאב דוקרני, חצינו את הגשר עם המורה והגענו לכביש רחב וחלק בעברה השני של התעלה. המורה, עדיין על גבי פרח הלוטוס, הוביל אותנו לעבר בניין וליווה אותנו לחדר רחב-ידיים, באמרו שהחדר בטוח. לפי דברי בני, זה בדיוק אותו חדר בו משפחתנו למדה את הפאלון דאפא. למעשה ידענו מעט על כך שהמורה נשא עבורנו סבל ותלאות תוך כדי כך שהוא משמיד את הקארמה שלנו. מתוך מה שהחלום הראה לנו, הרגשנו גאים להיות מספיק ברי מזל ללמוד את הדאפא, והחלטנו לנצור אותה בלבנו ולטפח היטב.
ממש בהתחלה, כשהמורה עזר לטהר את בני, היו לו תגובות מאוד קשות. מורסות בגדלים שונים הופיעו על ראשו. החלק העליון של המורסות היה לבן, אך השאר היה אדום ונפוח. המורסות הפרישו דם ומוגלה, וכך הסיבולת והנחישות שבני הפגין היו מעבר לדמיוננו. הוא לא הזיל אף לא דמעה אחת, אך בגלל הכאב, לא היה ביכולתו לדבר, והוא אכל מעט מאוד. במקום זאת הוא ישב על הספה ושיחק עם הצעצועים האהובים עליו. בערב הוא היה ישן כשפניו על הכרית, וכאשר ניקיתי את המוגלה, הוא היה מהדק את שיניו כדי לא להתלונן.
בני שיתף אותי בהתנסות קצרה והסביר לי: "זה המורה שמנקה לי את הגוף. כל עוד אוכל לסבול את הכאב הכול יהיה בסדר". מאוד התרגשתי מהדרך שבה בני התמודד עם ההתנקות, ומאוחר יותר, דבר זה גרם לי להתמיד ולהיות בטוחה אף יותר במסע הטיפוח שלי.
ביום שבו בני סבל מהכאב הגדול ביותר, הוא ישב על הספה כרגיל כדי לשחק עם הצעצועים שלו. אז הוא ראה את המורה הרחום, על פרח לוטוס, יורד מהתמונה שלו שעל הקיר ממול, ומרחף לעברו. המורה, באכפתיות ובחמלה, אמר לו שעליו לעמוד בסבל, ללמוד את הפא לעתים קרובות, ולשחק פחות.
מהקשבה לחוויותיו של בני, המחשבה שלי על טיפוח לאורך כל הדרך עד להשלמתה התחזקה אפילו יותר. בני עבר בהצלחה את המבחן הראשון שלו, ולאחר מכן, חשבתי לעצמי שלולא הדאפא והאכפתיות הרחומה של המורה, ייתכן שהתוצאות היו מפחידות מעבר לכל דמיון. באותה תקופה נהגתי ללמוד את הפא ברמה שטחית, ולכן דאגתי שמא המורסות, שגרמו לנשירת קשקשים, ישפיעו על הצמיחה ועל ההתפתחות של השיער. למרות זאת, שיערו של בני צמח היטב. במבט לאחור לעבר מסלול הטיפוח שלי, הייתי אומרת שלא ניתן לגמול לאכפתיות הרחומה והאדיבה של המורה כלפי המתרגלים בשום מילות תודה שקיימות בשפה האנושית.
יום אחד, לאחר ארוחת הערב, בקיץ של 1995, כ-4 חדשים לאחר שבני החל ללמוד פאלון גונג, הסימפטומים של המחלה מהשנה שעברה לפתע חזרו. וחוץ מהם, הופיע סימפטום חדש המלווה בעווית. בקיצור, דברים שחורים מצחינים הופיעו בצואה שלו. בהתחלה, חשבתי שהוא כבר עבר את המבחן שלו בצורה חלקה, ולכן פשוט התחלתי לקרוא לו את הספר "ג'ואן פאלון". למרות זאת, לאחר קריאה של כמה פסקאות, הסימפטומים שלו לא הראו שום שיפור, ואפילו חלה החמרה. בראותי זאת הרגשתי שהלב שלי זז. הרמתי את בני, שכבר היה מחוסר הכרה, כרעתי ברך מול תמונתו של המורה שעל הקיר, וזעקתי לעזרה שוב ושוב: "המורה, התלמידה שלך מתחננת בפניך שתציל את בנה". דמעותיי זלגו.
בעלי (שאינו מתרגל אך תומך בנו בתרגול), שהיה שקוע בשינה עמוקה, התעורר לשמע הדברים הללו, קפץ ממיטתו ומיהר לעברנו. הוא אפילו שכח לנעול את נעליו ולקח את בננו במונית לבית החולים, ואילו אני, הצטרפתי אליהם עם ליווי ועזרה מבני משפחתי. ואז שמתי לב שגופו של בני אינו נוקשה כפי שהיה בפעם הקודמת, ונשימתו הייתה יציבה. הוא רק איבד את הכרתו. בעלי קרא בשמו וצבט אותו אך זה לא עזר. חשבתי אז שהמורה תמיד שומר על בני, עוזר לו לטהר את גופו ולרפא את הסימפטומים שלו ולכן הוא יחלים. למרות זאת, המחשבה הזו שלי לא הייתה חזקה, והמשכתי להחזיק בתוכי בפחד.
בהגיעי לבית החולים, הלכתי לחדר המיון כדי להירשם מיד, ובעלי שנשא את בננו בידיו בא בעקבותיי. הם המתינו במסדרון. למרות זאת, לאחר שנרשמתי והגעתי במרוצה, לא יכולתי להאמין למראה עיני. בני ישב שם ושוחח עם אביו. באותם רגעים ממש רציתי לרדת על ברכי ולהודות למורה. קול החלטי הדהד עמוק בתוך לבי: "אני תלמידה של המורה. אני לא אדאג, לא אפחד ולא אהסס! זה לא משנה במה אתקל; תמיד אאמין במורה ובעצמה האדירה של הדאפא".
אולי בגלל זה גם לא היה בי את הפחד הקלוש ביותר ב-1999, כשהרדיפה הייתה בשיאה. באותו זמן, סיפרתי לבעלי אודות ההבנות שהשגתי. הוא התרגש מאוד ומיהר להחוות את ידיו בתנוחת הה-שי, באמרו, "תודה לך, מאסטר לי!"
כשהבאנו את בננו לחדר המיון, ולאחר שתיארנו את הסימפטומים של בננו, הרופאה לא האמינה לנו. אז אמרתי לה שאנו מתרגלים פאלון גונג ולכן נסים יכולים להתרחש. היא אמרה בסקפטיות: "בנכם בסדר גמור. פשוט היה לו חום. אם הוא היה תחת טיפול תרופתי אז הוא יכול להישאר למעקב נוסף. אחרת אתם יכולים ללכת הביתה עכשיו". בעלי עמד על כך שנשאר למעקב. הרופאה רשמה כמה תרופות, שעלו יותר מ-200 יואן, והחלה להזריק אותם לבני. למרות זאת, זמן קצר לאחר התחלת האינפוזיה, בני שלף החוצה בעצמו את המחט, קפץ מהמיטה ואמר: "אני לא חולה, אני לא רוצה שום תרופות, בואו נלך הביתה!"
לאחר שחזרנו הביתה, בני סבל משלשול שחור במשך שבועיים. למרות זאת, מצב רוחו היה מצוין, והשלשולים לא השפיעו על חיי היום-יום שלו. מאותו יום ואילך בני נפרד לשלום מכל הסימפטומים שלו והפך למתרגל בריא. כעת הוא כבר בחור גדול בגובה 1.8 מטר.
בכל פעם שבני לא עוקב אחר הדרישות של הדאפא אז אני מזכירה לו: "חייך נצלו בידי המורה, אז אתה לא יכול סתם כך לרדוף אחרי כל מה שמתחשק לך. אם תיכשל ולא תלמד את הפא היטב, אתבייש להביט בפניו של המורה, וגם אתה תתבייש".