(Minghui.org)

ברכות למורה, ברכות למתרגלים העמיתים:

ברצוני לשתף אתכם בהתנסות בטיפוח שלי בעת ביצוע עבודות תיאום. לפני שהתחלתי לטפח, תמיד ניסיתי להימנע מכל תפקיד הנושא עמו אחריות. בבית הספר הייתי תלמידה ממוצעת, ובחיי הבוגרים מעולם לא הייתי פעילה באירועים חברתיים כלשהם. אם מישהו ביקש ממני להיות אחראית על משהו, הייתי מנסה תחילה להימנע מכך, אך אם לא הייתי מצליחה להתחמק מהתפקיד, הייתי ממלאת אותו בצורה פסיבית מאוד, כדי שיחשבו שאני לא מתאימה לתפקיד ויחפשו מישהו אחר למלא אותו. פעלתי בצורה כזו משום שחשבתי שלהיות אחראי על דבר מה זו טירחה גדולה מדי, ולא רציתי להתמודד עם מעורבות במערכות יחסים עם אחרים

מאז התחלתי ללמוד את הפא  בספטמבר 1998 בגרמניה, לא נתקלתי בבעיות בין-אישיות, כיוון שלא הייתי בקשר עדיין עם מתרגלים אחרים. נוסף, כיוון שהייתה זו תקופה של טיפוח אישי, לא היו פרויקטים רבים כל כך כמו שיש בתקופה זו. באפריל 1999 נפגשתי עם מספר מתרגלים והתחלנו לתרגם ספרי דאפא, אך חיי היו עדיין שקטים. המצב נשאר כך עד סוף שנת 2000, עד שראיתי את שמי מופיע כמתאמת של פגישת תרגום ברשימת המשתתפים בוועידה. מאז, נעשיתי מתאמת של עבודת דאפא.

בתחילה לא החשבתי כל כך את עבודת התיאום. חשבתי פשוט שהמורה אמר שעלינו לפעול היטב בכל דבר שאנו עושים, ולכן ניסיתי ללמוד כיצד לבצע היטב את עבודת התיאום. בהדרגה הבנתי שיש הבדל גדול בין להיות מתאמת לבין מתרגלת שרק לוקחת חלק בפרויקט דאפא. מתאם צריך לחשוב לא רק על כיצד להשתפר באופן אישי, אלא גם על האופן בו הוא יכול לגרום לקבוצה לפעול היטב כגוף כולל. מתאם גם צריך להיות בקשר עם אנשים אחרים, דבר שהיה לי לפעמים מאוד קשה, במקרים בהם לא הייתה בינינו הסכמה. בכל פעם שנתקלתי בבעיה כזו, הייתי מתעצבנת ומאבדת את הסובלנות. לעיתים קרובות שכחתי להסתכל פנימה. התמקדתי בבעיותיהם של אחרים, בלי להבין שהייתה לי החזקה לדעותיי שלי.

כמה שנים מאוחר יותר, מתרגלת מסוימת אמרה לי שכשהתחלתי בעבודת התיאום, הקול שלי היה קר תמיד, והיא אפילו לא רצתה להתקשר אלי. זה פשוט היה מצב הטיפוח שלי בזמנו. הבנתי את עיקרון הפא. המורה אמר :

"אם כל אחד יהיה טוב לשני בלי קונפליקטים של אינטרסים או הפרעה מהלב האנושי איך יוכל השין-שינג שלכם להתקדם בזה שאתם רק יושבים שם? זה בלתי אפשרי. אדם צריך למתן את עצמו באמת באמצעות עשייה מעשית כדי שיוכל להשתפר.”

ובכל זאת, כשבאמת מגיע הזמן להיפטר מההחזקה שלי, אני לא פועלת היטב, למרות שאני יודעת את עקרונות הפא. לדוגמה, למשך תקופה מסוימת ניסיתי לחיות את חיי הרגועים בצורתם הקודמת, וניסיתי להימנע מעימותים. היחס הקר וטון הדיבור שלי היו ביטוי של ההתנגדות שהייתה לי בלב ובמחשבה. לפעמים חשבתי: ”הדבר שאני הכי רוצה בו הוא לסיים את המשימות שהוטלו עלי בשקט עם עצמי, ואז ללמוד את הפא ולעשות את התרגילים. האין זה גם טיפוח?” אך הבנתי שאני רק מנסה להימנע מבעיות; אם כולם יחשבו בצורה כזו, מי יעשה את עבודת התיאום? הבנתי שהמושג הישן שלי, לנסות להימנע מבעיות, הוא מכשול גדול, שמנע ממני לבצע היטב את עבודת התיאום.

לאחר שביצעתי את עבודת התיאום במשך זמן מה, הסתבר שמתרגלים אחרים חשבו שביצעתי אותה בצורה טובה, והטילו עלי משימות תיאום נוספות. למרות שהייתי עייפה, תמיד הסכמתי לקבל את המשימות האלו. חשבתי שאני אחראית, אך בהדרגה פיתחתי גאווה! אהבתי להקשיב למחמאות וכששמעתי ביקורת, חשתי שלא בנוח, ולפעמים הייתי מתווכחת, במקום להסתכל פנימה. בהדרגה, בניתי סביבי חומה כדי להגן על עצמי, בלי לשים לב לכך.

קרה דבר מה שגרם לי לחשוב לעומק. מתרגל ביקש ממני עזרה ולכן התקשרתי למתרגל אחר כדי לקבל ממנו מידע מסוים. אותו מתרגל אמר: ”הם דיווחו לך אפילו על דבר פשוט שכזה?” בהתחלה לא הרגשתי בדבר, אך לאחר מכן הבנתי שמשהו אצלי לא בסדר. איך יכול להיות שמתרגלים אחרים חושבים שאני מעליהם? המורה אומר שעלינו תמיד להסתכל פנימה. אני לא יכולה להאשים אחרים על כך שיש להם מחשבה מוטעית כזאת. הסתכלתי פנימה והבנתי שאני זו שחשבתי שאני מעל מתרגלים אחרים. לפעמים הייתי די חסרת סובלנות כלפי מתרגלים אחרים, וכשהצעתי הצעות לאחרים, טון הדיבור שלי נשמע מצווה. בנוסף, לפעמים חשבתי שאני די מנוסה, שאני יכולה לעשות דברים שהם לא יכולים, ושאני יכולה להבין דברים יותר מהר מהם. כשמתרגלים ביקשו ממני עזרה, הרגשתי טוב עם עצמי, וחשבתי שאם הם סומכים עלי אז אני כנראה מאוד חשובה בעיניהם.

הייתי די מופתעת מכך שמאחורי ההחזקה שלי להכרה, הייתה התשוקה לרדוף אחרי תהילה. בעבר חשבתי שהתייחסתי להכרה בקלילות, מכיוון שלפני הטיפוח שלי, מעולם לא רציתי לזכות בהכרה. זה אכן היה קל להיפטר מההחזקה להכרה כשהיא לא הייתה קיימת, אך ברגע שנהייתי "מפורסמת", כבר היה קשה להיפטר ממנה. למרות שלא רדפתי אחרי תהילה, הכרה, שבחים, או אישור בקרב החברה הרגילה, האם עבור מתרגל התשוקה להכרה איננה החזקה של רדיפה?

התחלתי לחשוב גם על דברים נוספים. לדוגמה, האם להיות אחראית על נושאים רבים אומר שאני באמת מגלה אחריות כלפי הפא? כיוון שאני אחראית על דברים רבים, מתרגלים אחרים יפתחו את ההחזקה לסמוך עלי. האם לא עדיף לעודד מתרגלים אחרים לעשות יותר עבודת דאפא, ולתרום לסביבה טובה עבור מתרגלים נוספים, שיעשו מעורבים בצורה פעילה יותר בעבודת הדאפא?

המורה אמר ב"הרצאת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי":

"כל תלמיד דאפא הולך בדרך שלו וצריכה להיות לכל תלמיד דאפא הזדמנות ללכת בדרך שלו".(הרצאת פא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. 2002)

הבנתי שזה טוב לקחת על עצמך אחריות נוספת כדי להציל עוד יצורים חיים, אך מה שהמורה רוצה, זה לא רק להציל את אותם יצורים חיים, אלא גם להעניק לכל תלמיד דאפא הזדמנויות ללכת בדרך שלו. לאחר שנעשיתי מודעת לכך, כשמתרגל ביקש ממני לעזור לו או לעבוד על פרויקט מסוים, במקום לחשוב: ”האם אני מסוגלת לעשות זאת?" חשבתי: ”מי עוד מסוגל לעשות זאת?” אם היה לי ניסיון בתחום מסוים, חלקתי אותו עם מתרגלים אחרים וביצעתי גם כמה עבודות סייעות, כמו איסוף מידע, או תרגום, כדי לעזור למתרגלים לבצע היטב את המשימה.

בטווח הקצר, אולי עדיף היה אם הייתי עושה בעצמי את העבודה, כיוון שאני מנוסה יותר. אך אם מסתכלים על התוצאות לטווח הארוך, מתרגלים רבים יותר ירכשו ניסיון, יגדלו ויתקדמו, למרות שאולי לא יפעלו היטב בפעם הראשונה. האם אין זה עדיף על מתרגל אחד בודד שמצליח? הדבר החשוב ביותר הוא שהמורה רוצה שכל מתרגל יבשיל ויגדל במאמצי הטיפוח שלו, ושלא יהיו רק כמה מתרגלים מוכשרים.

במאמרים רבים לאחר שנת 2001 המורה דיבר על "להיות אחראים על הפא" . הגעתי להבנה שההבנה הקודמת שלי לגבי "להיות אחראים על הפא" התבססה על גאווה אנוכית. אך המשמעות האמיתית של "להיות אחראים על הפא" היא לשקול את מה שהמורה רוצה, ולחשוב כיצד להביא לשלמות, בצורה הרמונית, את מה שהמורה רוצה, ולא להסתכל על דברים מנקודת המבט האישית שלי.

תודה רבה לכולכם