(Minghui.org)

אמי החלה לתרגל פאלון גונג בתחילת שנת 1999. היא נהגה ללמוד את הספר ולתרגל את התרגילים כל יום, והפיקה מכך תועלת פיזית ונפשית. לאחר שהחלה הרדיפה נגד הפאלון דאפא, היא הפסיקה לתרגל למשך זמן מה, בשל הלחץ. במשך מספר שנים, היא נטלה בהתלהבות תרופות עממיות כדי לשמור על בריאותה, כאילו לא תחלה עוד אם תשתה את התה המר. דאגתי כשהרחתי את התה המר בבית כיוון שחשבתי שהיא סטתה מהדרישות עבור מתרגלי הדאפא. יתרה מכך, בכל פעם שקראתי בספר, כשתרגלתי את התרגילים או כששלחתי מחשבות נכונות, היא צעקה בקול או דחקה בי לעשות דברים אחרים, כאילו לא ראתה מה אני עושה. הייתי מודאג וכעסתי, רציתי שתלמד את הפא, כדי שלא תצטרך לחיות במצב לא הגיוני שכזה. אך ברגע שדברתי אתה על כך, פניה השתנו, היא היתה שקטה ולא הקשיבה, כאילו דיברתי כדי לשמוע את עצמי. לאחר כמה אכזבות, לא הייתה לי עוד תקווה עבורה.

כשקראתי את מילותיו של המורה:

"איני רוצה להשאיר מאחור ולו אדם אחד" (ללמד את הפא בועידה בשיקאגו ב-2004),

לבי רעד. לאחר מכן, הזכרתי לעצמי כל הזמן את מילותיו של המורה.

"אני אומר לעתים קרובות שאם כל מה שאדם רוצה הוא לטובת האחרים בלי שום מוטיבציה או הבנה אישית, מה שהוא יגיד יגרום לאדם השני לבכות." ("צלילות דעת", יסודות להתקדמות במרץ).

ברור שאין עלי להשאיר את אמי מאחור מכיוון שלא פעלתי היטב. באופן מפתיע, כשמחשבה זו עלתה בי, לא התרכזתי עוד בהחסרותיה של אמי אלא, במקום זאת - מיקדתי את תשומת לבי המלאה במלים ובמעשים שלי בבית.

כך הבנתי לבסוף כי ההתנהגות שלי בפני אמי הייתה כהתנהגות של אדם רגיל. מאז שהפכתי למתרגל, פעלתי די בסדר, דרשתי מעצמי לפעול על פי הסטנדרטים של הפא כשבאתי במגע עם אנשים, וכל הזמן זכרתי שאני מטפח. בדרך כלל יכולתי להתמודד עם מצוקות מנקודת מבט המתבססת על הפא, וגם אם לא פעלתי היטב בזמנו, לא טיפלתי בדברים בצורה לא טובה - כמו אדם רגיל, והזכרתי לעצמי, ללא הרף, לפעול טוב יותר בפעם הבאה. מדוע, אם כן, הרפיתי מהדרישות האלו כשהייתי עם אמי, והרשיתי לעצמי להיות מושפע מדעות אנושיות מבלי לחשוב? לא פלא שאמי לא רצתה עוד ללמוד את הפאלון דאפא. נכשלתי – לא התנהגתי כראוי למתרגל דאפא. אף על פי שראתה אותי קורא בספר, מתרגל את התרגילים ושולח מחשבות נכונות כל יום, היא לא יכלה לראות את קדושת הדאפא מצפייה בפעולות שלי. גם כשניסיתי לשכנע אותה ללמוד פאלון דאפא, היו לי בלב מחשבות אנוכיות כדי לשמר לעצמי סביבת טיפוח בבית, במקום לפעול לחלוטין למען טובתה שלה. כשהבנתי זאת, הייתי נחוש באמת להתבונן פנימה ולהראות לה את המחשבות הנכונות והפעולות הנכונות של מתרגל דאפא. בסופו של דבר, הגיע היום בו אמי החזיקה שוב ב"ג'ואן פאלון"  והחלה לתרגל את התרגילים.

תוך זמן קצר, הופיעו בעיות חדשות. אמא לא הקפידה על התרגול שלה, תכניות טלוויזיה ועיתונים שוב הפכו חשובים בעיניה, ותזונה הייתה בעדיפות העליונה שלה בכל פעם שאכלה ושתתה. דאגתי מאוד, ודחקתי בה ללמוד כל יום את הפא. נעצתי בה מבטים כששלחתי מחשבות נכונות. היא לא יכלה לקבל זאת. ברגע שדיברתי על הדאפא, יחסה נעשה קריר. "שבועון מינגהוי" אותו הייתה אמורה להעביר אחרי קריאה למתרגלים אחרים, התעכב לעתים קרובות. לאחר שהזכרתי לה, היא החזירה לי אותו במהירות, אך לא ידעתי אם קראה בתשומת לב או לא. המחשבה על מצב הטיפוח של אמי עייף אותי, כאילו תרגלה בשבילי.

לאחר שחלקתי זאת עם מתרגלים עמיתים, הם הזכירו לי כי עלי להתייחס אליה ראשית כאל מתרגלת עמיתה ולאחר מכן - כאל אמי. הבנתי כי לא התייחסתי אליה כאל מתרגל עמית בלבי, אלא הצבתי עצמי מעליה. יתר על כן, לא היה לי הרצון לתקשר אתה, ומה שיותר משמעותי הוא שלא התייחסתי אליה כאל חלקיק של הדאפא. מצד שני, כיוון שהיא אמי, הפחד שלי להשאיר אותה מאחור עלה בשל ההחזקה שלי לרגשנות ולכן, נעשיתי טרחן, לא שמרתי על השין-שינג שלי והייתי חסר סובלנות. הבנתי באמצעות לימוד הפא כי מסלול הטיפוח של כל מתרגל הוא שונה, כל אחד מטפח ברמות שונות, והמורה מתכנן כל צעד במסלול. לאחר ששחררתי את ההחזקות האלה, נעשיתי סובלני יותר. יכולתי לשתף את אמי בנוגע לפא בכל רגע נתון ויכולתי שוב לשתף את המתרגלים העמיתים בהתנסויות שלי. יכולנו להתעלות מעל זה והתקדמנו שוב יחד כגוף אחד.

בהתחלה, כשחלקנו התנסויות, אני הייתי זה שתמיד דיבר ורוב הזמן אמא נראתה מהורהרת. פעם אחת, בעודי מדבר על כך שהמורה יעניק לנו את ההזדמנויות אם תהיה לנו המחשבה להציל יצורים חיים בליבנו, אמא, שמעולם לא ביטאה את עצמה היטב, אמרה, סוף סוף, שגם לה הייתה התנסות מעמיקה. בבית החולים, שם סעדה אנשים חולים ומבוגרים היתה לה חולה שהיתה רק בת 40, בכסא גלגלים, שתמיד הייתה במצב רוח רע. לאחר שאמא למדה אודות מצבה, נכמרו רחמיה והיא חשבה שחבל שהחולה הזו תהיה במצב הזה בתחילת שנות ה- 40 לחייה. אמא הבינה כי רק הפאלון דאפא יכול להציל אותה ולכן הסבירה לה את עקרונות ה"אמת, חמלה, סובלנות", בהתבסס על ההבנה שלה. החולה היתה סקרנית לגבי מה ששמעה, וציפתה לשוחח עם אמי כל יום. ברגע שאמא הגיעה אל בית החולים, היא נהגה ללכת בעקבותיה, כשהיא רוצה ללמוד עוד. לבסוף, לאחר שהאזינה למה שאמי סיפרה לה, אמרה בנחישות: "עלי למצוא את אחותי הבכורה, שדחקה בי פעם ללמוד פאלון גונג, כדי ללמוד פאלון גונג". היא עזבה את בית החולים ביום למחרת. הייתי מאוד מאושר לאחר שהקשבתי לדבריה של אמא. נראה כאילו היא באמת צועדת במסלול הטיפוח של תיקון הפא. לאחר מכן, גיליתי שהיא קמה, כמעט כל יום, ב- 5 לפנות בוקר כדי לתרגל את התרגילים, שהיא קוראת קצת בספר כל לילה, והולכת לישון אחרי שהיא שולחת מחשבות נכונות בחצות הלילה.

מהשינויים באמי, התעוררתי לעובדה כי רק כאשר אני סובלני, סובלני וסובלני עוד יותר, אני יכול להניח בצד את הדברים שלי ולהציל יצורים חיים. מהתנסות זו, הבנתי גם כי בכל מצב בו נתקלים תלמידי דאפא ישנם אלמנטים של טיפוח. זה תלוי בנו אם נוכל להתעורר לזה ולפעול על פי דרישות הדאפא. זהו המסלול שהמורה תכנן עבורנו. זוהי גם ההבנה שלי לגבי מה שהמורה אמר ב

"גם כן הזהרת מקל":

"הדרך שתלמידי הדאפא הלכו בה במהלך אימות הפא – הדרך שבה גם מטפחים את העצמי ובאותו הזמן מצילים יצורים חיים וגם משתפים פעולה עם דרישות תיקון הפא של היקום, מפוררים ומנקים את הידיים השחורות, את הרוחות הרקובות ואת כל מיני גורמי ההפרעה והרדיפה שתוכננו על-ידי הכוחות הישנים, שמשחקים תפקיד שלילי כלפי תיקון הפא ועושים רשע לתלמידי הדאפא – זוהי דרך שלימה של טיפוח-תרגול, הגעה לשלמות והצלחה להפוך לאלוהויות כבירות שתלמידי הדאפא הולכים בה."

זה על פי ההבנה המוגבלת שלי, אנא תקנו את הטעויות שלי.

l