Falun Dafa Minghui.org www.minghui.org הדפס

שמירה על מחשבות ופעולות נכונות במחנה עבודה בכפייה

מרץ 14, 2006 |   אתר מינג-הווי

(Minghui.org)

במשך השנים הללו של טיפוח-תרגול בדאפא, התנסיתי בכמה שיעורים חשובים ובמספר הבנות המבוססות על מחשבות נכונות ומעשים נכונים. לכן כתבתי כמה מן ההבנות שלי, לשתף בהן מתרגלים אחרים. אם דבר כלשהו אינו הולם, בבקשה ציינו זאת באדיבות.

1. אמונה מוצקה בפא וסילוק פחדים

נעצרתי לפני ראש השנה הסיני של שנת 2004, כיוון שעדיין פחדתי, הייתי חסרת סובלנות, לא רציונלית במחשבותיי ומרוכזת בעצמי בזמן שאימתתי את הפא. לא הבחנתי למרות שהמורה ראה את החסרותיי וחשף אותן בפניי, לא נתתי להן תשומת לב.

אחרי המעצר מחשבתי נעשתה בהירה ונרגעתי. סירבתי לשתף פעולה עם כל פקודה או פרובוקציה כלשהי של עושי העוולה. לא רק שלא מסרתי להם את שמי ואת כתובתי, אלא שאף פתחתי בשביתת רעב ביום מעצרי. הבהרתי את האמת לשוטרים בתחנת המשטרה המקומית, תרגלתי את התרגילים, שלחתי מחשבות נכונות וקראתי בקול: "פאלון דאפא הוא טוב"!

כעבור יומיים, השוטרים איתרו את מקום מגורי ולקחו אותי למרכז המעצרים. עדיין לא שיתפתי עמם פעולה. סירבתי ללבוש את מדי הכלא, סירבתי להיפקד או לשבת בשפיפה ליד הקיר כמו אסירים רגילים אחרים, והמשכתי לשנן את כתבי המורה בעל פה:

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל רצונו מחושל מוצק כיהלום ללא החזקה לחיים או למוות הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות" ("מחשבות נכונות ופעולות נכונות")

"לא משנה מה המצב, אל תשתף פעולה עם הדרישה, ההוראה, או הפקודה של הרוע. אם כל אחד יעשה כך – הסביבה לא תהיה כזו." ("המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא הן בעלות עוצמה חזקה",יסודות להתקדמות במרץ II).

סוהרת שאלה אותי: "האם את [מתרגלת] פאלון גונג?" עניתי לה:"אכן כן". היא השיבה לי: "בסדר, את לא צריכה להצטלם". כיוון שסירבתי ללבוש את מדי הכלא במרכז המעצר, כבלו אותי באזיקים במשך שלושה ימים. שאלתי את האסירות האחרות האם יש מתרגלות פאלון גונג נוספות במרכז המעצר והאם האמת אודות הפאלון גונג הובהרה לאסירות. הן ענו בשלילה. אז התחלתי להבהיר להן את האמת. יותר מ- 20 נשים היו בתאי. דיברתי עם כל אחת מהן באופן אישי ושוחחתי גם עם הסוהרת הצעירה שכבלה אותי.

ביום השלישי העבירו אותי השוטרים לתא אחר. סוהרת מבוגרת יותר הייתה אחראית על התא. היא לא הכריחה אותי ללבוש את מדי הכלא וגם לא כבלה את ידיי. בכל יום שיננתי את הפא, תרגלתי את חמשת הסטים של התרגילים ושלחתי מחשבות נכונות עם כף יד זקופה. אף אחד לא הפריע לי. היו בתא יותר מ- 30 נשים. שוב הבהרתי את האמת לכל אחת מהן. אמרתי להן לא לעשות יותר מעשים רעים לאחר השחרור, ולהיות אנשים טובים ולעתים קרובות לומר: "פאלון דאפא הוא טוב". מנהיגת התא (ראש האסירות בתא) אפילו אמרה לי: כשאשתחרר גם אני רוצה לקרוא את הספר 'ג'ואן פאלון'".

בראש השנה הסיני, הסוהרת המבוגרת ביקשה ממני לשיר לכולם שיר. שרתי: "פאלון דאפא הוא טוב!". אחר כך הסוהרת המבוגרת אמרה למנהיגה לתת לי שני תפוחים.

האסירות היו צריכות לשנן את תקנות הכלא ולמלא תורנות לילה מדי יום. לא שיננתי את התקנות; גם לא מילאתי את התורנות. נהגתי לומר למנהיגת התא שעלי לשלוח מחשבות נכונות כל לילה בשעה 12:00. למרות שאף פעם לא בקשתי שמישהו יעיר אותי בחצות, מנהיגת התא הורתה לכל אסירה שהייתה בתורנות להעיר אותי בזמן.

כיוון שלא שיתפתי פעולה עם הסוהרים כשהאכילו אותי בכפייה, פי ואפי שתתו דם כשהחדירו את הצינור פנימה. נהגתי לשנן את הפא של המורה במהלך הפעולה והצינור יצא החוצה. לאחר מקרים אלה הבנתי שאם אבקש מהמורה לעזור לי ולאפשר לגופי לפתח סימפטומים כאילו אני גוססת, אוכל להתמודד עם זה. אך באותו זמן גם ידעתי שאני עדיין פוחדת. כך, אחרי שהחזיקו בי במרכז המעצר במשך כמה ימים, העבירו אותי ל'מחנה העבודה העירוני'.

2. שחררו את הדאגה לחיים ולמוות; פרצו את הסידורים של הכוחות הישנים

המורה אמר:

"אתר המינג-הווי פרסם מאמר שמתרגלת אחת הבהירה את האמת על הדאפא לאורך כל הדרך וצעקה "הדאפא הוא טוב". "לא משנה לאן לוקחים אותי, אני לא מקשיבה למה שהשוטרים המרושעים אומרים. לא משנה כמה אלימות המכות והקללות שלכם, אני אשאר כך." במחנה העבודה פחדו והחזירו אותה: אנחנו לא רוצים אותה. כי הם חשבו: "לא נוכל לחנך אותה מחדש והיא עוד תשפיע על הרבה אנשים." (הקהל צוחק) והם לא יוכלו לקבל בונוס. (מחיאות כפיים) לא היה מה לעשות – היכן המשטרה יכלה להחזיק אותה? לא היה להם מה לעשות אז שלחו אותה הביתה" ("הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי", לי הונג-ג'י – 20 באפריל 2003)

נעשיתי נחושה להאמין בצורה מוצקה במורה ובדאפא. אמשיך ללכת ישר בדרך של אימות הפא. אולם, כשהגעתי לשער מחנה העבודה פחדתי מעט, ונכנסתי מבלי לקרוא בקול שום דבר כמו: "פאלון דאפא הוא טוב".

בתוך מחנה העבודה, משתפי הפעולה האלה נתנו לי די והותר מזון ודברים אחרים, אך לא דיברתי עם אף אחד במשך מספר ימים. ראיתי שכל המתרגלות במחנה העבודה לובשות את מדי המחנה, אך לא מצאתי מתרגלות כמו אלה שעזרו לי ותמכו בי בעבר. התחלתי לבכות. היה זה מבחן אמיתי עבורי והלחץ היה אדיר.

במשך הלילות במקום הזה, המורה חשף בפני דברים ללא הרף. חלמתי שאנשים רבים נקברים כשרק ראשם או ידיהם חשופים. המורה עמד בקרבת מקום כשדמעות זולגות על פניו. אז ראיתי את האוקיאנוס העצום וחסר הגבולות. על החוף עמד שולחן כתיבה. המורה ישב ליד השולחן מחזיק בעט ומסתכל ברצינות לעבר נקודה רחוקה, כשהוא מחכה למישהו. צעדתי לקראת המורה. כשכמעט הגעתי לשם, הופיע לפתע מסך טלוויזיה. לפתע הוא עלה באש ונעלם. זה לא הרתיע אותי והמשכתי לצעוד לקראת המורה. אחרי שהתעוררתי מן החלום, הבנתי שהמורה חיכה לי, מחכה לכל המתרגלים. אכן הגעתי לעולם עם משימה שיש למלאה.

"כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה בלתי אפשרי, תנסו ותראו שזה אפשרי. אם אתם באמת יכולים לעשות את זה אתם באמת תגלו: "אחרי שעוברים עצי ערבה מוצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים!" ("ג'ואן פאלון" - הרצאה תשיעית)

בצהרי אותו יום, כל המתרגלות הלכו לארוחת הצהריים. הסוהרים אסרו עלי ללכת, כיוון שסירבתי ללבוש את מדי הכלא. כשכולם חזרו, רבים עמדו במגרש המשחקים. לפתע מיהרתי לחלון, פתחתי אותו וצעקתי מעומק לבי למתרגלות האלו בחוץ: "פאלון דאפא הוא טוב! המורה מחכה לנו! אל תתנו להזדמנות הגורלית הזו של פעם באלף השנים לחלוף על פנינו!". מתרגלת לשעבר, שהפכה למשתפת פעולה, גררה אותי למיטה וחבטה בי פעמיים, וסוהר פרץ את הדלת בבעיטה, הרים את זרועו וסטר על פני. הייתי בהלם אך לא הרגשתי שנפגעתי. מייד הזכרתי לעצמי שאני תלמידת דאפא בתקופת אימות הפא ושאני תלמידה של המורה.

המורה אמר ("גם כן בכמה מילים"—"יסודות להתקדמות במרץ II):

"המחשבה הנכונה הנחושה הבלתי נכחדת כלפי אמת היקום מרכיבה את גוף היהלום החזק כמו אבן של תלמידי הדאפא בעלי החמלה. היא מפחידה כל רוע, ואור האמת שהיא מקרינה גורם לכל האלמנטים הלא נכונים שבמחשבת היצורים החיים להתפורר. חוזק המחשבה הנכונה הוא החוזק של הכוח שלה. תלמידי הדאפא באמת יוצאים מעבר לאנשים הרגילים."

אחרי ששיננתי מהר את דברי המורה, הכול נרגע. הסוהר הזה הביט בי לכמה שניות ואז הסתובב לאחור ועזב. קבוצה של סוהרות ומשתפות פעולה רצו להכות אותי פעם נוספת. עדיין שיננתי את הפא של המורה בעל פה והבטתי בהן בשלווה. סוהרת אחת שאלה משתפת פעולה: "האם זו היא שצעקה?" משתפת הפעולה השיבה בחיוב. הסוהר חבט בי פעם אחת ואז כולם עזבו. מאותו רגע ואילך בטחתי במורה אף יותר. ראיתי כמה קדוש ונהדר הדאפא וכמה אדיר הוא המורה. הפעם הם האריכו את תקופת מאסרי בחצי שנה נוספת, אבל לא היה אכפת לי.

אחרי זה קראתי בקול: "פאלון דאפא הוא טוב" בכל יום, כדי לתמוך במתרגלות אחרות ולגרום למבצעי העוולה להפסיק את רדיפת תלמידי הדאפא. לא התייחסתי לתקנות המחנה; גם לא צייתי להן. התכחשתי לחלוטין לסידורים של הכוחות הישנים. כאשר סוהר הידוע לשמצה כמי שמענה ומכה תלמידי דאפא עם אלות חשמליות פקד עלי ללבוש את מדי הכלא, אמרתי לו: "אני תלמידה של המורה שלי! אני עושה רק מה שהמורה שלי רוצה שאעשה".

הסוהרים רצו שאעבוד עם אסירות רגילות, אבל הם עדיין פחדו שאשפיע על אותן מתרגלות שכבר עברו "שינוי" ופחדו שנהפוך לישות מאוחדת שתזעזע את הרוע. הקריאות שלי למען הדאפא הביאו אותן לחוסר יכולת לשאת זאת עוד.

הגפיים התחתונות שלי היו נפוחות. אני רופאה, כך שידעתי שתופעה זאת תתפרש על פי הידע הקונבנציונאלי כסימן למחלת לב. אבל לא סבלתי ממחלת לב כלשהי. לכן זרמתי עם זה והתחלתי להתנשם עמוקות ובכבדות, מה שמנע מהסוהרות מלחסום את פי. לאחר שלושה חודשים לא הייתה להן ברירה אלא להעביר אותי ושתי מתרגלות אחרות למחנה עבודה פרובינציאלי.

3. יצאתי מן המחנה עם מחשבות ומעשים נכונים

ברכב המשטרה המשכתי לספר לשוטרים את האמת על הדאפא. אמרתי להם להתייחס היטב למתרגלי הפאלון גונג וכי עליהם להפסיק לרדוף את הפאלון גונג כדי להבטיח לעצמם עתיד טוב יותר. כשהגענו למחנה העבודה הפרובינציאלי, קראתי בקול: "פאלון דאפא הוא טוב". המשכתי לעשות זאת מהכניסה ולאורך כל הדרך עד לתא. מנהיגת צוות אחת ושתי משתפות פעולה אמרו: "זאת איננה מקרה פשוט".

כדי לא להפריע לשנת הצהריים של האחרות (בסין נהוג לתפוש תנומה באמצע היום אפילו בעבודה), קראתי בקול: ,פאלון דאפא הוא טוב" אחרי שלוש הארוחות היומיות. כשמתרגלות עמיתות הואכלו בכפייה, צעקתי: "פאלון דאפא הוא טוב". עשיתי זאת גם כאשר הסוהרות רדפו מתרגלות אחרות, וכאשר הרמקולים השמיעו שידורים נגד הפאלון גונג. עשיתי זאת גם כאשר הגיעו מתרגלות חדשות למחנה העבודה. קראתי בקול: "פאלון דאפא הוא טוב" לפחות עשר פעמים ולפעמים כתריסר פעמים ביום.

הרגשתי כאילו מטח יריות יוצא מפי כאשר קראתי "פאלון דאפא הוא טוב", והאנשים הרשעים פחדו. הסוהרות ניסו לכסות על פי, אבל אמרתי להן: "אתן לא יכולות לכסות על פי 24 שעות ביממה. כל מה שאני צריכה זו דקה אחת בלבד, זה מספיק לי. מה שאתם מעוללים כאן היום למתרגלי הפאלון גונג, ייוודע מיד בכל מקום בעולם. גם כל העם הסיני יידע זאת. יותר מ- 800 המתרגלות שנמצאות כאן תהיינה עדות". מחשבה נכונה כזאת באמת יכולה לחנוק את מבצעי הרוע. תחת חסותו של המורה הסוהרות לא העזו לכסות את פי.

בחורף הם נעלו אותי בתא קטן והכריחו אותי לשבת על כסא מתכת קר כקרח. התא הקטן היה ממוקם בקומה הרביעית. בקומה השלישית היו המשרדים בהם המתרגלות עברו "שינוי". חדר האוכל היה בקומה הראשונה. הם חשבו שברגע שאהיה נעולה בתוך תא קטן, בנפרד ממתרגלות אחרות, הם יוכלו למנוע ממני מלקרוא בקול :"פאלון דאפא הוא טוב". אבל הם טעו. במקום זאת קראתי בקול יותר מ- 100 פעמים וככל שקראתי בקול, קולי נעשה רם וברור יותר. באופן מוזר, קולי יכול היה להישמע עד למרחק רב. שלחתי מחשבות נכונות כדי למנוע מקירות התא הקטן מלחסום את קולי. סוהרת אחת אמרה לי: "קולך נשמע בחדר האוכל".

שרתי גם את השירים: "Be Saved" ("להינצל") ו- Coming For You”" (באים למענכם"). שיננתי את דבריו של המורה מדי יום ושלחתי מחשבות נכונות כל שעה. כשלא הייתי כבולה בידיי, תרגלתי את התרגילים וזקפתי את ידי כדי לשלוח מחשבות נכונות. הם ניסו להמשיך ולרדוף אותי. תחת ההגנה של המורה, הם לא יכלו לעשות דבר.

הסוהרות מנעו ממני תקופה ארוכה להתפנות לשירותים, וכפו עלי לאכול מזון שעכברים זחלו עליו. נתנו לי רק כמה חתיכות של שאריות לחם תירס. הסוהרות הגביהו עד למקסימום את עוצמת הרמקולים והשמיעו גם קולות של התנגשות מתכות. בקיץ הם אטמו את החלונות ואת הדלת. בנוסף, כיסו את ראשי "בכיסוי ראש" בכוונה להרוג אותי. לא פחדתי. שיננתי את הרצאותיו של המורה ושלחתי מחשבות נכונות. ביקשתי גם את עזרתו של המורה. הם הסירו את "כיסוי הראש" מיד.

מאחר ולא יכולתי להתפנות, התחלתי לסבול מכאבי בטן. צעקתי שאני צריכה לשירותים. הסוהרות לא אפשרו לי זאת. חשבתי להעביר את הכאב אל גופה של הסוהרת. כשצעקתי שנית שאני צריכה לשירותים הסוהרות פתחו את הדלת במהירות ונתנו לי לצאת. אמרתי לסוהרת לשבת ולחכות לי. הסוהרת ענתה לי: "אני לא יכולה, כואבת לי הבטן".

תשעה חודשים לאחר מכן, לחץ הדם שלי עלה מעבר ל- 210 וסבלתי מבעיה חמורה בלב. כל הבדיקות העידו על מחלת לב. אולם אני לא הרגשתי דבר.

יום אחד מתרגלת אחרת אמרה: "את צריכה לבקש מהמורה לעזור לך לצאת. אנחנו כולנו נעזור לך". בעזרת מחשבות נכונות ממתרגלות עמיתות ובעזרתו של המורה, השתחררתי לבסוף ממחנה העבודה. בהיזכרי בכך, כל צעד שעשיתי בהליכה בדרך תיקון הפא בשנה שחלפה היה מלא במאמצים של המורה ובסובלנותו. המורה מציל אותי ומגן עלי ללא גבול. המורה גם שלח לי הרבה רמזים במשך הזמן ההוא. יכולתי לשרוד את השנה הקשה הזאת. אינני מסוגלת לשלם בחזרה על מה שהמורה מעניק לי, אני רק יכולה ללכת על פי השיעורים של המורה ולעשות היטב את שלושת הדברים.

עלי לצעוד היטב בדרך תיקון הפא. אני מקווה שמתרגלים שעדיין לא צעדו קדימה ואלה שעשו כמה שגיאות, לא יפחדו וישלימו במהירות (את הפער) בתהליך תיקון הפא. המורה מחכה לנו. אל תחמיצו את ההזדמנות הזאת של פעם באלף השנים.