Falun Dafa Minghui.org www.minghui.org הדפס

להבין את הסובלנות ואת החסד האדירים של המורה בעיצומו של סבל פיזי

אפריל 15, 2006 |   מתרגלת פאלון דאפא מפרובינצית ליאו-נינג, סין

מתרגלי פאלון דאפא זועזעו קשות מהחדשות אודות הזוועות במחנה הריכוז סו-ג'יא-טון [קצירת האיברים ממתרגלי פאלון דאפא]. אני סבלתי ייסורים רבים, והרגשתי כאילו משאית פגעה בי. הסבל שלי לא הכיל כל פחד, אלא רק צער ויגון.

כיום, חיזקתי את עצמי על ידי שליחת מחשבות נכונות וסילוק הרוע עם מחשבה צלולה. זוועות אלו ומעשים דמוניים אלה תוכננו על ידי הכוחות הישנים המרושעים במסווה של כביכול מבחן לתלמידי הפאלון דאפא. הברבריות הנוראית וחוסר הרחמים הם פשוט מטורפים. בלתי מתקבל על הדעת שדברים אלה נבעו רק מתוך מחשבה אנושית. זה גם בלתי נסבל עבור החברה האנושית ופוגע במוסר של האנושות. הרוע הביא סוגים שונים של רשעות אל פני האדמה, והמציא תירוצים רבים כאמתלות ל"בחון" את המתרגלים. לא ניתן להעלות על הדעת כי ברבריות כזו מתרחשת בתואנה לבחון את הנחישות ואת האמונה הנכונה של מתרגלי הפאלון דאפא במורה ובפא.

הכוחות הישנים הם ללא ספק יצורים מושחתים וחסרי מוסר, שאינם מוסמכים לבחון את הפא. אנו מדברים על התכחשות מוחלטת לכוחות הישנים. לכן, כאשר ישנה הפרעה רעה במחשבות שלנו בנוגע לאירועים האלה, אנחנו צריכים להתבונן פנימה ולבחון כמה מוצקה האמונה שלנו במורה ובפא. האם האמונה שלנו מוצקה ללא עוררין וללא פרצות? אנחנו לא צריכים לטפח תחת רדיפה שכזו. כיוון שהרדיפה התרחשה, אנחנו צריכים להתבונן פנימה, לתקן את מה שלא נכון, ולשלול את כל התכנונים. אם לא יהיו לנו פרצות כלל, הרוע ייעלם מיד. אם לא נעשה זאת, הרוע עלול להפוך לבעיות. הבה נתבונן בעברנו! נאלצנו ללמוד מלקחים רבים שכאלה.

כשאנשים רגילים שומעים על הרציחות, הטבח, הברבריות הנוראית והמוות במחנה הריכוז סו-ג'יא-טון, הם עלולים לחוש זעזוע ופחד. מה צריכה להיות תגובתם של מתרגלי דאפא?

אני מתרגלת הקרובה לגיל ארבעים. התחלתי לתרגל פאלון גונג ב- 1996. ברצוני לחלוק את ההבנה שלי עם מטפחים עמיתים בנוגע לזוועות החדשות שהתגלו.

כשהתגובה הראשונה של מישהו היא לבקש עזרה מאמריקה, מהאומות המאוחדות או מיצורים חיים אחרים כדי לפעול להפסקת המעשים הברבריים האלה, אני רואה זאת כנטייה להיות תלותי . זוהי פירצה וחרפה לתלמיד דאפא. אנא, היו בטוחים כי אני מאמינה שעליהם לסייע לנו. אך מה שהם עושים נובע ממחשבות ומפעולות נכונות של תלמידי פאלון דאפא, שיסללו עבורם את הדרך לעתיד טוב. לכן, אני לא חושבת על האופן בו אנשים רגילים צריכים להגיב, אך אני יודעת מה אני צריכה לעשות. גם אם אנשים רגילים יעמדו מן הצד, לא נהיה מאוכזבים וחסרי אונים, כיוון שאיננו מסתמכים על אנשים רגילים שישמידו את הרוע ואת פעולותיו. מטרתנו בחשיפת הברבריות היא לסלק את הרוע, לעורר את מצפונם של היצורים החיים, לעזור לאנשים להכיר את רשעותה של "המפלגה הקומוניסטית הסינית" (מק"ס) ולנתק כל קשר עמה או עם גופים הקשורים אליה. תקוותינו היחידה היא להציל אותם.

האם איבדנו את אשר בלבנו כאשר אנו עומדים אל מול מותם האכזרי של המתרגלים העמיתים שלנו בסו-ג'יא-טון ובמחנות המוות האחרים? האם האמונה והמחשבות הנכונות שלנו לגבי המורה ולגבי הפא זועזעו בצורה קשה מדי?

אני רוצה לאמת את הנדיבות ואת האהבה האדירות של המורה בהן נתקלתי במהלך מצוקות דמוניות. יש לי תחושות והבנות רבות ולכן בחרתי למאמר הזה כותרת שתבטא את הלך המחשבה שלי. רציתי לספר למתרגלים עמיתים שהמורה הגן על כל מתרגל ומתרגל. אפילו אם המתרגל לא פועל בצורה הולמת, המורה עדיין נושא עבורו סבל עצום. עינינו מרמות אותנו, ומושגים אנושיים חוסמים אותנו. מושגים נרכשים נוצרו בשל פחדים רבים של מתרגלים. זה מתואר כדוגמא ב"ג'ואן פאלון"(ספר הטיפוח של הפאלון דאפא – המת') :

"כיסו את עיניו של האיש ושרטו את פרק כף ידו. פתחו ברז מים והוא שמע את המים מטפטפים".

האם הוא ימות? אם הוא היה חושב שזה משעשע והיה צוחק על כך אז הוא לא היה מת. באופן דומה, כאשר אנחנו נאחזים במושגים נרכשים, נסבול שוב ושוב מרדיפה, והמצוקות הדמוניות אף עלולות להיות גדולות יותר.

באשר לגוף הפיזי, המושג האנושי אומר לאדם "אני אחוש בכאב כשיכו אותי". אם מישהו נאחז במחשבה זו, הוא ללא ספק ירגיש כאב כשיכו אותו, ואם הוא "פוחד מעינויים" הוא יסבול מעינויים. אם מישהו חושב "ייתכן ולא אוכל לשאת את העינויים" הוא יחוש בכאב יותר ויותר, עד שלא יוכל לשאת זאת. זה הזמן להשתחרר מכל המושגים הנרכשים האלה. אני סבלתי עינויים ממושכים של שוקים חשמליים. בתחילה לא פחדתי ולכן חשתי בכאב קל. לאחר מכן חשתי את האווירה הנוראית והרחתי את העור הנחרך. ראיתי את לשון הנחש – כמו הבזקים כחולים המכים בגופי, ושמעתי את רעש החשמל הלוהט. אסרו אותי באזיקים למעקה של מיטת ברזל קרוב לשעה. שאלתי את עצמי מתי זה יסתיים והרגשתי שהגעתי לנקודת השבירה. בגלל המחשבה הזו נכנס לפעולה המושג הנרכש. הוא נתן לי לראות למה לצפות. מאותו הרגע הרגשתי שהכאב מחמיר בכל רגע, פיזית ונפשית, וכמעט שלא יכולתי לשאת זאת עוד. הרגשה זו היא מושג נרכש – להתחשמל זה מאוד מכאיב – ומרגע שאוחזים במחשבה זו הכאב יגבר. מה ההבדל ביני לבין אותו אדם שדימם למוות? המורה אמר

"ההרגשה של האדם לא שווה לשום דבר"("ג'ואן פאלון")

מאוחר יותר, כשעינו אותי, מחיתי כמו אדם רגיל – הטחתי את ראשי בחלון. אכן, השוטרים המרושעים היו מזועזעים והפסיקו לרדוף אותי לאחר שחבטו בי ובעטו בי. אולם היה זה רק באופן של אנשים רגילים שלא הובסתי. בזמן שנרדפתי לא הפגנתי את הכוח השמימי של פא הבודהא – התחום של האלוהות - ולא השתמשתי במחשבות נכונות כדי לעצור את הרוע.

בתחילת שנת 2000, מתרגלים רבים סבלו קשות מהרדיפה, כיוון שלא הבינו לגמרי את עקרונות הפא. היום, מתרגלים היו אמורים ללמוד ולדעת כיצד לפעול כשהם נרדפים. כעת אני מאמינה באמונה מוצקה כי מתרגלים ששחררו את כל המושגים שנרכשו לאחר הלידה, ושמאמינים בשינויים האדירים שהם חוו במהלך הטיפוח, לא ימותו, גם אם כל הדם שלהם יטפטף החוצה. הם לא יחושו כאב כשיחשמלו אותם. אני יודעת שמתרגל יכול להגיע למצב הזה!

לאחר ששחררו אותי ממעצר, ממנו סבלתי בשל פרצות, סבלתי מרדיפה אכזרית פעמיים נוספות. בשני המקרים, הרוע התכוון ליטול את חיי.

1) סבלתי רדיפה כזו עד שאיבדתי את שפיותי לזמן מה ונשכתי את לשוני. הדם שלי קלח והמגבת היתה ספוגה בדם. איבדתי את שפיותי ובלעתי את הכספית שהיתה במדחום. מאוחר יותר, כשהתאוששתי, כמה מתרגלים עמיתים סעדו אותי ושלחו מחשבות נכונות. הרעל לא הזיק לי. נשכתי את לשוני, אך לא חשתי כאב גדול כל כך והחלמתי תוך ימים ספורים. ידעתי כי המורה נשא את הכאב הפיזי ואת הייסורים בשבילי.

2) כדי להימנע ממעצר, קפצתי מקומה שלישית של בניין ושברתי את הרגליים ואת אגן הירכיים. הייתי משותקת ונשלחתי לבית החולים לניתוח חירום. לאחר שהתעוררתי, סירבתי לקבל טיפול ודרשתי שישחררו אותי. לאחר שחזרתי הביתה, שכבתי על המיטה ותרגלתי את התרגילים. תוך פחות משבוע, עצמותיי השבורות החלימו והחלמתי לחלוטין. למרות שחשתי כאב, לא סבלתי סבל רב מדי. חשתי רק שלא בנוח כיוון שלא יכולתי להזיז את גופי ולכן נותרתי זמן רב בתנוחה אחת, ולא יכולתי לישון במשך כל הלילה. אנשים חשבו שאני חזקה. למעשה הם לא ידעו כי היה זה המורה שסבל את הכאב הפיזי עבורי. לא סבלתי את הכאב העצום שבדרך כלל נלווה לעצמות שבורות. למרות שהסברתי זאת לאנשים נראה כאילו לא האמינו לי לגמרי.

ברצוני לומר לעמיתי המתרגלים כי אנו תלמידים של המורה האדיר והנדיב שלנו וכי כל מה שחווינו הוא יוצא דופן. כאשר לא פעלתי היטב, המורה נשא את הסבל עבורי ולקח על עצמו את המצוקות הדמוניות עבורי. כשהיו לי מחשבות נכונות, הגונג שלי יכל להגן עלי ויכולת לראות את המורה מחייך. לא יכולתי לחשוף את תחושותיי בפני אנשים רגילים. אנשים רגילים יכולים רק לראות עם עיניהם ולהניח, מתוך המושגים שלהם, כי סבלתי סבל רב, אך למעשה לא חשתי כאב עצום. מאחורי הרדיפות הפיזיות האלו, הייסורים והמצוקות הדמוניות, שנראים דרך עיניהם של אנשים רגילים, באמת חשתי שהמורה תומך בי והרגשתי את הנדיבות האדירה שהרעיף עלי. אם הייתי נרדפת למוות על ידי הכספית שבבטני או על ידי העצמות השבורות, אנשים רגילים היו חושבים כי מתתי בייסורים נוראיים. למרות זאת, לא חשתי בכאב. כמתרגלים, אנו לא מוותרים רק על המושגים של לחיות ולמות - אלא גם על המושגים השטחיים לגבי חיים ומוות.

בנוגע למתרגלים עמיתים שנפטרו - האם אנו יכולים להתבונן על כך רק במושגים של אנשים רגילים לגבי המוות ולגבי התחושה הכואבת של היותך נרדף? אם כך הדבר, מדוע המורה מלמד אותנו עקרונות רבים כל כך של הפא בהקשר לנושא זה? כאשר אנחנו מסתכלים על כך בעיניים של אדם רגיל, רגשות שונים יעטפו אותנו - כולל פחד והפחד להיות מעונה למוות.

יש לטפל בזהירות בגוף הזה, שנולד וגדל בבוץ, כיוון שאנו זקוקים לו כדי לטפח בחברה הרגילה ולהציל יצורים חיים. מעבר לכך, למה עוד עלינו להתייחס ברצינות רבה כל כך? כשאחרים רואים שהגוף עזב את האדמה הזו, הם אפילו שואלים את המורה מדוע הגוף איננו וכיצד המורה הגן עליהם. האם אנו מתרגלים טיפוח רק כדי לשמור על שלמות הגוף? האם הגוף הזה הוא החיים האמיתיים שלנו?

סוף סוף הבנתי מדוע ההרצאה השנייה בג'ואן פאלון מדברת על פתיחת העין השמימית. זאת כיוון שאנו מסתמכים על העיניים האנושיות האלה יותר מדי. המורה רוצה שנתבונן על העולם בעינינו האמיתיות. עד היום, אנו עדיין מסתמכים על העיניים האלו, וחסומים על ידן ולא יכולים לראות את האמת. כאשר עיניים אלה מתעתעות בנו, נראה דברים של אנשים רגילים.

אנא, האמינו לי, אינני מאשימה מתרגלים עמיתים, אלא רק מייחלת לדבר ולחלוק את ההבנות שלי לגבי הפא. הכוחות הישנים המרושעים תכננו את המערכה המושחתת ביותר במחנה הריכוז סו-ג'יא-טון. מהו התירוץ שלהם? האם הרוע מצא פירצה גדולה כל כך אצל מתרגלים - את ההחזקה לגוף הפיזי, הגוף שנולד בבוץ ועשוי מבוץ? יש להם את ההחזקה לגוף שלהם ולגוף של מתרגלים עמיתים שעברו מן העולם. לכן, הם מאבדים מחשבות נכונות ואמונה במורה ובפא, ואפילו אינם מכבדים את המורה.

אנו אומרים תמיד כי אנו רוצים לסלק את הרשע של סו-ג'יא-טון ולהשמיד את הרוע! אולם, אם אנו עדיין אוחזים במושגים של אנשים רגילים, כיצד נוכל לסלק אותו? כאשר אנחנו מוותרים על כל המחשבות והמושגים של האנשים הרגילים, מתמודדים עם כל זה בעזרת עינינו האמיתיות, ומוותרים על כל ההחזקות - כיצד יכולה להתקיים מאורה של מפלצות כמו מחנה הריכוז סו-ג'יא-טון? כיצד הם יעזו לחתוך לחתיכות את גופם של מתרגלי הפאלון דאפא? הם מסתמכים על הפחד של האנשים הרגילים מפני המוות - ואף על הפחד הגדול יותר מלהיחתך לחתיכות. אנו, כמתרגלי פאלון דאפא לא פוחדים מדבר! כיוון שאנו מתרגלים פאלון דאפא, כל דבר שלנו הוא יוצא דופן וכל מה שקורה לנו הוא יוצא דופן, ואין זה מה שאנשים רגילים רואים או חושבים. האמת של העולם הזה היא לא מה שרואות עיניהן של האנשים הרגילים ומה שמבינה המחשבה של האנשים הרגילים.

אל מול הרדיפה המרושעת במחנה הריכוז סו-ג'יא-טון, אני מרגישה את הסבל הנורא מכל, אך אינני רוצה לחשוב עוד על כמה המורה סבל עבורנו. תנו לצד האלוהי שלנו להתעורר! עלינו רק לעשות את שלושת הדברים שעל מתרגלי הפאלון דאפא לעשות, ולא להסתמך על אנשים רגילים. האמונה במחשבתנו מוצקה, ואנו לא פוחדים או תועים אף פעם. אנו יכולים לשלוח מחשבות נכונות בעלות עוצמה ואז הרוע לא יתקיים עוד.

הדברים האמורים הם ההבנה שלי ברמה שלי. אנא ציינו במידה וישנו דבר לא נכון בחשיבה שלי.