(Minghui.org)

ב- 27 לפברואר 2005, בערך בשמונה בערב, רכבתי על אופני לביתו של מתרגל אחר. לא עבר זמן רב מאז שיצאתי לדרך, שמתי לב שיש בעיה באופניים שלי, כך שעצרתי והסתכלתי לראות מה קרה. לפתע נפגעתי בכוח שנראה עצום וגדול. לא חשתי שום כאב או פחד באותו הרגע. כשניסיתי לעמוד, נפגעתי פעמיים נוספות. כשחלף הזעזוע ומצאתי עצמי שוכב על האדמה, שלחתי מייד מחשבות נכונות.

לא לקח הרבה זמן לפני שגבר צעיר נקרה למקום והתנדב לקחת אותי לבית חולים. הוא האיץ בי פעמיים לפני שהרמתי עיני וראיתי מונית חונה לידי. רק באותו הרגע הבנתי מה קרה. ניסיתי לעמוד, אך רגלי הימנית לא הגיבה. שמתי לב שנהג המונית נראה מזועזע. הוא לא העיז להסתכל לי בעיניים. אמרתי בעליצות: " אני מתרגל פאלון גונג. לא תהיה לי שום בעיה. אתה יכול להיות בטוח שלא ארדוף אחריך בשביל פיצויים. אבל תזכור שפאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות הם טובים והרדיפה של הפאלון גונג היא רעה". אחרי ששמע את דברי, הנהג נרגע. הוא התעקש לתת לי 100 יואן לפני שעזב. הגבר הצעיר עזר לי אז להיכנס למכונית שלו.

התברר שהצעיר היה מתרגל פאלון גונג. הוא לקח אותי הביתה. כשהגעתי התברר לי שאיני יכול לעלות את המדרגות לקומה השנייה. הרגל הימנית כאבה ונראה שהאגן נשבר. הרגשתי גם סחרחורת, בחילות ורעדות אבל המחשבות שלי היו בהירות. כשהרגשתי שאני עומד להקיא, באה לי הארה: "הרוע רודף אחרי. תשלול אותו לגמרי!" ברגע שהמחשבה הנכונה הופיעה הבחילה נעלמה. למדתי שעלי להתבונן פנימה ולנסות למצוא את ההחסרות שלי. הרגשתי שאם יש לנו החסרות, הרוע ירדוף אחרינו. לא הצלחתי לשלול לגמרי את הרוע. המורה אמר:

"חוזק המחשבה הנכונה הוא החוזק של הכוח שלה" (מתוך המאמר "גם כן בכמה מילים", "יסודות להתקדמות במרץ II”)

הבנתי שהמחשבות הנכונות שלי אינן חזקות מספיק. אני מצליח לשלול רק חלק של הרוע, לא את כולו. הרגשתי שהחסרונות שלי גרמו למצוקה החמורה הזאת.

אף על פי שהיה כבר אחרי עשר בלילה, חברי המתרגלים הגיעו אלי הביתה כששמעו שהייתי מעורב בתאונת מכונית, כדי לשלוח מחשבות נכונות איתי. הייתי מוקף באנרגיה חיובית. מהר מאד כל הפגיעות שלי כאילו נעלמו. הייתי במצב כמו בזמן המדיטציה. אפילו המקום הכי כואב היה חסר כאב. חבר מתרגל ראה במימדים אחרים שהעצמות שיצאו ממקומן חזרו למקומן המקורי. הכוח של הדאפא נחשף לפנינו.

יום אחד בתחילת מרץ, קראתי באינטרנט שהמורה לימד את הפא בוועידה הבינלאומית במערב ארה"ב. זה נגע בי עמוקות. הייתה לי הארה פתאומית; תהליך תיקון הפא נע במהירות כל כך רבה והצלת יצורים חיים היא כל כך דחופה. באותו הזמן מתרגלים היו באים לביתי בכל יום כדי לשלוח מחשבות נכונות ולחלוק התנסויות איתי. אולם עדיין שכבתי במיטה כשאני שב לאיתני. חשבתי לעצמי: "האם לא שיתפתי פעולה עם הרוע? האם אני עדיין תלמיד דאפא?" המורה אמר:

"אתה אומר: 'המורה אמר שטיפוח-תרגול לוקח זמן- בוא נעשה את זה לאט' זה לא בסדר! עליך להיות קפדן עם עצמך. בטיפוח של פא הבודהא, עליך לחתור קדימה במרץ". (ג'ואן פאלון- הרצאה תשיעית)

החלטתי שעלי לצאת החוצה. לא יכולתי לחכות להחלמה איטית. לא יכולתי להרשות רדיפה כלשהי של הרוע ע"י שתוף פעולה פסיבי. עלי לעשות מה שמתרגל דאפא צריך לעשות. שלחתי מחשבות נכונות : "הגוף של הדאפא מכיל אותי. הייתי רוצה להתמזג עם כל הגוף. אסור לי לתת לדברים להמשיך בדרך זאת". כשסיימתי לשלוח מחשבות נכונות והורדתי את הידיים, ידעתי שעלי גם לפעול נכון.

נזכרתי שיומיים לאחר התאונה, הרוע רדף אחרי בצורה חמורה. ישבתי בלוטוס, אך לא יכולתי לסבול את הכאב יותר מ-30 דקות. בתרגילי העמידה, יכולתי רק לעשות את הסט השלישי. בגלל שלא יכולתי לעמוד בסבל של התרגילים האחרים, פשוט הרמתי ידיים ונכנעתי. לא יכולתי לרדת במדרגות, כך שלא הלכתי ללימוד הקבוצתי ולא עשיתי שום עבודה של דאפא. זהו מצב לגמרי לא בסדר. חשבתי שעלי לשלול לגמרי את הכוחות הישנים; לשלול אותם עמוק מתוך מחשבותיי ולשלול כל דבר שלא במצב הנכון של גופי. החלטתי לתקן כל אספקט של עצמי.

הייתה לי הארה: ידעתי מה עלי לעשות. בזמן מדיטציית הישיבה, שללתי בהתחלה את ההפרעות והרדיפה של הרוע. בהתחלה, הרגשתי קצת כאב, אבל חלש מבעבר. אחרי זמן מסוים, הכאב לגמרי נעלם. נעשיתי מאושר ולאט לאט יותר הרגשתי בנוח בזמן המדיטציה. זה היה כל כך נפלא.

כשתרגלתי את התרגילים בעמידה, גם כן שללתי את הרדיפה וההפרעות של הרוע בשלמותו. גופי נעשה מאוזן. בהדרגה יכולתי לעשות תרגיל מס' 1 , ויכולתי להתכופף לגמרי בתרגיל מס' 4. יכולתי גם לגמור בנוחות את תרגיל מס' 2, המדיטציה בעמידה.

כשהתכוננתי לרדת למטה במדרגות בפעם הראשונה, שלחתי מחשבות נכונות בפתח הדלת. בקשתי מן המורה עזרה לשלול את הרדיפה וההפרעות של הרוע. למרות שגופי לא היה מאוזן ונראיתי כזאטוט המנסה ללכת, הצלחתי איכשהו לצאת החוצה. עשיתי אז מה שעלי לעשות. ייסרתי את עצמי: למה חיכיתי כל כך הרבה זמן כדי לצאת החוצה? זה בטח בגלל שהמחשבות שלי אינן חזקות מספיק.

בדרכי לקבוצה ללימוד הפא, שלחתי מחשבות נכונות. אחרי זה דקלמתי את "הונג יין". הדרך שאורכה בדרך כלל שלושים דקות, ארכה לי כשעה ו-45 דקות. הדרך בחזרה לקחה לי בערך שעה. כשחזרתי הביתה חשבתי: "האם עלי לשכב ולנוח בגלל שרגליי לא חשות בנוח?" "לא! תשלול את זה לגמרי" עניתי לעצמי. התחלתי אז לתרגל את תרגילי העמידה. הרגשת העייפות וחוסר הנוחות נעלמו לגמרי. ביליתי זמן בלימוד בעל פה של הפא וקראתי באתר.

"הליכה היא בזבוז זמן כפול. אני צריך לחזור לרכב על האופניים שלי", החלטתי. שלחתי מחשבות נכונות. הרגל הימנית הפגועה שלי לא יכלה לפעול במאמץ. לכן, השתמשתי ברגל השמאלית לדווש. זה הצריך הרבה מאמץ. כשרכבתי שמתי לב שהרגל הימנית הצליחה לפדל בקלות. זה נראה כאילו יש כוח שמחזק אותה וגורם לדוושות להסתובב.

באזור המגורים בו אני גר, תושבים רבים מכירים את הסיפור שלי. עם ההתנסות בהחלמה שלי יכולתי לאמת את הפא. רבים למדו להכיר את הנס של דאפא. הם יודעים כעת שהדאפא באמת טוב, ומתרגלי דאפא הם באמת טובים.

הבנתי בצורה עמוקה שהכול נעשה על ידי המורה אם יש לנו מחשבות נכונות.