לפני כמה שבועות שמענו התנסות על תלמידת דאפא מסין שנעצרה, ובדרך לתחנת המשטרה פתאום המכונית נעצרה, האזיקים שכבלו את ידיה נפתחו והמורה נתן לה את האפשרות להשתחרר. בגלל מחשבותיה האנושיות באותו הרגע היא החליטה לא לנצל את ההזדמנות שהמורה נתן לה – האזיקים נסגרו חזרה והמכונית המשיכה לנסוע.

אני חושב שזכיתי לשמוע את הסיפור הזה לא סתם. אני רואה בזה רמז שבו מדובר על כך שהמורה נותן לנו שוב ושוב הזדמנות לעלות מרמה של בן אדם רגיל, ואנחנו שוב ושוב לא מנצלים את ההזדמנויות האלה בגלל ההחזקות לחשיבה אנושית.

מטפח צריך לעלות מעבר למחשבות אנושיות: מחלה או בריאות, סבל או נוחות, חיים או מוות. כולנו יודעים שבספר "ג'ואן פאלון" המורה מסביר לנו מהי מחלה, למה בן-אדם חולה, מה התוצאה של לקיחת תרופות. די מהר כולנו מבינים שאנחנו, בתור מטפחים, לא זקוקים לתרופות, אבל לפי הבנתי, המורה מסביר לנו איך לשנות את המנטאליות שלנו. לעבור לא רק מעבר למחשבה של בן אדם רגיל בקשר למחלה ובריאות, אלא איך לעבור מעבר למחשבה אנושית של סבל ונוחות, חיים ומוות וכו'.

אני מזהה אצלי עדיין מחשבה אנושית בנוגע למה שאנחנו קוראים לו "בעיות". המחשבה שלי עדיין נמצאת ברמה הזאת ואני עדיין מחפש נוחות ומנסה להימנע מסבל או מבעיות (אלו בעצם החזקות שגורמות לסבל או לאי נוחות). לפי הבנתי, העיקרון שפועל כאן הוא כמו מה שהמורה מסביר על מחלות. אם אתה חושב שאתה חולה, אתה תהייה חולה, אם אתה פוחד ממחלות, אתה תהייה חולה. המורה אומר: "ברגע שתזכירו את המילה "מחלה", אני לא מעוניין להקשיב". אם המחשבה שלי נמצאת עדיין ברמה של "יש לי בעיה", תהייה לי בעיה. אם עדיין אני מסתכל על החיים ומחפש דרך לפתור בעיות, זה כמו בן אדם רגיל שמחפש דרך להירפא ממחלות. אז בעצם לא השתחררתי מהמנטאליות של לקיחת תרופות. כשנשארת אצלי אותה חשיבה אנושית של לקיחת תרופות - זה לא משנה אם בפועל אני לא מבקר רופאים או הולך לבית מרקחת. אני עדיין מחפש דרך איך להשתחרר מבעיות, לא הגעתי למצב שהמילה "בעיה" מפסיקה להיות קיימת.

כל מצב שבן אדם רגיל רואה בתור בעיה, מטפח ייראה כעוד הזדמנות לטפח ולהבהיר אמת, אז המילה בעיה תפסיק להיות קיימת. סבל ואי נוחות קיימים ברגע שמשהו או מישהו נוגע בהחזקות שלי וזו בעצם הזדמנות נוספת שלי לעלות רמה. המורה אומר:

"לא הרגשתי שזה כואב מכל הסבל שקיבלתי, מה יש לכם שאתם לא מסוגלים לוותר?" ("טיפוח אמיתי", יסודות להתקדמות במרץ 1)

אם סבל הוא הזדמנות לטפח, אז בכל פעם שאני מנסה להימנע ממנו, אני מנסה להימנע מטיפוח, אני מנסה לשמור את ההחזקות שלי. האם זה טיפוח אמיתי? האם אני לא צריך לשנות את המחשבה שלי מהיסוד ולעלות מעבר למנטאליות של בן אדם רגיל שרואה את חייו כמעגל סגור של סבל ונוחות, מחלות ובריאות, חיים ומוות? רק מי שמסוגל לעלות מעל כל זה יכול להיקרא מטפח.

זה לא אומר שאנחנו צריכים לחפש סבל או בעיות, אלא זה שהפחד מהבעיות מפסיק להוביל אותי. פחד מבעיות זה כמו פחד ממחלות. אם אתה פוחד אז יהיו לך גם מחלות וגם בעיות. המורה הרי אמר:

"אם אין פחד, אז האלמנט שגורם לך לפחד כבר לא יתקיים" ("לסלק את ההחזקה האחרונה", יסודות להתקדמות במרץ 2)

הרבה פעמים נראה לנו שהבנו משהו, אבל אנחנו לא מצליחים ליישם את זה. למה זה קורה? כשזה קורה לי אני רואה שהרצון ליישם הבנה כזו או אחרת אינו כן לחלוטין. כשאני רואה החזקה כזו או אחרת, אני לא תמיד רוצה לסלק אותה מכל הלב, אני רק אומר את זה לעצמי, אבל עמוק בלב ההחזקה עדיין נראית אטרקטיבית. אז אני משאיר אותה בצד והזמן עובר ולאט לאט אני מצליח לסלק אותה, אבל זה לוקח יותר מדי זמן. לא עשיתי מכל הלב את הבחירה בין בן-אדם לבין אלוהות. כדי לעמוד בהבטחותיי למורה אני חייב לעשות את הבחירה הזו באופן חד משמעי. אני חייב שהרצון שלי לסלק את ההחזקה ישתרש בכל חלקיק וחלקיק של החיים שלי, "הכולל כל דבר ולא משמיט דבר", הוא לא צריך להיות כמו נחל קטן, אלא כמו אוקיאנוס, כמו שיטפון שלא משאיר שם מקום לחשיבה אנושית – אז זו תהיה מחשבה נכונה, אז זה יהיה טיפוח אמיתי, ושום שדים או כוחות ישנים לא יוכלו להפריע.

"זה לא משהו שעושים בכוח, אלא משהו שמגיעים אליו כשבאמת מניחים ברוגע את הלב" ("לסלק את ההחזקה האחרונה", יסודות להתקדמות במרץ 2)

אנחנו צריכים להבין שיש אינספור יצורים חיים שמנסים לא לאפשר לנו להצליח בטיפוח. יכול להיות שיש חוזה שחתמנו עם הכוחות הישנים שבו התחייבנו לא להיות נחושים בטיפוח. כדי לפרוץ את כל זה אנחנו צריכים לרכז את כל הכוח. אם ניסיתי פעם, פעמיים, מאה פעמים, מיליון פעם ועדיין לא הצלחתי - לא להתייאש, בפעם המיליון ואחת בטוח שנצליח. אך בואו לא נשכח שאין לנו הרבה זמן, ואפילו כשהמורה מדבר על הארה פתאומית והדרגתית בהרצאה תשיעית ב"ג'ואן פאלון" הוא אומר:

"טוב יותר אם אפשר להבין את זה בבת אחת...".