רוב הטיפוח שלי הוא בחוג המשפחה לכן ישנם כמה הבנות שהגעתי אליהן, וברצוני לשתף אתכם.

לפי הבנתי, כל מיני אלמנטים הושארו על ידי הכוחות הישנים לפני שתיקון הפא התחיל. הם הושארו כדי להפריע בזמן תיקון הפא, חלקם הושארו בהסכמה וחלקם לא. זה נראה בסדר בזמנו, אבל כאשר נכנסים לממד האנושי הכל נשכח. יתכן שחלק מבני משפחתנו, כולל אנחנו, הסכמנו לזה, במחשבה שנשתחרר מאותם אלמנטים בזמן תיקון הפא, אבל לפעמים זה לא כך. מה שכן יכול לשחרר זה מפתח המאסטר שכל אחד או אחת מאיתנו נושא בתוכו, שהוא הבנה מעמיקה של הפא, חמלה וסבלנות אמיתית - זה ממיס את האלמנטים המרושעים. בזמן שבני משפחתנו במצוקה וסבל של חיי היום יום, תמיכתנו בהם מכל הלב מסוגלת לפורר אלמנטים אלו. אבל במידה ויש אצל המתרגל פרצות והחזקות, אותם אלמנטים ירחיבו אותם וישתמשו בהם.

לפי הבנתי, בני-משפחתנו הגיעו מרמות מאוד מאוד גבוהות, בכול אופן משפחתי הגיעה מרמות מאוד גבוהות, אולי אפילו יותר ממני, והם היו מוכנים לעבור את התהליך כדי להשתתף בתיקון הפא ולגרום לי להתעורר. הם לא מודעים לכך. בתהליך המתמשך שלהם איתי הם עוזרים לי לראות את ההחזקות שלי, ודרכם אני יכולה לשחרר את ההחזקות ולהתרומם, וכשאני משחררת את ההחזקות שקשורות אליהם, זהו מפתח המאסטר שפותח את המנעולים ומשחרר אותם, ועוזר להם להתרומם בדרך שלהם ולהיות מוצלים.

כשאני מטפחת היטב במשפחתי ומשחררת אותם מאלמנטים שהושארו, האם אני לא עוזרת להם גם ללכת בדרך הפא? האם זה לא לשחרר את הקשרים הקארמתיים הגורליים שלי איתם?

אני לא הבנתי את הפא מספיק בתקופה מסוימת בתהליך הטיפוח שלי, ולא התערבתי במקרים שראיתי במשפחתי במיוחד כאשר הם היו זקוקים לי ביותר. לא ראיתי את סבלם ולא התעמקתי בכדי להבינו, כי הבנתי הייתה רדודה ביחס לפא, ופעלתי כאדם רגיל ולא כמטפחת. כל זה לא טיפוח והתבוננות פנימית. הרי כל מה שקורה במשפחה זה בדיוק מה שעלי לטפח ולהבינו, אם יש חוסר הרמוניה במשפחה סימן שזה חוסר שלי בפא והשיקוף שלי במשפחה כמראה.

האמת שאף פעם לא ידעתי את המשמעות להיות אמא, את המשמעות האמיתית של זה, תמיד חשבתי שצריך לחנך את הילדים ולתת להם דוגמא, אבל מעבר לזה יש כל כך הרבה. יש את ההווי המשפחתי שאותו מעולם לא הבנתי ולא הפנמתי.

לילדי יש את הבעיות שלהם כמו לכולם. תמיד מבט הראייה שלי היה כמו אמא שמגוננת, שנותנת עצות, "אמא פולנייה". קו המחשבה שלי, כפי שחינכו אותי, היה שכאשר משהו קורה אצל הילדים, המחשבה הראשונה  הייתה "איך זה יכול לקרות אצלי?!", חשבתי שיש אצלי איזה פגם, הייתי נכנסת למחשבות קשות של "איפה טעיתי ואיפה הייתי לא בסדר". לא חינכתי את הילדים נכון. ולא ראיתי שאלו דברים שקורים בחיים וקורים לילדים בכל משפחה, אלא ראיתי את זה ככישלון בחיים וכישלון בחינוך שלי. עולמי היה מתמוטט ונחרב עלי. אף פעם לא התבוננתי על הדברים בראייה מורחבת יותר או בצורה אובייקטיבית ללא מעורבת רגשית.

לאחרונה למדתי להסתכל עליהם לא רק כילדיי, אלא כיצורים חיים שצריכים גם הם להיות מוצלים, בלי מעורבות רגשית, ובלי לחשוב בשכלתנות-לכאורה איפה נכשלתי ואיפה טעיתי. לאחרונה הבנתי שמעורבותי בתמיכה ואהבה שבאה מתוך חמלה יכולה לעשות המון, ולפורר את האלמנטים הלא-טובים שהושארו בכדי להפריע להם, להפריע לי ולהפריע לאימות הפא שלי כלפי משפחתי.

בעלי אינו מתרגל, אבל עלי ללמוד ממנו מהי סובלנות וחמלה. רוב הזמן אני לא נמצאת בבית מקדישה את כל מרצי לעבודות דאפא, ואם כבר אני מגיעה הביתה - רוב הזמן שלי מוקדש לעבודת דאפא. בעלי מעולם לא הראה חוסר סובלנות או התמרמרות, ובמשך תקופה לא קצרה של 5 שנים מעולם לא התנגד או הפריע. להיפך, כאשר חבריי או ילדיי  מתקיפים אותי בשאלות לגבי מעורבותנו התמידית בסין, הוא תמיד מנסה לענות במקומי ותומך. בנוסף, במשך כ-4 שנים אני מגיעה כל שבוע לתחנה המרכזית בימי שבת. לעיתים נדירות הוא שואל האם אני לא נשארת היום בבית? כמה חמלה וסובלנות זה מצריך מצידו.

הבנתי לאחרונה שהם כל כך סובלים כדי שאני אתעורר לפא, ובזה שאני מתעוררת אני מאפשרת להם ולעצמי להשתחרר מהקשרים הקארמתיים הגורליים המשותפים שישנם בינינו. אני מנצלת הזדמנות זאת כדי להודות להם בכל לבי ורואה זאת כזכות להיות במחיצתם. עדיין יש לי דרך לעשות, והתהליך הוא בעיצומו, כל עוד אלך בדרך שהמורה יצר עבורי ולא אעשה קיצורי דרך. אני מאמינה במאסטר ובתהליך השלם והמושלם.

במידה וישנו דבר שאינו הולם את הפא נא העירו לי בחמלה.