(Minghui.org)

שיתוף מתוך ועידת הפא בוושינגטון די.סי 2006

שלום למורה! שלום לעמיתיי המתרגלים!

מוקדם יותר השנה נפל בחלקי הכבוד להיבחר לחבר בתזמורת שהקימו תלמידי הדאפא לאחרונה. ברצוני לספר על חוויות הטיפוח שלי בתחום המוסיקה.

ב "לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005", המורה שלנו אמר:

"כולכם יודעים שבנוסף לציור יש גם מוסיקה ופיסול. הדברים הללו, וגם מדע מודרני וטכנולוגיה, הם כולם מיומנויות שונות של פנים שונות של החיים האנושיים. זה נראה כאילו בני אדם יצרו את הדברים האלו בעצמם ועשו זאת כדי להעשיר את החברה האנושית, אך למעשה זה כלל אינו המקרה. אז מה הסיבה האמיתית? תנו לי להגיד לכם שאלו למעשה [חלקים של] טיפוח ומאפיינים ייחודיים של התחומים של חיים ממערכות מרוחקות. התרוממות בסוג כזה של תחום כוללת שילוב ההבנה של המיומנויות האלה עם הפא. זה דורש את התרוממות ההבנה של האדם, טיפוס למעלה ללא גבולות."

כפי שאני מבין את הפסקה הזו וחלקים אחרים של ה"פא" שעוסקים בנושא המוסיקה, מוסיקה היא למעשה דרך טיפוח שהועברה על ידי יצורים ממערכות קוסמיות רחוקות, ודרך טיפוח זו דורשת גם  כן פיתוח של מיומנויות מסוימות יחד עם המוסריות. לכן, כדי שנוכל לקיים את המוסיקה בעולם האנושי העתידי, עלינו לאמת את דרך הטיפוח הזו ואת צורת האומנות הזו.

לפני שהתחלתי לטפח ולתרגל ניגנתי הרבה בתופים. אך לאחר שהתחלתי לטפח, אט אט איבדתי עניין בתופים ומהר מאוד הפסקתי לנגן לחלוטין, כיוון שהיתי עסוק בדברים אחרים ולא מצאתי בכך כל צורך.

לעומת זאת, מספר שנים מאוחר יותר התחלתי לתהות יותר ויותר: "ניגנתי כל כך הרבה בעבר. כיצד אוכל להשתמש בכישרון הזה לטובת אימות הפא והצלתם של יצורים חיים?" חשבתי להקים להקה שתנגן ותבהיר את האמת, אך זה לא נראה לי מעשי באותה תקופה, ובכל מקרה לא רציתי לתת במה למוסיקה המודרנית. עם זאת, היה לי מעט ניסיון בניגון על כלי הקשה קלאסיים, אך לא ידעתי בדיוק כיצד אוכל לרתום אותו לטובת העניין.

אז כשנודע לי שהתזמורת החדשה עשויה להזדקק למתופפים הרמתי מיד את ראשי. זה נראה כמו ההזדמנות המושלמת לתרום למופע ה"ספקטקיולר לכבוד השנה הסינית החדשה" וחיש מהר הגשתי את מועמדותי, והתקבלתי זמן קצר לאחר מכן.

החוויות שעברתי תוך כדי הנגינה במהלך החודשים האחרונים, שינו את חיי ואת הבנותי בדרכים כה רבות שלא הייתי מעלה בדעתי.

ב"לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005", המורה שלנו אמר:

"בגוף קוסמי עצום שהוא די מרוחק, ההתרוממות של חיים שם מאוד שונה מזו שמובנת על-ידי חיים במערכת הקוסמית שאתם נמצאים בה. הם מתקיימים על-ידי המיומנויות שלהם והשיפור המתמיד של המיומנויות הללו."

לפי הבנתי, חלק מהיצורים הללו הם אותם אלים אשר יצרו את הצורות הנכונות של המוסיקה כמו המוסיקה המערבית הקלאסית. לכן, עלינו לשפר את המיומנויות שלנו, וזה כמובן דורש תרגול מתמיד. למרות שאני די מיומן בקטעי נגינה רבים שלי, אני עדיין מנסה להקדיש בכל יום פרק זמן כלשהו לתרגל את טכניקות הנגינה הבסיסיות בכלים בהם אני מנגן, או לפחות לנגן מעט. גיליתי, שבדומה למה שקורה בתרגול התרגילים ולימוד הפא - ככל שאני מרוכז יותר כך התוצאה טובה יותר.

אנו מקדישים זמן רב בכל סופי השבוע לאימונים ולחזרות, ונדמה כי לא נותר לנו זמן רב להבהרת אמת ישירה. זה נכון, מבחינה מסוימת. אך מצד שני, אירועים גדולים\ כמו מופע הספקטקיולר לשנה החדשה שלנו, אינם דברים שניתן לארגן בפרק זמן קצר ומיד לקצור הצלחה. לכן, למרות שהמהות הפנימית של ה "פא" קיימת בתוך קטעי האומנות, הריקוד והמוסיקה שלנו, אם לא נבצע אותם בצורה מקצועית השפעתם תהייה מוגבלת. המורה אמר ב "ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה":

"אם הכישורים והטכניקות של ציורים רישומים ופסלים סיניים היו בשלים ומדויקים כמו אלו של המערב, האם הם לא יוכלו להיות יותר מרגשים ויותר חיים? אתם לא יכולים להחשיב עבודת אמנות לא בשלה ולקויה כטובה בגלל ההשפעה שיש לאלוהות. עבודת אמנות מושלמת עם הנוכחות של אלוהות היא הדבר הקדוש ביותר."

אני סבור שהעיקרון הזה נכון גם לגבי פרויקטים אחרים בהם אנו עוסקים. לדוגמא, האם נשיג את ההשפעה הרצויה אם לא נקפיד על מקצועיות בפרויקטים בתחום התקשורת שלנו, ולא משנה עד כמה חזקות תהיינה המחשבות הנכונות של אלה העוסקים בדבר? האם מאמצינו אל מול הממשלה יצליחו אם לא נבין באופן מקצועי את דרך התנהלות הממשלה? לפי הבנתי, מחשבות נכונות אינן משהו שאתה מזמן סתם כך בכל פעם שקרבים אל רגע של אמת, אלא משהו שאתה מסתמך עליו כדי לשפר את עבודת האומנות שלך, או כדי לתכנן היטב ולהוציא לפועל פרויקט כלשהו של הדאפא.

עם זאת, במקביל, אל לנו להיות מקובעים בדברים חיצוניים או בפרויקט עצמו. גיליתי שלפעמים בעת שאני מתיישב לשלוח מחשבות נכונות בזמן ההפסקות מהחזרות, מחשבתי רוויה בהרהורים על המוסיקה, ובקטעי הנגינה – האם ניגנתי היטב או לא. אני חושב שכדי להימנע מדברים כאלה, עלינו להתמקד תמיד בשלושת הדברים, ולא חשוב כמה המשימות שלנו בנאליות וכמה זמן ייקח לנו להשלים אותן.

בחיי היום-יומיים, אם נופלת בחלקי ההזדמנות, אז אני גם מנסה לחלק עלונים ולהבהיר את האמת באופן ישיר לאנשים. לא רק שאני באמת מציל יצורים, אלא שזה גם מאלץ אותי להתמקד תמיד בשלושת הדברים. אחרת אני נוטה להתרשל בקלות, ומחשבותיי הנכונות נחלשות.

שיפור הביצועים המוסיקליים זה לא רק עניין של טכניקה, אלא כרוך גם בשיפור השין-שינג. תוך כדי נגינה נתקלתי בהרבה החזקות שחבויות עמוק, וזכיתי להזדמנות לעקור אותן מן השורש.

לפני שהתחלתי לטפח, המוסיקה שלי סבבה בעיקר סביב דבר אחד - תהילה. הייתי ביישן באותה עת, לכן תיפוף בסגנון הרוק-אנ-רול היה הדרך היחידה עבורי לבלוט על הבמה, להשוויץ, ולזכות בהערצתם של אנשים. זו הסיבה שכה אהבתי לנגן בהופעות, וחלמתי להפוך לנגן מפורסם. לאחר שהתחלתי לטפח, החזקות אלה נחלשו, איבדתי את העניין במוסיקה, אך מעולם לא התמודדתי ממש עם ההחזקות הללו.

לכן, כשהתחלנו להקים את התזמורת, המנטאליות של ההתפארות הייתה ההחזקה הראשונה והמשמעותית ביותר שעמה היה עלי להתמודד.

לרוב, ניגנתי את הקטעים שלי בעצמה מאוד חזקה, כי רציתי שכולם ישמעו אותי. המנצח לעיתים קרובות נאלץ להעיר לי:"נגן חלש יותר, נגן חלש יותר", כי כל הכלים האחרים היו נבלעים בשאון התיפוף. כשאחרים ניגשו אלי והחמיאו לי, או אמרו: "לא ידעתי שאתה יודע לנגן", ליבי היה עולץ בקרבי. פעם אחת, בעת שהופענו בפני מתרגלים אחרים, חשבתי רק על המחמאות שאני עשוי לקצור במידה ואפליא לנגן, ועל היוקרה האישית הכרוכה בהופעה בפני תלמידי דאפא.

תזמורת היא סביבת טיפוח. הצלחתו של כל נגן תלויה בנגנים האחרים, אך אף אחד לא יכול לכפות על האחר לנגן טוב יותר, קל וחומר -  להתאמן ולהתייחס ברצינות לתפקידם. אם מישהו מנגן בעצמה חזקה מדי או מהר מדי, המנצח יכול לומר לו להאט את הקצב או לנגן יותר בשקט, אך אם הוא ממשיך בשלו, אז המנצח לא יכול לעשות הרבה בנדון.

כמו בטיפוח: אם אנשים מזדנבים מאחור, אנחנו יכולים לעזור להם, אך לא נוכל להכריח אותם להשתפר, אף על פי שהעובדה שהם מטפחים היטב היא המפתח לתפקוד הגוף הכולל של המתרגלים כשלם. במקביל, עלינו להאזין אחד לשני, ללמוד להעריך את נגינתם של כלים אחרים (אני רואה זאת כמו פרויקטים שונים של הדאפא או הבנות שונות של "החוק"), ולהתמזג איתם בהרמוניה.

רציתי להתמזג בהרמוניה עם התזמורת, אך ההחזקה שלי להתפארות הייתה חזקה מדי, ושמתי עצמי גבוה יותר מהגוף הכולל של תלמידי הדאפא. זה בדיוק כמו מתרגל שחושב שההבנה שלו נכונה יותר או טובה יותר מהבנות של מתרגלים אחרים, או כמו מתרגל שיש לו החזקה כלפי מעמד מסוים בתוך הדאפא או באחד מהפרויקטים של הדאפא. גיליתי שההחזקה הזו קיימת בתוכי וגמרתי אומר לטפח ולהיפטר ממנה. היא הלכה ונחלשה אט אט, עד שהצלחתי לפרוץ אותה לחלוטין בעזרת הבנה חדשה שהייתה לי.

יום אחד הופענו בפני קבוצה קטנה של אנשים. לאחר שניגנתי שיר אחד, מתרגל ניגש אלי ואמר, "אתה ממש טוב!". אמרתי, "לא, לא, לא", אבל זה לא היה רק מתוך נימוס. באותו רגע, באמת לא רציתי לזכות בשום שבחים על כישורי.

אך אז חלפה במוחי מחשבה: "מדוע רצית שיכירו בך מלכתחילה?" ואז הבנתי: השתמשתי בתזמורת הקדושה של הדאפא כדי לקדם את עצמי, לזכות בתהילה ולהעפיל בהישגי על אחרים.

באותו הרגע הציפה אותי בושה עמוקה, והתחוור לי שבשום פנים ואופן אין עלי להעמיד את עצמי מעל מתרגלים אחרים או פרויקטים אחרים של הדאפא, והבנתי שאת כל מה שאנו עושים אנו עושים למען אימות הדאפא והצלתם של יצורים חיים, ולא עבור עצמנו.

מצויד במחשבה זו הפכתי שוב למתרגל מן המניין. לפתע הבטתי סביב והתחלתי להעריך את המתרגלים שמסביבי. לחלק מהמתרגלים היו מיומנויות מיוחדות ולחלק - לא. היו כאלה שבלטו בזכות תפקידיהם, ואילו אחרים עבדו בשקט מאחורי הקלעים. אך כולם מילאו את תפקידם ועשו כמיטב יכולתם לאמת את הפא. הבטתי על החדר סביב. כל הכנרים, כל נגני כלי הנשיפה, כל המוסיקאים, כל תלמידי הדאפא בקהל, זה ממש לא היה משנה איזה מיומנות או השכלה או כריזמה הייתה להם, שכן הם הולכים בדרך לקראת האלוהות, והם היצורים היקרים ביותר, ואני מאמץ אותם קרוב ללבי. דמעות נקוו בעיניי לנוכח ההבנה הזו, כי לא יכולתי לחשוב אלא על עד כמה יקרים הם עמיתי המתרגלים, ועד כמה בר מזל אני להיות בחברתם וללכת בדרך הקדושה הזו. רגעים מעטים לאחר מכן התחלנו לנגן, והייתה זו המוסיקה הנפלאה ביותר ששמעתי מעודי.

זה גרם לי להבין שרק אם נשחרר את אחיזתנו בתהילה, ברווח, וב"עצמי", נוכל באמת לפתח חמלה, לנצור בליבנו את הטיפוח, להתעלות לרמות גבוהות יותר, ולזכות בתובנות ובאושר שקיימים ברמות האלו.

הנושא הזה קשור גם לנושא איתו התמודדתי לאחרונה במסגרת הטיפוח שלי. זה לא קשור ישירות למוסיקה, אך בכל זאת הייתי רוצה לשתף בו את כולם.

בחודשים האחרונים, החריצות שלי ידעה עליות ומורדות. יש ימים בהם אני מרגיש שאני פועל היטב, ואז במהלך הימים הבאים אני נעשה עצלן מאוד, מבזבז זמן בגלישה באינטרנט, ישן יותר מדי, ומרגיש מדוכא. בכל פעם, חילצתי את עצמי מהנהנתנות הזו ותמיד אמרתי לעצמי: "עלייך להביט פנימה ולבדוק מדוע זה קורה, ולוודא שזה לא יקרה שוב". אך זה קרה בכל זאת שוב ושוב. נתמלאתי בדאגה רבה ושאלתי את עצמי: "מדוע אני לא מסוגל לשוב ולהיות חרוץ כמו בעבר? מדוע אני לא מצליח לפרוץ את הדבר הזה?"

יום אחד, הבנה חדשה החלה להתגבש במחשבתי.

בהרצאת "לימוד הפא בלוס אנג'לס", בהתייחס לאי קבלת ביקורת, המורה שלנו אומר:

"אפילו אם הצלחת בכל התחומים האחרים ו[אתה] גרוע רק מהבחינה הזאת, אתה עדיין לא מטפח." ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס", 25 בפברואר 2006)

השורה הזו הכתה בי. אם לא נטה אוזן לביקורת אז אין אנו נחשבים למטפחים. אין זה משנה כמה זמן טיפחת, מי אתה, מה תפקידך בפרויקטים של הדאפא, או מה הם תחומי האחריות שלך - אם לא תקשיב לביקורת, אז אתה לא נחשב למטפח. מספיק שתפעל בצורה גרועה רק בנושא אחד כדי שלא תיחשב יותר למטפח.

זה התחיל להתבהר לי. מאז שהגעתי לוושינגטון די.סי, זכיתי בהדרגה בפרסום בקרב קהילת המטפחים, ולקחתי על עצמי תפקידי ניהול ומנהיגות בפרויקטים של הדאפא שנראה כי דרשו אחריות גדולה יותר, כגון העיתון והתזמורת. מתרגלים אחרים ראו בי לעיתים קרובות דמות בוגרת וסמכותית, ואני הסקתי מכך שאני פשוט מטפח היטב.

לכן, בכל פעם שהתרשלתי בטיפוח חשבתי לעצמי: "טוב, בסדר, זה בגלל שאני פשוט עסוק בפרויקט הזה והזה" או "טוב, אני בעצם בסדר כי אני עובד קשה כל כך למען הדאפא". כשמתרגלים שלא היו בעלי מוניטין או שלא היו מעורבים בפרויקטים חשובים הביעו הבנות עמוקות בנוגע ל"פא", במקום להרגיש שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, חשבתי לעצמי "בכל זאת, אתם עדיין לא עושים את סוג הדברים שאני עושה". בקיצור, התייחסתי לעבודת הדאפא כהוכחה לכך שאני מטפח.

למעשה, המורה אמר בצורה ברורה ביותר במאמר "תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא" (יסודות להתקדמות במרץ II ):

"אם במשך הרדיפה המרושעת, תלמיד דאפא לא פועל היטב או מרפה עצמו, ייתכן מאוד שכל מאמציו הקודמים יהיו לשווא."

הרפיתי את עצמי יותר מדי, כיוון שחשבתי שהָגַעתי לשלמות מובטחת בזכות עבודת הדאפא שעשיתי. לא הבטתי פנימה לעתים קרובות כדי לשאול את עצמי: "האם אני באמת מתנהג כמו תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא? האם אני ממלא את השליחות האדירה שהמורה שלי העניק לי? האם ראוי אני לכבוד הזה?"

אני חושב שחשוב מאוד שכולנו, ולא חשוב עד כמה עבודת הדאפא שלנו נראית "חשובה", נביט פנימה לעיתים קרובות ונראה אם אנו באמת צועדים בדרך לאלוהות.

המורה גם אמר בהרצאת "לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005":

"...כל אלו יחלפו עם חלוף הזמן, וכל מה שחדש יתגלה לעין במהירות. תלמידים רבים מצפים לזה בשקיקה, אבל כשזה באמת יתגלה לעין, הטיפוח שלכם יגיע לסופו. מה שתהיה הרמה שלך באותו רגע זו תהיה הרמה שלך, וכמובן שאם אתה אדם, אז אתה תהיה אדם."

הטיפוח הוא חשוב כל כך וכה יקר. אפשרתי להחזקות לתהילה ולפרסום לעכב אותי בדרך הזו, אך אני נחוש לסלק אותן ולהשתפר עוד ועוד.

יש לי התנסויות רבות כל כך בטיפוח בתחום המוסיקה שהייתי מאוד רוצה לשתף, אך מפאת קוצר הזמן  אסתפק בזה. אני מקווה שהמאמר הזה עזר לכמה אנשים בטיפוח שלהם, וכולי ציפייה ללכת עם עמיתי המתרגלים בדרך לקראת האלוהות.

תודה לך המורה! תודה לכם חברי המתרגלים!