(Minghui.org)

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בוושינגטון די. סי. 2006

"על תלמיד דאפא לשים את הפא במקום ראשון בכל דבר שהוא עושה. כשאתה אומד כל דבר עליך להתחשב קודם כל בפא." ("הרצאת פא בועידת הפא בבוסטון 27 באפריל, 2002)

כבר זמן מה שלא נהגתי על פי ההשקפה הבסיסית הזאת שבטיפוח-תרגול. קראתי את ההרצאות והמאמרים של המורה, החל מהמאמרים משנת 1999, והתקדמתי בסדר כרונולוגי. כשהגעתי לשורה הזאת, ידעתי שזה משהו שעלי לנצור בלבי ותמיד לשים לב לזה. כשבחנתי את התקדמותי, נראה היה שכאשר באמת שמתי את הפא במקום הראשון, אכן פעלתי היטב. הגעתי למה שנראה כהתייצבות בטיפוח-תרגול, אך לפתע היו לי הבנות ופריצות דרך חדשות. זה התחיל מזה שהכרחתי את עצמי לשים את הפא במקום הראשון, אפילו בצורה טכנית ע"י לימוד הפא כדבר ראשון בבוקר. ההטמעות בפא צריכה להיות בעדיפות הראשונה שלי, ואז יתר הדברים יתנהלו בצורה חלקה יותר.

בחודשים האחרונים עברתי לגור באזור חדש והייתי מעורב בהרבה פרויקטים של הדאפא. מכיוון שהיו לי מיומנויות שונות, נעשיתי עסוק מאוד והרגשתי שאני נמתח יותר ויותר. עסקתי בדברים רבים כל כך, שרובם לא נעשו היטב וחלקם לא נעשו בכלל. בינתיים, לימוד הפא שלי פחת ואיכות הלימוד שלי הייתה פחות טובה, כיוון שלא יכולתי להישאר ממוקד. הקרב הזה נמשך זמן רב מדי, לפני שבאמת הסתכלתי פנימה והערכתי את המצב.

כשבחנתי יותר את המצב, התחלתי לראות שלוש סיבות עיקריות לכך שפיתחתי מיומנויות שונות רבות כל כך. סיבה אחת הייתה, שבכל פעם שהגעתי לרמת מיומנות מסוימת, אוזניי התמלאו במחמאות ונעשיתי שבע רצון. כך, כשאני מרוצה מהיכולת שלי, הייתי עובר הלאה מבלי לרצות להמשיך ולהשתפר. הסיבה השנייה הייתה, שפחדתי לסרב לבקשה לעזרה. הפחד לא היה מכך שלא יהיה לי מספיק זמן לעשות היטב את הפרויקט, אלא פחד מלהיראות לא טוב בעיני מתרגלים אחרים ופחד מקונפליקט. הסיבה השלישית והחשובה ביותר עבורי הייתה פחד מקושי.

לדוגמה, כשלמדתי לנגן בגיטרה, התאמנתי הרבה בששת החודשים הראשונים. בנקודה זאת יכולתי להסתדר עם פריטה של כמה אקורדים וניגון של כמה שירים פופולאריים. לאחר מספר שנים של נגינה, הגעתי לנקודה בה השלמתי את כל הבסיס, וכדי להתקדם הלאה היה עלי להתמקד בקריאת תווים, נגינת סולמות עם מטרונום (מכשיר הנותן קצב בזמן נגינה – המת') וכן הלאה. כל המשימות האלה נחשבו בעיני לאימונים ולסדר יום ארציים . אין בהם לא חן ולא "כיף". אולם, אם תשאל מקצוען אמיתי כלשהו, הם כולם עברו בדרך זו והתמקצעו בכל המטלות ה"ארציות" האלו. לכן הם מקצוענים. העיקרון של "אין הפסד אין רווח" ברור לי עכשיו יותר. מעולם לא רציתי לשאת את הקושי שבעשיית דברים שלא החשבתי אותם למהנים, למרות שזה היה הדבר הטוב ביותר לעשות לטווח הארוך. הראיה שלי הייתה מוגבלת לאינטרסים המיידיים והפרקטיים, ולא יכולתי לראות את העתיד. המנטליות הזאת עברה הלאה גם למיומנויות אחרות, ובזמן שמעולם לא באמת ויתרתי על אף אחת מהן, למעשה ויתרתי על הנחישות ללטש את כולן.

כשהבנתי איפה ההחסרה שלי, הייתי מרוצה מכך שסוף סוף איתרתי את ההחזקה ארוכת–הטווח הזו, שהלכה עמי אל תוך הטיפוח ועיכבה אותי זמן רב כל כך. לפתע זה הכה בי, הייתה כאן החזקה עוד יותר בסיסית: לא רק שנמנעתי מהקושי להשחיז את המיומנויות האלו ולהשתמש בהן, אלא שהתחמקתי מכל צורה של קושי ככלל! אך אם זהו המקרה, האם לא התחמקתי מטיפוח?

המורה אמר בשיר "פאלון דאפא" בספר השירים "הונג יין" (תרגום זמני, לא רשמי)

"לטיפוח גונג יש דרך המחשבה היא הדרך בים חסר הגבולות של הדאפא הקשיים הם המעבורת שלך"

כיוון שהייתה לי החזקה עמוקה לנוחות, פחדתי מקושי וברחתי ממנו. במקום לקחת את הקשיים כהזדמנות טובה לשיפור, הייתי מבולבל ומודאג מהם והרגשתי כאילו הם נפרדים מהטיפוח שלי. המחשבה על קושי גרמה לי לאי נוחות, שהתעצמה במחשבתי. תלי נמלים פשוטים הפכו להרים, והמושג של "אני לא יכול להתגבר על זה", זחל פנימה. זו הייתה הפרעה דמונית מהמחשבה שלי עצמי, שהפכה את המבחנים שלי לקשים יותר. המושגים והפחדים האנושיים שלי הובילו אותי לדרך לא נכונה, בעוד שהמחשבות הנכונות שלי היו מרוסנות.

הפכתי לאחד מאותם אנשים שבאופן תת הכרתי מחשיבים בעיות כעיכובים בטיפוח. נהגתי לחשוב: : "תנו לי לפתור את הבעיה הזו ואז אלך לקרוא וכך הלאה". אבל למען האמת, האם לא הייתי כמו אותו אדם ב"ג'ואן פאלון" שרצה קודם לדאוג לסדר את משפחתו ורק אחר כך לטפח? הייתה זו תקוות השווא שלי שתהיה לי סביבה שקטה לטיפוח. המקום חסר השלווה הוא בדיוק המקום לטפח. אני זוכר שכשהתחלתי לתרגל, בהתחלה, בעודי מתרגל נהגתי לחשוב: "אם רק אוכל להוריד קצת את זרועי למטה, זה לא יכאב כל כך ואוכל להיכנס לשקט". ניסיתי למצוא דרך נוחה לסבול! אך אם אוכל להיכנס לשקט באמת, בכל מצב, האם הרמה שלי לא תעלה?

תהליך העבודה על פרויקטים כמטפח, שונה מעבודה על פרויקטים רגילים. אפילו אם מישהו הוא הטוב ביותר בתחום מסוים, עליו עדיין לטפח. מאחר וכל דבר קשור לטיפוח, איך יכול להיות שהבעיות המתעוררות בעבודה אינן קשורות לטיפוח? ובכל זאת, לפעמים מצאתי את עצמי מתנהל בצורה רגילה, כשמטרתי העיקרית היא להשלים את המשימה. האם באמת התייחסתי לזה כאל עבודת דאפא מקודשת? האם ניסיתי להביט פנימה, לקדם את הפרויקט ולהביא אותו למצב הרמוני? האם שמתי את הפא ראשון? כשנוכחתי שאני לא יכול לענות על אף אחת מן השאלות האלה בביטחון של מאה אחוז, ידעתי שסטיתי מן הדרך. נעשיתי כמו נזיר המקים מקדשים ועושה דברים, אך לא באמת משפר את לבי. עבודתי נטלה את הבכורה ואת רוב הזמן שלי, אבל הייתה החסרה במהות הקדושה, כיוון שנקודת ההתחלה שלי לא הייתה מושרשת עמוק בפא.

כשאני בוחן את חיי היום יום, האם אני מתנהג בעצמי כתלמיד דאפא בכל המצבים? אולי ההתנהגות שאני משקף על פני השטח היא ברמה גבוהה, אבל זה רק מה שאנשים אחרים יכולים לראות. מה שבתוכי, זה מה שבאמת קובע את הרמה שלי. במובן זה, האם כל רגע וכל מחשבה אינם מבחן בטיפוח? סילקתי מחשבות רעות ממחשבתי לזמן מה, ולא ייחסתי להן חשיבות. אולם, מאוחר יותר הן נעשו גרועות וחזקות יותר, ומהר מאוד הוליכו אותי רגשות אנושיים שולל. הייתה לי הבנה חדשה לגבי מהי הארה (בדרך) רעה. במקרה שלי זה היה כשהגעתי להבנה בהתבסס על רגש ואז - הרגש שכנע אותי שאני צודק. מדוע לא יכולתי להעריך על פי הסטנדרט של הפא? נתתי למחשבתי להשתעשע בחבית הצביעה של החברה האנושית זמן רב כל כך, עד שהחשיבה הבהירה שלי התעמעמה. דברים אנושיים יגררו אותנו רחוק מן הפא אם נאפשר להם זאת, אך לימוד הפא מחזק את כל מה שנכון, ורק מחשבות המבוססות על הפא יכולות באמת להביא לשינויים חיוביים. הדרך צרה כל כך, וכעת אני רואה מה עלול לקרות אם נצעד צעד אחד שגוי בכיוון הלא נכון.

יום אחד הבנתי מדוע זה עובד כשמתרגל אומר: "אני לא מכיר ברדיפה של הכוחות הישנים". זה לא שמילים אלה פועלות כמו לחשים; אלה הן המחשבות הנכונות שמאחוריהן. באותו רגע, אמונה נכונה ורצון יציב יופיעו וישלחו אנרגיה שמימית, נכונה, שתסלק לחלוטין את המושגים האנושיים שהיו קשורים בצורה יסודית לסידורים של הרוע. מדוע זה כל כך קשה לחלק מאיתנו להתגבר על מחלה? הדאפא הוא חסר גבולות וזה לא שאדם זה הוא מקרה מיוחד; אלא שאדם זה רגיל כל כך למחלה ולקושי שהוא או היא לא יכולים לשחרר את זה. לפנים, כשקראתי בקלירוויסדום (אתר המתרגלים באנגלית – המת'), עברתי על המאמרים כדי לחפש 'משפטי מפתח'. "הו! אדם זה אמר כך, וההפרעה נעלמה", או "היא חשבה כך וברחה מהרוע" אבל מדוע זה לא עבד במקרה שלי? המחשבות שלי היו אנושיות ויכלו רק לחקות מילים על פני השטח, לא שלחתי מחשבות נכונות שמימיות, שיכלו באמת להביא לשינויים.

עוד הבנתי, ששום דבר שנמצא בדרכנו לא משפיע עלינו במקרה, ודבר מכל זה אינו אנושי. כיצד יכול דבר שהוא אנושי במקורו לשחק תפקיד מרכזי בדרך לאלוהות? כמובן שכל הדברים האלה יכולים להיראות אנושיים על פני השטח, אבל שום דבר אינו במקרה - הכול אורגן מראש. אם כן, האם זה לא שייך לרמה גבוהה יותר? מחשבות אנושיות אינן יכולות להניע דברים אלה. מחשבות אנושיות הן מטעות, בעוד שמחשבות נכונות מעלות אותנו.

מתרגלת אחת סיפרה לי פעם כיצד התמודדה עם עניין של חיים ומוות בנוגע לבתה. זה היה סיפור כל כך מרגש של הקרבה, יציבות ומחשבות נכונות. אך הדבר הגדול ביותר שלמדתי מסיפור זה היה נחישות. לדוגמה, היא ניסתה לקבל ויזה כדי לנסוע לחו"ל, אבל המערכת להנפקת ויזות, שאף פעם לא מתקלקלת, התקלקלה הפעם. אם המערכת לא הייתה מתחילה לפעול במהרה, היא הייתה עלולה להחמיץ את הטיסה. כמה קל היה ללכת בעקבות המחשבה האנושית של 'אם'. "אם המערכת לא תתחיל לעבוד, לא אוכל לקבל את הויזה. אם לא אקבל את הויזה, איאלץ לבטל את הטיסה ולדחות את הנסיעה". וכך הלאה. אם מסתכלים על זה בתוך הסיטואציה, זה נראה חסר תקווה, אבל כמטפחת אמיתית עם מחשבות נכונות בלב, זה היה רק מבחן. היא חיזקה את נחישותה להמשיך בנסיעה, וסירבה ללכת בעקבות המחשבות האנושיות הערמומיות בדרך הלוליינית למטה. היא חשבה לעצמה: "אני נוסעת ויהי מה". בדרך נס, תוך עשרים דקות הפקיד החזיר לה את הדרכון עם ויזה חדשה.

המורה אמר ב-" הרצאת פא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. 2002":

"אלה שפועלים היטב יוכלו לשנות את הסביבה האופפת אותם. אלה שפועלים בצורה עלובה גם הם יכולים לגרום לסביבה שלהם להשתנות בעקבות המצב המנטלי שלהם."

המורה גם אמר בהרצאה של 'לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית במערב ארה"ב':

"אם כשאתה נתקל בנסיבות קשות החשיבה שלך יכולה להיות נכונה באמת, אז כשאתה עומד מול הרדיפה של הרוע וכשאתה עומד מול ההפרעה, די במשפט אחד שלך המחוזק במחשבות נכונות נחושות כדי לגרום לרוע להתפורר מיד (מחיאות כפיים), וזה יגרום לאלו שמנוצלים על ידי הרוע להסתובב ולהימלט, יגרום לרדיפה של הרוע כלפיך להתפורר, ויגרום להפרעה של הרוע כלפיך להיעלם ללא זכר. מחשבה אחת שנוצרת מאמונה נכונה זה כל מה שצריך. ומי שיכול להחזיק ביציבות במחשבה הנכונה הזאת וללכת את כל הדרך, יהפוך לאלוהות מפוארת שחושלה על ידי הדאפא.."

כל רגע הוא מבחן האם המחשבה שלנו היא אנושית או אלוהית. בתחילת הטיפוח זה נראה קל יותר להשתפר, כיוון שאנו מנקים את ערמות הלכלוך הגדולות. אחר כך זה נעשה קשה יותר, כיוון שאנו מנקים את הפרטים ואת ההחזקות המושרשות חזק. זה כמו לנגן על כלי נגינה: אחרי שלב-התחלתי קצר, אפשר לנגן שירים פשוטים ולהשיג את האפקט של נגינה על כלי. אולם, כדי לעלות באמת, צריך להתמקד בפרטים, לשכלל טכניקות ולשלוט בסולמות.

ההחזקות יכולות להיות חמקניות וערמומיות. הן יכולות להיות ערמומיות כל כך, שלא נוכל אפילו לגלותן, ואם הן מתגלות, הן נראות מסובכות כל כך. למשל, ההחזקה שלי להיות המעצב הטוב ביותר אינה ההחזקה הממשית. ההחזקות הן למעשה לתחרות, לקנאה ולאנוכיות. יכולתי לראות את התחרות והאנוכיות, אבל הקנאה חמקה ממני זמן מה. כששמעתי מישהו אומר: "וואו! האיש הזה כל כך מוכשר", המחשבה הראשונה שלי הייתה: "עלי ללמוד זאת, גם אני יכול לעשות זאת". רציתי באותו הכבוד, מה שחשף החזקה נוספת - החזקה לפרסום.

הבנה אחת אחרונה שאני רוצה לשתף היא בנוגע לכישלון במבחנים. לאורך הדרך שלי, היו כמה מבחנים שלא עברתי אותם היטב או שנכשלתי בהם לחלוטין . לעתים קרובות הייתי מודאג כל כך ו"ירדתי על עצמי" עד שהיה קשה להמשיך. במקרים קיצוניים בזבזתי זמן רב בחרטה וברחמים עצמיים. כשהייתי במצב כזה, לא יכולתי לעשות דבר כהלכה. המנטליות הזאת מושרשת ברגשות. כשהייתי צעיר יותר, הייתי מעמיד פני עצוב כדי לקבל תשומת לב מאחרים, שניסו לעודד אותי. באופן תת הכרתי הבאתי את המנטליות הזאת אל תוך הטיפוח, בחושבי שאם אדבר עם מתרגלים אחרים, הם יעודדו אותי. למעשה, כשדיברתי אתם הם לא התנשאו או אמרו לי שפעלתי נכון, אלא עודדו אותי לפעול טוב יותר, ללמוד יותר ולשמור על מחשבה נכונה. זה באמת מה שהיה עלי לעשות. המחשבות האלו של תבוסה עצמית רק שירתו את ההאטה שלי בדרך של תיקון הפא, והיצורים החיים שסומכים עלי אינם יכולים לחכות.

המורה אומר ב- "הרצאת הפא בוועידת הפא בוונקובר, קנדה בשנת 2003":

"אז נהל את עצמך היטב מחדש וזהו, אל תתייחס לזה בכבדות. אם אתה מתייחס לזה באופן כבד מאוד במחשבה, כשזה יוצר סוג אחר של לחץ מהחרטה והדאגה, תהיה תקוע שוב מתוך ההחזקה הזאת ושוב לא תוכל לצאת מזה. כל תהליך הטיפוח-תרגול של תלמיד דאפא הוא תהליך של סילוק ההחזקות האנושיות. לא משנה במה נתקלת, ברגע שהבנת את הבעיה, תקן את זה מיד. אחרי שאתה נופל, קום והמשיך לעשות את מה שתלמיד דאפא צריך לעשות."

לאחרונה, כאשר היה לי קונפליקט, הגעתי להבנה חדשה לגבי זה. זה היה משהו שולי של חוסר התחשבות של מתרגל עמית, אבל הרגשתי ממש רע בגלל זה. אבל אז הבנתי שעלי לשמור זאת במחשבתי בעתיד ולהיות פחות אנוכי. לכן, במקום לתת לכך להפריע לי, התעוררתי להבנה חדשה וחיזקתי את רצוני להשתפר ולהיות מתרגל נחוש יותר.

אני רוצה לסיים בשיר של המורה הנקרא: "מחשבות נכונות ופעולות נכונות":

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל רצונו מחושל מוצק כיהלום ללא החזקה לחיים או למוות הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות"

תודה רבה לכולם, ותודה רבה לך, המורה, שתמיד מנחה אותי בסובלנות. אנא ציינו כל החסרה בהבנה המוגבלת שלי.