שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא הרביעית לשיתוף התנסויות בישראל

ביום שני, ה- 16 באוקטובר 2006, החלו צירים חזקים. היו לי צירי הכנה כבר חודש קודם לכן אך אלו היו שונים. מלוות הלידה ("דולה", מלווה מקצועית) שלנו הכינה אותנו שבלילה הם יכולים להתגבר, אך הלכנו לישון ולא קרה דבר. כך בכל יום התגברו הצירים יותר ויותר אך בלילה כשהלכתי לישון הם עברו.

בעלי ואני ניסינו להבין מה מעכב אותנו מללדת, והבנו שישנן כמה החזקות שעוד לא וויתרנו עליהן. ביום שבת המתקרב היתה מתוכננת להתקיים וועידת הפא הרביעית בישראל, ולי הייתה החזקה מאוד רצינית, זמן ארוך עוד לפני כן, להשתתף בה. כך שבכל יום כאילו קיוויתי בתוך ליבי שהצירים לא יובילו ללידה, אלא ייעצרו, מה שהיה כרוך בסבל רב ובכאבים מאוד חזקים במשך כל הימים.

לבסוף וויתרתי בלב על העניין, הרגשתי הקלה רבה, ואכן וועידת הפא הגיעה ואנחנו נכחנו בה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי שזה ניתן לי במתנה רק בזכות זה שבאמת וויתרתי מעומק הלב, וראיתי בכך הזדמנות וזכות שהמורה נותן לי להשתפר שיפור נוסף בטיפוח בזכות שמיעת התנסויות המטפחים.

במהלך כל החודשיים שלפני הלידה הפסקתי לעבוד. היה לי המון זמן פנוי אך הייתי מאוד חלשה, לא יכולתי לשבת או לעמוד יותר מחצי שעה, כך שהפסקתי לעשות כל עבודה שהייתה כרוכה בישיבה על מחשב. הפסקתי לחלק עיתונים והפסקתי לצלם, מה שהיה תפקידי העיקרי כמעט בכל פעילות להבהרת אמת, כיוון שהמצלמה היתה כבדה מדי עבורי. כל זה הפריע לי מאוד נפשית.הרגשתי שאיני יכולה לעשות כל עבודה של הבהרת אמת שעשיתי קודם, ורק השתדלתי כל הזמן לחלק עלונים לכל אדם שנקלע בדרכי.

בתקופה זו הייתי מאוד נחושה בלימוד הפא ובתרגול, כך שהייתי שעות רבות ביום לומדת גם בספר "ג'ואן פאלון" וגם המון הרצאות חדשות של המורה ושולחת מחשבות נכונות,הרגשתי שאני בתוך הפא, ליבי בהיר, ובכל קושי שנתקלתי אמדתי דברים לפי הפא והרגשתי שאני ממש מטפחת בפועל, וזה מה שנתן לי את הכוח ואת המחשבה הנכונה לעבור את כל התהליך על-פי הפא.

אחזור לסיפור הלידה: יום אחרי הוועידה כבר בבוקר התחילו צירים חזקים אף יותר. בבדיקה שגרתית אצל הרופאה המוניטור אכן הראה צירי לידה והיתה פתיחה של 3 ס"מ (דרושים 10 ס"מ ללידה). הרופאה שלחה אותנו לחדר לידה, ואנו המתנו קצת בבית ועשינו הכנות, מתרגשים שסוף סוף זה הגיע.

כשהגענו לביה"ח הסתבר לנו שהתינוק לא מבוסס באגן, ממוקם מאוד גבוה, והערכת משקלו היא 4,200 ק"ג, מה שאומר שהתינוק גדול מאוד. הרופא אמר לנו שנסתובב שעתיים ואם התינוק לא ירד למטה יכניסו אותי לחדר ניתוח לניתוח קיסרי. מיד ידענו שזה לא נכון עבורנו, ושזו הפרעה. על לידה טבעית הוא בקושי רצה לשמוע, ואני רק אמרתי לו ש"אני נחושה, מאוד נחושה".

החלטנו ללכת לביתם של זוג מטפחים שגר בקרבת ביה"ח, שם בדיוק הסתיים לימוד ונשארה איתנו גם מטפחת שרצינו שתלווה אותנו בלידה. נרדמנו, וכשהתעוררנו שיתפנו התנסויות וביקשנו עזרה מהמורה, שלחנו מחשבות נכונות לסלק את כל ההפרעות, שרנו לתינוק את השיר "פאלון דאפא האו" (בסינית: פאלון דאפא הוא טוב) וכשחזרנו לביה"ח התגלה בבדיקה שהתינוק אכן מבוסס כפי שצריך. הרופא בעצמו לא האמין איך זה קרה, לא ידענו כיצד להודות למורה על כך.

באותו יום שלחו אותנו להערכות משקל אצל מספר בודקים, ולפי התייחסותם נראה שהם רצו מאוד שהערכה תעבור את ה-4.5 ק"ג מה שמחייב ניתוח קיסרי אך המשכנו להיות נחושים ולא להסכים.

הצירים המשיכו כל הזמן אך היו לא סדירים. בשלב זה הציעו לנו זירוז לידה, מה שאומר להכניס לגוף חומר כימי שמביא ללידה, או לפקוע את שק מי השפיר - שזה יותר טבעי, אך אם זה לא גורם ללידה עדיין יש לקחת את החומר הכימי. הפיתוי היה מאוד גדול, שכן הכאבים רק התגברו וכבר לא יכולתי כמעט ולזוז, רציתי שהכל ייגמר כבר. חזרנו הביתה בלי ללדת.

הלכנו לשיתוף התנסויות של מטפחים ומהבנה של אחת המטפחות הבנו:

"בגלל שכשאתה נולד, נולדת בו-זמנית גם בהרבה ממדים של היקום"  ("ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית)

ובנוסף ב"הנושא של הריגה", הרצאה שביעית בג'ואן פאלון המורה אומר:

"בעבר אמרו בבודהיזם שאם הורגים את מי שלא אמור למות, הוא יהפוך להיות נשמה בודדה ורוח פראית. טקסים שפעם היו מבצעים כדי לשחרר את הנשמות יועדו בדיוק לאנשים האלה. אם לא מבצעים אותם, החיים האלה יסבלו מרעב וצמא ויהיו במצב מר מאוד. זה מה שאמרו בעבר בבודהיזם."

מתוך כך הבנו שהתינוק הזה צריך להיוולד בתאריך ובשעה שהאלוהויות קבעו לו ואנו לא צריכים להתערב בכך.

עוד יום עבר ועוד יום ואנחנו כל הזמן מסתכלים פנימה 24 שעות ביממה, לומדים את הפא, מתרגלים, מוצאים החזקות ומסלקים אותן. היינו די מרוצים מכך, אך לבסוף הבנו שגם זה לא בסדר כי אז הכוחות הישנים יכולים לנצל זאת ולומר "אתם רוצים לטפח אז הנה, טפחו!", הבנו גם שכל המצב הפך להפרעה כיוון שגם בעלי הפסיק להשתתף בפעילויות הבהרת אמת השונות. החלטנו שאנו לא נותנים פרצות יותר.

החיידק

כמה ימים קודם לכן התקשרה אליי הרופאה שלי ואמרה שיש לי חיידק מאוד מסוכן ושבזמן הלידה התינוק יכול להידבק, וההשלכות של זה הן דלקת קרום המוח או מוות לעובר, ושיש להזריק לי אנטיביוטיקה בזמן הלידה. כשאמרתי שאין סיכוי היא אמרה שאם לא יזריקו לי יזריקו לתינוק כמה מנות מיד כשיוולד.

בזמן השיחה לבי היה שקט, וידעתי מייד שזהו מבחן של חיים ומוות, אם על עצמי עברתי אותו, עכשיו מנסים אותי על בני.

ביקשנו עזרה ממטפחים ששהו יחד בפעילויות לקראת הוועידה שישלחו מחשבות נכונות לסלק את ההפרעה הזו, ואנו בעצמנו ניסינו שוב להבין איזו החזקה נתנה פרצה לדבר כזה. גילינו שהיו כמה וכמה כאלו – וסילקנו אותן.

החלטנו שאם זאת הקארמה של הילד אז הוא יידבק ואם לא אז לא, ואנטיביוטיקה ממילא לא תעזור, אני בכל מקרה כמובן שלא אקח אנטיביוטיקה בתור מטפחת.

ההבנה שהתבססתי עליה בהחלטה קשה זו הייתה שילד שנולד לזוג מטפחים הוא יישות שבוחרת להגיע לעולם הזה כדי לקבל הזדמנות לטיפוח, ועליי להתייחס אליו בהתאם ולעודד את הצד המואר שלו.

בשיתוף ההתנסויות האחרון שהגענו אליו, מטפח אחד החל לומר לנו המון החזקות שהוא רואה אצלנו ואת הבנותיו מדוע קורה כל המצב הזה, הרגשנו שממש המורה כאילו אומר לנו זאת דרך פיו. כמה שהיה לי קשה, בסוף אותו יום ויתרתי על החזקה שהייתה לי למטפחת שרצינו שתהיה איתנו בלידה.

בכלל, בעלי ואני חווינו מעין טיפוח משותף, וראינו עד כמה ההחזקות של כל אחד מאיתנו משפיעות יחד על המצב וזה הביא אותנו לחיזוק ההבנה על הגוף האחד, איך החזקות של מטפח אחד יכולות להשפיע על המטפח השני.

נחישות שלא מתמוססת

יום שישי הגיע (27.10.2006) בבוקר התחילו צירים כרגיל ולא רצינו להיות שאננים. חיכינו עד הערב ונסענו לביה"ח, שם חיברו אותי למוניטור - מכשיר שקורא בעזרת שני גלאים את דופק התינוק ואת חוזק הצירים. המכשיר מקבע את התנועה ומחובר עם גומי על הבטן מה שגרם לי לכאבים בלתי נסבלים, והיה הדבר שהכי הרבה פחדתי ממנו, מה שהיה כמובן פרצה, ובמקום חצי שעה, המכשיר הראה האטה רצינית בדופק של התינוק ולכן חיברו אותי אליו במשך 3 שעות וחייבו אותי להיות עם המכשיר כל הלידה, מה שגרם לכך שלא נתנו לי להיכנס לחדר לידה טבעי, אך עדיין הייתי נחושה לעשות הכל ללא התערבויות רפואיות ולסבול את הקארמה שאני צריכה לסבול, שהבנתי שלא ניתן לברוח ממנה. אם לא אסבול עכשיו היא תגיע אחר כך.

בראשי הדהדה כל הזמן תשובה של המורה לשאלה מתוך לימוד הפא בלוס אנג'לס 2006 שנקרא בשיתוף ההתנסויות בוועידה:

"ככה זה בעיקרון. אבל איך ישות שמימית יכולה שאנשים רגילים יטפלו בה? ואיך יכולים אנשים רגילים לרפא מחלה של ישות שמימית? (מחיאות כפיים) (המורה צוחק) אלו עקרונות פא."

וכל הזמן חיזקתי את עצמי עם המשפט "נחישות שלא מתמוססת" וחזרתי שוב ושוב בלבי שאני מקבלת אך ורק את התכנונים של המורה עבורי, ולא כל תכנון של מישהו אחר.

בשלב זה ירדו המים באופן טבעי ואכן נכנסנו לחדר לידה, עם המוניטור מחובר, לידה טבעית בחדר רגיל, כל הלידה שמענו את מוסיקת הפו-דו, ג'י-שי, פאלון דאפא האו ומוסיקת המתופפים מתוך קופסת המוסיקה, ואפילו תרגלתי את המדיטציה עם התנועות, ונכנסתי לשקט לזמן קצר בין הצירים.

בכל השלבים ניסו לשכנע אותנו לקחת את האנטיביוטיקה כתרופה לחיידק, והסבירו לנו שזה מאוד מאוד לא אחראי מצדנו, ואיך אנו עושים דבר כזה לילד. לא הסכמנו. אפילו בזמן הלידה עצמה, כשהצירים היו בשיאם, נכנסה רופאה והחלה לומר "החיידק...", ואני מתוך הכאב צעקתי עליה שאני לא לוקחת כלום ושיעזבו אותי בשקט. היא הלכה ולא חזרה יותר.

בסוף הלידה, ראש התינוק יצא ואז קרה מה שגם הזהירו אותנו ממנו- כליאת כתפיים + האטה רצינית נוספת בדופק.(מה שאומר שראש התינוק יצא אך הגוף נתקע)  שלושה רופאים ומיילדות נכנסו בהיסטריה לחדר והחלו לטפל בתינוק. לבי היה מאוד שקט וכל הזמן רק שלחתי מחשבות וחשבתי על המורה, בסוף הכל הסתדר, למרות שאמרו לנו שבדרך כלל מקרים כאלו מסתיימים בפריקת הכתף של התינוק ובסיבוכים נוספים. שוב הודינו למורה על עזרתו.

בסופו של דבר,בני נולד בריא ושלם במשקל 4,240 ק"ג ולא קיבל כל תרופה.

ולסיכום הלידה, מלוות הלידה שלנו (ה"דולה") אמרה שהיא בחיים לא ראתה דבר כזה, וש"אלוהים היה  איתנו כל לידה" - אנחנו ידענו היטב למי היא מתכוונת.

אני רוצה להודות לכל מי שתמך בנו במחשבות נכונות בכל התקופה הזו.

כל הנאמר מבוסס על הבנותיי ברמה זו אנא תקנו בחמלה על כל דבר לא ראוי.

תודה.