(Minghui.org)

בדצמבר 2002, נשפטתי ל-3 שנים במחנה עבודה בכפייה, בגלל שנתפסתי בחלוקת חומרי הבהרת אמת. הייתי עדה במו עיניי לרדיפה האכזרית שסבלו מתרגלי פאלון דאפא במחנה העבודה בכפייה מידיהם של סוהרי המשטרה, בעיר ג'יאה-מוסי. התנסיתי גם בעצמי כיצד מתרגלי פאלון דאפא עדיין המשיכו להבהיר את האמתלסוהרים בזמן הרדיפה. הם אימתו את הדאפא ועדיין ניסו בכל יכולתם להציע להם גאולה.

בשנת 2003, במחנה העבודה בכפייה שוב ניסו לכפות עלינו לוותר על טיפוח דאפא והורו לנו לכתוב את שלושת ההצהרות. מתרגלים רבים שמרו על מחשבות נכונות ופעולות נכונות וסרבו להשמיץ את דאפא. הסוהרים התאגדו עם אסירים פליליים ודחפו את המתרגלים לרצפת הבטון. הם החזיקו אותם ללא יכולת תזוזה על הרצפה ובשימוש במיטת מתכת ככלי עינויים, הם כפתו את ידיהם מאחורי גבם כשיד אחת נמשכה מעל לכתף. (עינוי הנקרא: "לשאת חרב על הגב"). האזיקים חתכו את פרקי הידיים וידיהם התמלאו בדם. רבים מן המתרגלים כמעט הפכו נכים מעצם היותם כפותים בדרך זאת. עד היום לרבים מן המתרגלים ישנן עדיין צלקות על פרקי ידיהם, ראייה לפשעים שהתבצעו כנגד מתרגלים על-ידי הסוהרים במחנה העבודה בכפייה.

הייתי עדה במו עיניי כיצד ידיה של מתרגלת עמיתה נכפתו מאחורי גבה במשך יום שלם כיוון שסירבה לקרוא בקול רם את הסיסמאות המשמיצות את המורה לי. בלילה ידיה היו כפותות למכשיר במחסן והיא לא הורשתה לזוז או לישון. במשך היום ידיה היו כפותות בפינת חדר הייצור והיא עונתה. היא הייתה כפותה בידיה אפילו כשהלכה למסעדה לאכול את ארוחותיה. רדיפה זו נמשכה 22 יום.

מתרגלת אחרת גם היא הייתה כפותה בידיה מאחורי גבה במשך יום, כיוון שסירבה לקרוא בקול רם סיסמאות המשמיצות את המורה לי. היא הייתה נעולה במחסן כשידיה כפותות מאחורי גבה במשך 4 ימים. לא הרשו לה לישון או אפילו לעצום את עיניה.

שתי המתרגלות לא נכנעו תחת הרדיפה. הן הצליחו לבסוף לעזוב את מחנה העבודה בכפייה עם אמונה יציבה במורה לי ובדאפא. הן לא אמרו או עשו משהו שיכול לפגוע במורה לי ובדאפא. לכן הן זעזעו את הרוע והפחיתו הרבה מגאוותם של הרודפים הרשעים.

עם תחילת יוני 2003 כפו עלינו לשבת על ספסל במשך 6 חודשים. בחום הקיץ הלוהט, למעלה מ-90 בני אדם נדחקו לכיתת לימוד אחת. לא הרשו לנו לדבר אחד עם השני ולא לשבת על מחצלות. העינוי המתמשך, בנוסף לאוויר המחניק גרמו לאנשים להרגיש חנוקים. בגלל חוסר חמצן למשך זמן רב, כמה אנשים סבלו מכאבים בחזה ומקוצר נשימה. היינו תחת מעקב מצלמות 24 שעות ביממה. לפעמים אפילו החלפת מבטים בין מתרגלים הניבו תוצאות של מכות. אולם גם בהיותינו כפותים, מחושמלים בעזרת אלות חשמליות, מוכים, נתונים למכות בסטירות או ניסיונות לשטיפת מוח, דבר לא הזיז את המתרגלים מאמונתם היציבה באמת של היקום.

ראיתי את העולם חסר האנוכיות של מתרגלי פאלון דאפא. כאשר מחנה העבודה בכפייה צמצם עלויות על-ידי חיסכון במזון, מה שניתן לנו לאכול היה שווה לכמות האוכל של תרנגולת. בנסיבות אלה תפוח אחד או פרוסת לחם אחת היו מאוד יקרים. רבים מן המתרגלים וויתרו על המעט הזה שקיבלו, ונתנו זאת למתרגלים שהיו חלשים יותר, או אפילו הציעו זאת לאסירים הפליליים שהיו חולים.

כמובן כאשר חיים בחופש, תפוח אחד או פרוסת לחם אחת לא נחשבים. אך במערך כזה של מחנה עבודה בכפייה, הנתינה חסרת האנוכיות הזאת הייתה יקרה באופן קיצוני ונראתה באור שונה. המתרגלים השתמשו לעתים תכופות בכל מיני הזדמנויות להבהיר את האמת על פאלון גונג לאסירים הפליליים. הם הראו דאגה לחייהם היום יומיים של אסירים אלה. אדיבותם ופעולותיהם הנכונות ריגשו עמוקות כמה אסירים ואפשרו להם לחוות את פלאי הפאלון גונג. אחרי שכמה מן הפושעים למדו את האמת על פאלון גונג, הם לא הסכימו לעזור עוד לרשויות ברדיפה, ובסתר עזרו למתרגלים בעניינים רבים. הם הניחו בסיס טוב לעתידם.

למעלה משנה עברה. אני תוהה היכן נמצאים עמיתיי המתרגלים. האמנתי בצורה איתנה שעמיתיי המתרגלים יעשו כל מה שמתרגל צריך לעשות בתקופת תיקון הפא, לא משנה היכן הם נמצאים. רק הפאלון דאפא יכול ליצור חמלה כזאת ויצורים נהדרים כאלה.