התנסות מוועידת פאלון דאפא הישראלית החמישית לשיתוף התנסויות

בגיל 33 היו לי בעיות בריאות קשות, יחסים משפחתיים קשים ובעיות בעבודה. בעקבות כך החלטתי לשנות באופן רדיקלי את דרך חיי, אך לא יכולתי לדמיין מה עלי לעשות. בתחילת 2004 קראתי את הפאבפעם הראשונה. כשהתחלתי לטפח הצעתי גם לבתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" והתחלנו כמשפחה לשוחח על הנושא.

בינתיים נודע לי על הפעילות שנעשית ברחבי העולם, ובמיוחד אחרי שמתרגלים רומנים הגיעו לביקור ברפובליקה המולדבית והתחלנו לימוד פא קבוצתי בביתנו. בתי הייתה אז בת עשר ובני בן שלוש. כשלמדנו את הפא שניהם נכחו במשך הלימוד. בתי קראה ובני רק הקשיב והמשיך לעסוק בעיסוקיו הרגילים, כמו לצייר או לשחק בצעצועים שאינם מרעישים. בהתחלה, כשמתרגלים הגיעו ללימוד פא, הילדים התרגשו ונהגו בהם כבאורחים. יותר מאוחר הם התייחסו אליהם ביותר רצינות. בשיחות הקבועות שהיו לי עם הילדים נוכחתי לדעת שלשניהם יש יכולות על-טבעיות לא נעולות. פעמים רבות, ברגעים הקשים ביותר, או בשעה שהיה משהו שהציק לי ולא ידעתי להבהיר לעצמי - קבלתי דרכם רמזים מהמורה.

בעלי קרא את הספר "ג'ואן פאלון" פעם אחת, אך בחר שלא להיכנס לנתיב הטיפוח. הוא ציין שאין לו שום דבר נגד השיטה, אבל זה לא בשבילו בחייו העכשוויים. הוא מסייע לנו כספית לערוך חומרי הבהרת אמת, ובהסעות כאשר צריך להעביר אותם. הוא תומך בנו בכל דבר שאנו עושים.

וודאי שבמהלך הטיפוח צצו כמה בעיות בתוך המשפחה, בעיות שהתמודדנו איתן בהצלחה, יותר או פחות. בעלי מאד קשור לילדים, ובמיוחד לבן שלנו, שנולד כשהיה בן 45. יום אחד חזרנו מאתר התרגול בפארק, שם תרגלתי ביחד עם בתי, בעוד בני בעיקר רץ וחיפש משחקים. בערב הוא קדח מחום והיו לו כל הסימפטומים של חום מהתקררות. הוא אמר שיש לו כאב ראש ובעלי שמע את זה. חששתי שבעלי יאשים אותי על כך שבננו סובל כל כך ואני לא מטפלת בזה. הוא היה רק בן ארבע ואנחנו אפילו לא היינו בטוחים לחלוטין שהוא מתרגל אמיתי. החלטתי לתת לו כדור שבקושי מצאתי בבית. בני לא התנגד לקחת את הכדור, אבל אחרי שבלע אותו הוא הקיא את הכול, כשהוא אומר לי שהוא לא צריך לקחת שום כדור כי כאב הראש כבר חלף. כמה ימים לאחר מכן הוא אמר לנו שהמורה הוציא את הכדור מקיבתו. כל הדברים האלה התרחשו מול עיני בעלי, ומאז שנינו מסכימים שהילדים הם מטפחים ואין עלינו לנהוג בהם כבילדים רגילים.

בתי החלה לשלוח מחשבות נכונות ולתרגל את התרגילים מההתחלה עד הסוף כמו כל המתרגלים, חוץ משליחת המחשבות בלילה. אבל לגבי בני היה לי יותר קשה. לא יכולתי לדמיין איך לבקש ממנו דברים כאלה כשהוא כזה קטן, מאד מלא מרץ, ורוב הזמן כלל לא מקשיב לי. הבנתי מאוחר יותר שמחשבות כאלו נובעות מהחלק הלא-מטופח שלי והן מחשבות אנושיות הנובעות מסנטימנטים של אם.

לכן כל פעם שישבנו שלושתנו, הסברתי לבני את מאמרי המורה, הסברתי לו שיצורים חיים בעולם מחכים להינצל, ושהוא אחד מאלו שהגיעו לכאן לכדור הארץ כדי לטפח ולהציל אותם. ברגעים אלו שאלתי אותו אם הוא מעוניין להמשיך להיות מתרגל או אדם רגיל, וכל פעם הוא ענה שהוא מתרגל ושואף להישאר כזה. הייתי עונה לו שמתרגל צריך לעמוד בדרישות של המורה, ושרק בדרך זו הוא יוכל לעזור למורה בתיקון הפא. הייתי מקבלת תשובה שהוא באופן קבוע עוזר למורה בממדים אחרים לסובב את הפאלון, וכאשר הוא ישן הוא עוזב את גופו הגשמי, ועם הגוף האחר הוא שולח מחשבות נכונות יחד עם המורה וביחד הם מסלקים את הכוחות הישנים. מה ששמעתי ממנו גרם לי להיות יציבה ונחושה יותר בכוונותיי.

לאחר מספר שיחות כאלו, ולאחר שנטש לגמרי את המחשבות האנושיות שלו, בני בן החמש החל לתרגל את התרגילים ולשלוח מחשבות נכונות ביחד עם כל המתרגלים כאשר שהינו איתם. בזאת התגברתי על הסוגיה שהטרידה אותי הכי הרבה, שהיא איך אגדל את בני להיות מתרגל אמיתי שעושה את שלושת הדברים שהמורה מבקש בתקופה חשובה זו. בבית הספר, כמו גם בגן הילדים, ניתן היה להבחין שהם שונים משאר הילדים וקל להם ללמוד, לבטא עצמם בעל-פה, להסיק מסקנות, לבסס דעה ולנמק אותה. לכל אלה שהתעניינו אמרתי שאנחנו מתרגלים של פאלון דאפא, נתתי להם חומר והבהרתי להם את האמת.

ממקרה אחד השתאיתי וקיבלתי עידוד, כאשר בני חזר מהגן בערב וברצינות שהדהימה אותי אמר: "היום, בגן, הודעתי לכל הילדים לא להגיד כל הזמן 'אלוהים!', כי הוא בפירוש לא נמצא שם בשבילם לתת להם את הצעצועים והממתקים שהם מבקשים. אמא, רק היום הבנתי, ואמרתי להם גם כן, שהמאסטר של אסכולת הפאלון דאפא בא לעולם הזה לא כדי לתת לנו ממתקים וצעצועים, אלא כדי להציל אותנו מפני נפילה לגיהינום. בגיהינום זה ממש נורא. אבל את יודעת, אמא, הילדים צחקו ולא האמינו לי, כי מה פתאום הם ייפלו לגיהינום!". כשסיים את דבריו הוא נעשה עצוב.

שמתי לב שפעמים רבות בנסיבות מסוימות, ובמיוחד כשמישהו אומר לי שאני גונבת להם את הילדות - בשעה שאני מזכירה להם לשלוח מחשבות נכונות או ללמוד את הפא – עוברות בי מחשבות מוזרות כמו שיותר טוב אם הייתי מטפחת לבד, בלי שאצטרך להיות אחרית לילדיי המתרגלים, כי אז יהיה לי יותר זמן, והם עדיין רוצים לשחק, לראות סרטים מצוירים, להשתובב. ועלי להדריך אותם באופן קבוע ולהיות להם לדוגמה בטיפוח. אולם אני מיד מנסה להשמיד את המחשבות האלה בזוכרי את דבריו של המורה מהרצאה שישית בספר "ג'ואן פאלון":

"אם אתה רוצה לתרגל ולטפח, יש להניח את הרגשות האנושיים. מובן שכשמתרגלים ומטפחים בחברה רגילה עלינו לכבד את ההורים ולחנך את הילדים שלנו. בכל הסביבות עלינו להיות טובים ונדיבים לאחרים, שלא לדבר על בני משפחתנו. עלינו להתייחס לכל אחד באותה דרך. עלינו להיות טובים להורינו ולילדינו ולהתחשב באחרים בכל מובן".

כשאני מכירה בכך שעלי למצוא את דרך האמצע בהתנהגותי כלפיהם, כילדים וגם כמתרגלים, זה דורש ממני קודם כל לשמור על רמת השין-שינג שלי, ורק אחר כך לדרוש זאת מאחרים, ואז כל דבר יהפוך להרמוני. כמובן שאני מודעת לכך שיש לי אחריות ענקית לשמור אותם בטיפוח היום-יומי, כל עוד אנחנו יחד.

כבר מהתחלה אני משתדלת ככל יכולתי לעשות הכול בדאפא בעצמי, כך שאעשה את הדברים היטב. יותר מאוחר הכרתי בכך שמחשבה כזו נובעת מאנוכיות, לכן התחלתי לשלב את הילדים במשלוח חומר הבהרת האמת בדואר, כאשר בתי מכינה את המעטפות ובני גוזר את הבולים ומדביק אותם. שניהם משתתפים באופן פעיל בהכנת לוטוסים מנייר. בני מאוד מרוצה כשהוא מצליח להביא תועלת בגילו. הוא הולך לגן בשמחה כשהוא לבוש בחולצת-טי שכתוב עליה "פאלון דאפא", ועל צווארו תליון עם סמל הפאלון. אם הסמל נכנס מתחת לחולצתו הוא מוציא אותו מיד כדי שיראו אותו.

בתקופות שונות שני הילדים ציינו את העובדה שהילדים מתרחקים מהם, ולאלו שקרובים אליהם יש תמיד יותר חברים. כשדנו וניתחתנו ביחד את המצב הזה הזכרתי להם את מה שהמורה כתב ב"ג'ואן פאלון", שמטפח הוא היקר ביותר וש"מה שיש לנו, זה משהו שאנשים רגילים לא יכולים להשיג, גם אם הם רוצים". גם הזכרתי להם את העובדה שעבור מתרגל כל היצורים סביבנו הם חברים, ולעולם אינם אויבים. בנוסף, שאלתי אותם "תגידו, כמה פאלונים מסתובבים סביבכם באופן קבוע, האם הם אינם חברים גם כן?" הם חשבו קצת ואז אורו פניהם ויותר לא חזרנו לנושא הזה. כשהם הכירו בעקרונות הפא האלה הדברים השתנו, והם נעשו פופולאריים ביותר בבית הספר ובגן. המורה בבית הספר אמרה לי מספר פעמים שהיא יכולה לבטוח רק בבתי כשמדובר בדברים הרציניים ביותר.

כרגע, אחת הבעיות שאנו עובדים עליהם בעקביות הם התשוקות. אני משוחחת הרבה עם בעלי שלא צריך לקנות לילדים דברים שאינם ממש נחוצים. הסברתי זאת גם לילדים, שאנו זקוקים למקורות המימון שלנו עבור הדפסת החומר להבהרת האמת, כיוון שבמולדביה יש רק מעט מתרגלים, ורובם מוגבלים באמצעיהם הכספיים. די ברור לי שרק כשאני נוהגת ללא רגשות וללא פחד פנימי אוכל להיות מובנת, כי אם זה יהיה ההיפך זה עלול להיראות כאנוכיות.

בסופו של דבר אני רוצה לציין שכעת כבר הבנתי שלהיות אמא לילדים מטפחים זו ברכה ואחריות גדולה בתקופת תיקון הפא.

הוקירו את הופעת ילד מטפח במשפחתכם. הם הראי שלכם, התנהגותם והרמה שלהם בטיפוח ברובם הם מדד של תוצאות הטיפוח שלכם הניכרות בטיפוח היום-יומי של אמת-חמלה-סובלנות. זו התוצאה של נטישת הסנטימנטאליות, התשוקות האנושיות והאגו של ההורה המטפח.

אני מודה למורה מעומק לבי עבור סביבת הטיפוח ועבור חמלתו ונדיבותו הבלתי-נדלות שהוא מרעיף על כל היצורים החיים בתקופת סוף הדהרמה.