התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

אני מתרגלת בפאלון דאפא מזה כשנה.

הרבה שנים טיפלתי באנשים בשיטות שונות אחרי שלמדתי שנים את מקצועות הטיפול האלו. כבר בפעם הראשונה שקראתי את הספר ג'ואן פאלון נזכרתי בטיפול שעשיתי לפני שלוש שנים שמיד אחריו קבלתי אירוע מוחי. הבנתי שזה לא טוב לטפל בשיטות האלה. אבל למרות ההבנה הזו, רק לאחר מספר חודשים הפסקתי לטפל באנשים, כי פשוט בלב הרגשתי שלא ניתן יותר לעשות את זה.

אבל בכל אותה שנה בה טיפחתי-תרגלתי בפאלון דאפא, המשכתי עם אימוני ה"אייקידו", אומנות לחימה יפנית, אותם התחלתי כשנה לפני שהתחלתי לטפח בפאלון דאפא. אחרי שקראתי את הספר "ג'ואן פאלון" וקראתי כמה התנסויות, הבנתי שלא כדאי לערבב שתי דרכים במקביל, כי אין הצלחה באף אחת מהן, לא פה ולא שם. המורה לא אומר שאסור לעשות משהו, אלא רק להחליט על הדרך.

מהרצאה שלישית ב"ג'ואן פאלון":

"אם אתה עומד על שתי סירות באותו הזמן אינך יכול להשיג דבר"

אני קראתי והבנתי. לאורך כל הדרך הרגשתי שהאימון באייקידו והתרגול בפאלון דאפא מתנגשים, וכשמאמן האייקידו העביר לנו "חימום" בצ'יגונג בתחילת האימון, הרגשתי את הרמה הנמוכה לעומת הטיפוח-תרגול. אבל עדיין היה לי קשה ליישם את זה.

בימי חמישי הייתי הולכת לאייקידו וביום שישי בבוקר הייתי הולכת לתרגל באתר התרגול בחוף הים בתל אביב. ואז הכתפיים היו לגמרי תפוסות וכואבות מהאימון באייקידו. כל זה היה מאבק שנמשך שנה. באותה תקופה, כשקראתי את הספר, הבנתי באופן ברור שיש פער בין להבין ברמה הלוגית את מה שכתוב, לבין מה שמבינים בלב.

בסוף אוגוסט השנה תכננתי לנסוע לניו יורק לחברים, ולהיות רק ימים ספורים בקנדה. ברגע האחרון התהפכו היוצרות. החברה שהייתה אמורה לנסוע אתי לניו יורק לא יכלה לנסוע, ולא ידעתי מה לעשות. היא הציעה לי: "למה שלא תיסעי לקנדה?" החלטתי לנסוע רק לקנדה.

נסעתי לחברים בקנדה בלי לתכנן דבר, אבל היה לי מאד ברור שאפגוש שם מתרגלי פאלון דאפא.

הגעתי לטורונטו ובאמצעות איש הקשר שרשום באינטרנט קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לפארק "קווין", היכן שהייתה קבוצה קטנה של מתרגלים. התפלאתי מאד שרוב המתרגלים המבוגרים, שהם סינים, לא מדברים כלל אנגלית, אבל לא היה צורך במילים כי התחלנו מייד לתרגל.

הייתי שבוע בטורונטו ואחר כך נסעתי לקלגרי למשך שבוע ופגשתי מתרגל מערבי קנדי צעיר שמתרגל בערך שנה. הוא ניסה לשכנע ולהסביר לי מה קורה כשעושים פאלון דאפא ומשהו נוסף כמו אייקידו. אבל קרה בדיוק מה שקרה בארץ כשמתרגלים דברו אתי וניסו להסביר לי שזה לא טוב לערבב כמה שיטות ביחד - הקשבתי למתרגל הזה ושום דבר לא יצא מזה.

המתרגל צייד אותי במספר טלפון של מתרגלת ממוצא רומני בטורונטו, וכשחזרתי לטורונטו היא הזמינה אותי כמה פעמים לקרוא איתה את ה"ג'ואן פאלון" ברומנית, שהיא שפת-האם שלי. דרך מתרגלת זו הכרתי גם מתרגלת וותיקה מאד מהונג קונג ותקשרתי אתה במעט המילים שיש לי באנגלית, ספרתי לה על הטיפולים שנהגתי לתת לאנשים, ועל האייקידו, והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "you have a big mess" כלומר: "יש אצלך בלגן גדול". היא ספרה על התנסות שהייתה לה לפני הפאלון דאפא, כשהייתה מורה לצ'יגונג, ופתאום היא נעשתה כל כך חולה שאף אחד ואף רופא לא ידע מה קרה לה, אך זה הביא אותה לכך שהייתה בכסא גלגלים. לאורך כל תקופת החולי הזאת, לא היא ולא התלמידים שלה הצליחו להתגבר על המצב שלה. היא החלה לתרגל פאלון דאפא בקנדה בשנות התשעים, ומאז מצבה השתפר ולא הייתה חולה אף פעם. היא הסבירה לי שהצ'יגונג למעשה איבד את החלק של הטיפוח לפני שנים רבות. שמעתי את הסיפור שלה, אך בכל זאת לא השתכנעתי.

כשכבר תכננתי את נסיעתי חזרה, חיפשתי שוקולדים כדי לקנות לחברים בעבודה ולקבוצה שלי באייקידו, ותוך כדי שאני חושבת שבחוזרי אצטרך לפגוש את הקבוצה באייקידו כדי לתת את השוקולד, הבנתי שאני כבר לא אותו בן אדם שילך לאייקידו. הלב שלי כבר לא יהיה הלב של לוחם האייקידו, אלא לב של מתרגל בפאלון דאפא, ושהגוף שלי כבר לא מסוגל לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו.

יותר מאוחר חיברתי את הכול והבנתי שלא במקרה הגעתי לקנדה. בנוסף הבנתי שהשינוי שעברתי לא היה קשור למילים שנאמרו לי, כי אלה שכנעו אותי רק מבחינה לוגית, אבל לא יכלו לגעת בלב שלי ולשנות אותו. אני מבינה שדווקא אותם מתרגלים סינים, שלא כל כך הצלחתי לתקשר אתם, הם אלה שעשו אצלי את השינוי. כיוון שהייתי איתם ועל ידם, ותרגלתי אתם, הם באמת עזרו לי לאורך כל הדרך – אז הצלחתי להבין משהו מאד משמעותי בטיפוח שלי, וכל זה באמצעות חוויה בה לא היו מעורבים דיבורים, אלא רק להיות שם ולהרגיש את זה.

שני הדברים שלמדתי מהניסיון הזה הם: האפשרות ללמוד משהו בלי לדבר ואפילו בלי לשתף חוויות. והדבר השני זה שכאשר רוצים לבחור בדרך אחת צריך לעשות את זה בקצב הזרימה הטבעית ולא בכוח ובהחלטיות שעושים את זה עכשיו, אלא לתת לזה זמן, ולתת לפא לעזור לך לבחור.

מה ששינה אצלי את הלב זה השהות עם המתרגלים והקבוצה, והתמיכה של המתרגלים. להיות שם, לזרום עם הדברים, להבין את החוויה בלב ולתת לפאלון לעבוד. היה לי מספיק זמן להרשות לעצמי לא למהר ופשוט ללכת עם זה, כי הייתי שם חודש. בסיומו של התהליך הרגשתי שבאמת קבלתי מתנה. כשנפרדתי מהמתרגלים ביום האחרון לא יכולתי לעצור את הדמעות.

בתקופת שהותי בטורונטו הלכתי כמה פעמים לחלק את האפוק טיימס, וגם לחלק עלונים למופע ה-"ספקטקיולר" שהתקיים שם בסוף ספטמבר. המתרגלים ביקשו ממני להאריך את שהותי שם כדי לצפות ב"ספקטקיולר", אבל את זה כבר לא יכולתי לעשות. אבל הזמנתי אותם לשנה הבאה ל"ספקטקיולר" בישראל.

יש לי חוויות שעדיין קשה לי לתרגם אותן להבנה מושלמת. אני רוצה לומר שלפעמים צריך להיות סבלניים, כי המורה אומר שלא הכול בבת אחת, ולא צריך לצפות שכל דבר יקרה מייד. אבל אם לי זה קרה, זה יכול לקרות לכל מתרגל. בנוסף, המתרגלת שלמדתי אתה ברומנית נהגה לומר לי כל הזמן "באמת לא במקרה הגעת לפה". היא אפילו לא ידעה שבכלל התכוונתי להגיע לניו יורק. אני רוצה להרחיב ולומר שבטוח גם לא במקרה הגעתי לתרגל את הפאלון דאפא.