לפני מספר ימים הדרכון שלי נעלם. דאגתי מאוד וחיפשתי בכל מקום כדי למצוא אותו, אבל לא הצלחתי למצוא. המשכתי לחשוב על זה כל הזמן: כשעבדתי, בביה"ס, כשהלכתי, כשאכלתי ואפילו כשישנתי. איפה היה הדרכון שלי? איפה השארתי אותו? איך יכולתי לאבד אותו? איפה אוכל למצוא אותו? הלכתי לחפש בכל מקום בו הייתה סבירות, ולו הקטנה ביותר, שבו הוא נמצא. מאוחר יותר, פתאום הבנתי שמעולם לא הייתי כל-כך מרוכז כשעשיתי פרויקטים לאימות הפא ולהצלת יצורים חיים. כשמתאם אזורי שלח אי-מייל לקבוצתנו ושאל אם כולנו נתמוך מכל הלב בפרויקט המקומי של מופע "אמנויות הבמה השמימיות", אני השבתי: "כן", אבל באותם רגעים לא הוארתי למשמעות המילים "מכל הלב". האם באמת תמכתי בפרויקט "אמנויות הבמה השמימיות" מכל לבי? בהשוואה לאיך ש"מכל הלב" חיפשתי את הדרכון, לא עשיתי דברים "מכל הלב" בפרויקטים לאימות הפא. האנוכיות שלי הייתה מושרשת כה עמוק שהיא גרמה לבעיות. זה אותו הדבר עם מכירת הכרטיסים. אני מציע שכל תלמיד יתבונן פנימה כדי למצוא את מקור הבעיות. האם אנו עושים דברים "מכל הלב" בנתיבי אימות הפא והצלת היצורים החיים? השורה התחתונה היא שהשין-שינג שלנו חייב להגיע לסטנדרט. לאחרונה, לאחר שלמדנו את הפא, מספר מתרגלים עמיתים שיתפו הבנות לגבי מכירת הכרטיסים בניו-יורק. למה המצב לא היה חיובי? מדוע מכירת הכרטיסים כל-כך איטית? אני חושב שקודם כל אנו צריכים לשלול את המצבים המוטעים והלא נורמליים שלנו. מספר תלמידים עמיתים אמרו שהמצב הקשה הזה הוא אפשרות טובה לטיפוח. ודאי שאנו יכולים לטפח תחת כל מצב, אבל אנו לא צריכים להסתגל למצב הלא נורמלי הזה. זה בדיוק כמו שאנחנו יכולים לטפח תחת הרדיפה, אבל אסור לנו להכיר ברדיפה. מי מעז לעכב את תיקון הפא של המורה? הסיבה שהרוע מעז להפריע היא שלנו התלמידים יש פרצות ומושגים. בגלל זה, שלילה מוחלטת של המצב הלא נורמלי הנוכחי עם מחשבות נכונות חזקות היא חשובה וחיונית.