שלום לכולם,

ארצה לשתף אתכם בכמה דברים,

לאחרונה עלו בי הרבה ספקות לגבי האם אני צריכה להמשיך להיות מטפחת. לא הרגשתי את השינוי וההתקדמות שעברתי בתור מטפחת. הרגשתי שאני "מחפפת" בדרישות שהמאסטר מעמיד בפנינו, וגרוע מזה, הרגשתי שהדאפא אינו נמצא במקום הראשון מבחינתי. הריחוק מהמתרגלים, החברה הרגילה בה לאט לאט  התחלתי להיטמע אחרי חזרתי לקיבוץ, ואולי אפילו צל הרפאים שעדיין שורר בקיבוץ שלי, עשו את שלהם. זהו מבחן רציני שעדיין אינני משכילה לעבור אותו.

ביום ראשון אחרי שיחה עם חברה שלי, פתאום הבנתי חלק מהדרך שעשיתי.

בתקופה בה הכרתי את הדאפא מצבי היה גרוע. נמוך מזה היה רק לרדת לסמים קשים.

לא היה לי אכפת מעצמי, לא אכלתי, והגעתי למצב של כמעט אנורקסיה, או שהכנסתי לעצמי לראש רעיונות כמו לא לאכול בשר, חלב וביצים. התלבשתי ברישול, הייתי בוכה המון: מול המגש שלי בחדר אוכל, באוטובוס שלקח אותי הביתה מהפנימייה, בטלפון בשיחה עם אבא שלי או עם ב'. רוב הזמן הרגשתי ריקה וחסרת משמעות.

אני מאמינה שלכל אחד יש מאיתנו יש את טבע הבודהא, וכשהוא רק מגיע לעולם אז הוא יודע מה נכון ומה לא. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש את הסיפור איך הוא ראה עולמות ומימדים אחרים ושפעם הוא היה טוב. גם אני הייתי כזאת- הייתי בוכה על כל עוול שהיו עושים למישהו אחר, ועלי לא, אבל התבגרתי ולמדתי ערכים כמו "מי שמרביץ לך עם מקל תבוא אליו עם מקל גדול יותר", או "תהיה חייל גיבור", לצד העובדה שלהכות מישהו זה לא יפה וכך למדתי את המושג של אלימות מילולית. גרוע מזה, חשבתי שלהיות שנון וחד זה טוב, חשבתי גם שלהתלבש כמו אח שלי ורבים מהקיבוץ שלי עם בגדים קורעים וישנים שמפלצות מצויירות עליהם זה טוב ומגניב, כשהתבגרתי גם חשבתי שלהתנהג ולהתלבש בצורה מינית זה בעצם מחמאה ונותן כבוד, כי כאילו אנשים רוצים אותך ומתעניינים בך וזה נותן לך כבוד. בהתחלה כשב' סיפר לי על הדאפא צחקתי עליו. לא האמנתי שהוא יתמיד בזה. זה נראה כמו עוד אחד מהדברים שהוא התעסק איתם ועזב אותם אחרי כמה זמן.

הייתי ממש כמו:

"כשאדם עליון שומע את הטאו, האדם הזה יטפח בחריצות. כשאדם ממוצע שומע את זה, הוא יטפח אותו לפרקים. כשאדם נחות שומע את זה, האדם הזה יצחק על זה בקול.." ("ג'ואן פאלון")

באותה תקופה הייתי במצב נמוך מאוד. מיד אחרי בית ספר הייתי תוספת טרמפים לתל אביב, מבלה במועדונים, משתכרת, מתנסה בכל מיני דברים ומפקירה את גופי לכל דבר. לא היו לי גבולות ולא היה אכפת לי. הייתי בדיכאון, וחיפשתי משמעות ומשהו שימלא את החסר וייתן מסגרת. את זה מצאתי בדמות צל הרפאים. באותה תקופה הדריכו אותנו אנשים מתנועת הנוער העובד והלומד במסגרת הנסיעה לפולין וכאשר הם הציעו לנו להצטרף לגרעין במסגרת השנת שירות היה נדמה לי שהנה, מצאתי מה שחיפשתי, זה היה ממש קוסם לשנות את העולם וליצור טוב, או להיות משמעותי ולשנות את פני העולם. חשבתי שזה יעשה אותי לבן אדם יותר טוב כל המילים היפות שלהם משכו אותי, כמו שלאחר שבסין מיצו את כל האפשריות, הם חשבו שיצילו את המצב בכך שיבחרו בדבר הקיצוני ביותר לעשות. חוץ מזה שאותה תקופה, ממש כמו בסין, זה נראה מעין גן עדן עלי אדמות ופתרון קסם לכל בעיות העולם, הם הציפו אותנו בהמון תעמולה שקרית ופנו אל הלב הטוב שלנו. כאשר הגעתי לשנת שירות מצבי עוד התדרדר. השחיתות המינית שהייתה שם, בנוסף להפקרה שלנו בידי המובילים בתנועה, שכל דבר שאמרו לנו צייתנו לאחר שכל ספק שלנו נקטל בים של אידיאולוגיה, הביאו אותי למצב של חצי זומבי. באותה תקופה לא היה אכפת לי בכלל מעצמי, לא התקלחתי, לבשתי סמרטוטים, אמרתי מה שבא לי משום שלא חשבתי שלאף אחד יהיה אכפת ממני (לי לא היה אכפת ממני) לא ישנתי. נעתי ממצב רוח כזה או אחר, התקיימתי על לחם-משלשום וחומוס, תפסתי טרמפים לכל מקום תוך כדי שהעמדתי עצמי בסיכון. כבר בתקופת י"ב לא פעם כמעט נאנסתי כשעליתי על טרמפים של נהגים שיכורים, ואפילו יצא לי כמעט לעבור את הגבול עם נהג משאית לעבר עזה. לא היה לי כל חוש אחריות על עצמי. עישנתי, שתיתי הפקרתי את עצמי כמו תמיד לכל דבר שעבר המשפט שהכי מתאר את מה שעבר עלי הוא:

"... הם מאבדים את כל ההכרה שלהם ונותנים את גופם לאחרים. הם הופכים למבולבלים נפשית והגוף שלהם נשלט על ידי פו-אי-שה, או על ידי מסרים זרים ועושים דברים מוזרים. אדם כזה יקפוץ מבניין, או יצלול אל המים אם אומרים לו. הוא עצמו לא ירצה אפילו לחיות וירצה לתת את גופו לאחרים.." ("ג'ואן פאלון")

כן, זהו לא שיגעון טיפוח אבל בהחלט זה היה שיגעון צל הרפאים. המושגים המעוותים שלטו על מחשבתי.

נתתי את עצמי לכל מסר זר שעבר. אם זה לצל הרפאים הקומוניסטי, או לכל אחד שהיה מסביב. הייתי מוכנה לעשות הכל באותה תקופה אם רק היו אומרים לי. רעיונות כמו שחיתות מינית ויתור על מוסד הנישואים, הצדק היחיד והמוחלט של התנועה, שכל הסוטה מהקו המוכתב הוא בוגד קפיטליסטי, נמצא באשליה או טיפש. רעיונות כמו לגנוב מהעשירים ולתת לעניים לא נראו כל כך נוראים. ואילו יכולנו לתלות את הבוגדים.... התנכרנו להורים שלנו, לא כיבדנו אף אחד ושום דבר מלבד ראשי התנועה והמדריכים, או כל ערך שהיה בעיני התנועה נכון. אפילו חיינו במין פרנויה שכולם רוצים להשמיד אותנו ולהרע לנו וכדאי שנזהר.

באותה תקופה ב' כבר הבין שהדאפא הוא דבר נכון והתחיל לסלול את דרכו בדאפא, דבר שהפחיד אותי מאוד כי פחדתי לאבד אותו. וכך, לפי מה שהבנתי באותה תקופה, או שאני מתחילה לעשות עם ב' את כל הדברים שקשורים לדאפא, או שאני מאבדת אותו. כך מתוך ההחזקה הזאת יצא לי להכיר את הדבר הנפלא והעצום שנקרא פאלון דאפא. עוד לפני שהתחלתי להעמיק בדאפא קצת פחדתי וזרקתי דברים מסביב, אבל בסוף, כאשר הכרתי את הדאפא הבנתי שמצאתי את הדבר האמיתי.

מאז הפכתי להיות בן אדם פחות מפונק, שאכפת לו מעצמו שמקפיד על המעשים שלו שרוצה לחיות, שמקפיד על הלבוש שלו. בן אדם שבטוח בעצמו ולמד להתנהג כמו בן אדם, בן אדם שתיקן את המושגים המעוותים שלו, הפכתי להיות בן אדם יותר טוב. חוץ מזה שכבר אני יותר מלאת כוחות ממה שהייתי פעם, וגוון העור שלי הפך מצהוב לורוד וריח הגוף שלי שפעם היה מוזר השתנה בגלל שנעשיתי יותר בריאה. עכשיו אני כבר לא מבולבלת ויודעת מה נכון ולא נכון.

אני מצטערת שלא הייתי חכמה מספיק להבין את השינוי.

ההחזקה הבסיסית שלי

תמיד חשבתי שההחזקה הבסיסית שלי היא ההחזקה לב', משום שכבר שש שנים אני רודפת אחריו ובגלל שהוא עזר לי לקבל את הגורל שלי, ועזר לי לחזור למקור האמיתי שלי. ובגלל זה זו ההחזקה הבסיסית שלי שבגללה נכנסתי לדאפא. אבל זה היה רק סימפטום מאוד חזק למה שהוביל אותי. כאשר החלטתי להכיר את הדאפא יותר, זה היה אחרי ש - כמו שהבנתם - ניסיתי להיאבק בו ולהתחרות בו. חשבתי שב' הולך לחמוק לי בין הידיים, והוא כאילו גוזל אותו ממני. עשיתי המון סצנות וכעסתי, מה שעוד יותר הפחיד אותי היה שגם ג' התחיל לטפח בשיטה, דבר שהיה לי מאוד קשה כי ג' תמיד היה לצדי נגד ב' בכל העניין, צחקנו עליו ולא האמנו שהוא ימשיך, והנה הוא גם התחיל לתרגל את השיטה. כאשר הבנתי, לפי ההבנה שלי, שאין לי ברירה אלא לעשות עם ב' את כל הדברים הקשורים לדאפא, אחרת לא יהיה לי זמן לפגוש אותו או להיות חלק מהחיים שלו. פחדתי! וזו הייתה ההחזקה שלי- פחדתי לאבד את ב' וג', פחדתי מהדבר הלא מוכר הזה שפתאום הופך עולמות ולוקח את ב' וג' ממני. תמיד הייתי מלאת פחדים: פחדתי שמסוק שבשמים יתפוצץ, פחדתי מהחותך והשורף והשורט, מקיר נופל, מגג נדלק, מן החותך, מן הסמוך... פחדתי מהגורל, ממה שיקרה לי, פחדתי ממכתבי שרשרת. הדאפא תמיד נתן סיבה לא לפחד, כי הגורל קבוע מראש, כי הורוסקופ ומכתבי שרשרת הם דברים מבולגנים. ובכלל שאין לי מה לדאוג כי יש מישהו ששומר עלי ודואג. הדאפא נתן לי סיבה להפסיק לפחד, וכך הפך להיות סיבה עמוקה ולא ידועה לדרכי בדאפא. הפחד הזה שהיה גם כמו עומס עלי, גם גרם לי לרצות לעזוב את הטיפוח, כי זה הציב לי עומס רב, כי פחדתי שהשמים יפלו אם אני לא אקרא (את הפא), או אתרגל או אשלח מחשבות, והדברים נעשו כמו עבודה ומתוך פחד. היום אני כבר פחות מפחדת ועושה את הדברים עם קצת יותר הבנה, עדיין לא פתרתי את הנושא ביני לבין עצמי אבל לפחות עכשיו אני יודעת.