(Minghui.org)

שבע שנים הן תקופה קצרה עבור אדם מאושר, אך תקופה מאד ארוכה עבור אדם החווה ייסורים ומצוקות. קשה ומכאיב מאד להיזכר בעבר, אך זה עדיין כה חי, כאילו קרה זה רק אתמול.

בשנת 1999, כשנסעתי לבייג'ינג שלוש פעמיים כדי לעתור, נרדפתי

באותה תקופה של שנת 1999 (תחילת הרדיפה הקשה של הפאלון גונג בסין – המת') המשטרה המקומית והסוכנים החשאיים הציקו לי באופן מתמיד. כתוצאה מכך לא יכולתי לשנן את ספרי פאלון דאפא ולבצע את תרגילי הפאלון דאפא בלי הפרעות, ולכן נסעתי לבייג'ינג לעתור לצדק.

היה עדיין מוקדם כשהגעתי לבייג'ינג, ולכן ישבתי לנוח בפארק צ'ונג-שאן. כמה שוטרים חמושים באו לקראתי ודחפו אותי לתוך רכב משטרתי. הם לקחו אותי למטה הראשי של המשטרה בבייג'ינג. הכניסו אותי לחדר שבו הוחזקו מתרגלי פאלון דאפא רבים אחרים. הניחו לפנינו על הרצפה חבלים, ואסרו עלינו לעבור את התחום המוגדר. אם לא צייתנו להם היו מתקיפים אותנו פיזית ומילולית.

השוטרים קראו לנו בזה אחר זה, והכניסו את שמותינו לרשימה. לקחו אותנו באוטובוס לאולם ספורט. כשירדתי מהאוטובוס ראיתי שתי שורות של אנשים - שוטרים וכתבי עיתונות. עברנו בין שתי קבוצות האנשים כשנורות צילום מבהיקות סביבנו. כשנכנסנו לאולם הספורט השוטרים ציוו עלינו לשבת על הקרקע. שוטרים חמושים שמרו על המדרגות. קצינים ממשרדי קישור מחוזיים בבייג'ינג אספו אותנו בערב ושלחו אותנו למשך הלילה לערים מקומיות סמוכות.

בספטמבר 1999 נסעתי לבייג'ינג בפעם השנייה. שוטרים מתחנת משטרת רחוב פו-יואו אסרו אותי והחזיקו בי במשך שלושה ימים לפני ששלחו אותי למרכז המעצרים צ'אנג-פינג. בהגיעי למרכז המעצרים, השומרים ערכו חיפוש על גופי כשהם משתמשים בכוח.

כשמצאו כסף על האנשים, היו מאלצים את האנשים לקנות במרכז. יותר מאוחר גיליתי כי המפלגה הקומוניסטית פחדה מאי שביעות רצון ציבורית. בכל שנה לקראת ה-1 באוקטובר, המפלגה מגרשת כל שנה תושבים לא מקומיים מבייג'ינג לכפרי ועיירות מגוריהם. על כל שוטר הוטלה מכסה של 50 מאסרים ליום. אם לא מילא את המכסה, הבונוס שקבל בסוף השנה הופחת. השוטרים יצאו מגדרם עד קיצוניות בניסיון נואש למלא את מכסת המאסרים כדי לשמר את הבונוס שלהם. אישה בשנות ה-40 לחייה סיפרה לי "אני מוכרת ארוחות בוקר בדוכן בבייג'ינג. השוטרים הרסו את הדוכן שלי ואסרו את בעלי ואותי". אישה אחרת סיפרה "מכרתי ירקות בשוק כשהשוטרים אסרו אותי". עצורים אחרים כללו אנשים שהגיעו לבתי החולים של בייג'ינג לטיפולים רפואיים ואנשים שנסעו לבייג'ינג כדי להינשא.

השוטרים הורו לאסירים פליליים להשגיח על העצירים שאולצו לשבת במשך היום בישיבת שפיפה בחצר. האסירים הכו כל מי שזז ממקומו או סירב לציית להוראות. בערב השוטרים דחסו אוטובוסים עם עצירים כמו סרדינים בקופסה, ושלחו אותם חזרה. המשטרה הקומוניסטית אכזרית כלפי אזרחים רגילים, ואכזרית עוד יותר כלפי מתרגלי דאפא המסרבים למסור את שמותיהם (בגלל שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מסבכים ומטרידים בני משפחה ויחידות עבודה של מתרגלי פאלון גונג, מתרגלים מסרבים לעתים קרובות למסור את שמותיהם כאשר הם נאסרים, במטרה לגונן על משפחותיהם וחבריהם). הם משתמשים כלפי מתרגלים אלה בעונשים פיזיים כמו הכאות, מכות חשמל, ומניעת שינה. לאחר שלושה ימים נשלחתי חזרה לעיר מגוריי ושם נעצרתי ל-15 יום נוספים.

באוקטובר 1999 נסעתי שוב לבייג'ינג ונלקחתי למרכז המעצרים שי-צ'נג בבייג'ינג. כשהגעתי אולצתי להסיר מיידית את כל בגדיי. הם ערכו עלי חיפוש מדוקדק והורידו את כל קישוטי המתכת שהיו על הבגדים. הם גם לקחו את חגורתי, והיה עלי להחזיק את מכנסיי בידיי. הם ערכו עלי חיפוש חוזר לפני ששלחו אותי לתאי.

האחראית על התא כפתה עלי לדקלם את מדיניות מרכז המעצרים. היא לא נתנה לי לישון עד שלא למדתי וזכרתי את המדיניות. פעם, כשהוציאו אותי כדי לקחת את טביעות אצבעותיי, שומר אמר לנו לשבת ישיבה שפופה, כשאנו מחזיקות את ראשינו בין זרועותינו, אמרתי משהו למתרגל אחר, והשומר הכה אותי בצורה פראית. מתרגל כבן 50 בקש רשות לבצע את תרגילי הדאפא, וג'וֹאוּ השומרת אמרה "אם תנגח את ראשך בשער המתכת ותשרוד, אאפשר לך לבצע את תרגיליך".

11 ממתרגלי הדאפא שלנו סרבו לעבוד עבודת פרך. שיננו את הפא ובצענו את תרגילי הדאפא יחד. האחראי על מרכז המעצרים אמר לנו לצאת לחצר ושם נוכל לבצע את תרגילי הדאפא. זה היה בנובמבר, והיה קר. לא היו לנו בגדים חמים ונעלנו נעליים בעלי סוליית פלסטיק. מיד הביא אחראי מרכז המעצרים ערימה של אזיקים וכבל אותנו אחת אחת. בתחילה כבל אותנו באזיקים מקדימה, ואחר כך כבל את ידינו באזיקים מאחורי הגב. לאחר 30 דקות כשראה שאיננו עומדות להתחנן לפניו, כבל אותנו בידינו באזיקים בצורה יותר אכזרית, כשיד אחת מעל הכתף והיד השנייה מאחורי הגב.

השומרים החזיקו אותנו אסורות באזיקים במשך ארבע שעות. כשהאזיקים הורדו, ידינו נראו ללא זרימת דם. אגודל ידי הימנית היה רדום במשך שישה חודשים. העובדים הרשמיים של מרכז המעצרים גם "האכילו" בכפייה (עינוי אכזרי ומסוכן – המת') מתרגלים ששבתו רעב כמחאה. הם הכו מתרגלים שעצמו (חתמו על עצומות) על רצונם ללמוד את הפא ולבצע את התרגילים. הם גם עשו שימוש בעונשים פיזיים אחרים, במניעת שינה, וכלי עינויים.

ב-13 בנובמבר 1999 נלקחתי חזרה לטיֵה-לינג והוחזקתי במרכז המעצרים של טיֵה-לינג. גם שם לא הורשיתי ללמוד את הפא ולבצע את התרגילים. מתרגלים שניסו לבצע את התרגילים עונו.

ערב אחד המתרגלת ג'אנג יאן ואני נועדנו להיות בתורנות משמרת לילה. ג'אנג יאן ביצעה את ארבעת תרגילי הדאפא הראשונים על הרצפה, ואני בצעתי את תרגיל המדיטציה במיטה. מיד הגיעה יוּה, אחראית התא, היא תפשה והטיחה את ראשה של ג'אנג יאן בקיר בכוח רב. היא הכתה את ג'אנג יאן עד שהייתה חבולה ומחשבתה מבולבלת בצורה חמורה. אחר-כך היא ניגשה אלי והכתה אותי. היא בעטה בי ונפלתי לרצפה והכתה אותי ברקותיי בנעלי בית מפלסטיק קשה, עד שכמעט ואבדתי את ההכרה. היא לא הפסיקה עד שאפס כוחה.

לאחר זאת אחד מראשי האגפים, ששמו ליו ג'ונג-צ'ן, בא לתא שלנו ואילץ ששה מתרגלים, כולל אותי, לכרוע מול קיר, לפני שהצליף בנו בחגורה. הוא גם הלם בקשתות רגליי באלות חשמליות. הוא לא חס על מתרגל מבוגר בשנות החמישים המאוחרות שלו. הוא גם קיבע את ג'אנג יאן בתנוחה אחת למקום באמצעות כלי עינויים. כלי העינויים הזה נראה כך: בצד אחד יש טבעת מתכת עבה שהונחה על צווארה של ג'אנג יאן, ובצד השני שרשרת מתכת הקבועה לטבעות של המיטה. ג'אנג יאן לא יכלה להרים את ראשה כשהיא נעולה בכלי עינויים זה, והיה עליה להישאר במצב שכיבה כל הזמן.

רדיפה בשלושה מחנות עבודה

בתחילת דצמבר 1999 קבלתי הודעה האומרת כי אשלח לשנת מאסר במחנה עבודה בכפייה. נלקחתי למחנה העבודה בכפייה טיֵה-לינג עם עוד 2 מתרגלים. מיד ערכו חיפוש על גופנו. השומרים לקחו ממני את מאמרי המורה וגזרו את שערותיי בגובה אוזניי. הם השתמשו באמצעים מרושעים כולל הקפאה, מכות חשמל, מניעת שינה וצורות אחרות כדי לרדוף את מתרגלי הדאפא שעמדו על דעתם להמשיך לבצע את תרגילי הדאפא.

ב-30 בינואר 2000 הועברתי למחנה העבודה בכפייה ליאו-יאנג. שם השומרים, לא רק שערכו חיפוש על גופי, הם גם הוציאו את המילוי מהכסת והכרית שלי, ולקחו את ספרי הדאפא שלי. ין, סגן ראש האגף, סטר לי בפניי שוב ושוב בגלל שלא מסרתי את הספרים בעצמי.

העבודות האין סופיות באו בזו אחר זו. המפלגה השתמשה בנו כבמכונות, והכריחה אותנו לעבוד 12 שעות ביום. אסור היה עלינו לישון אם לא מילאנו את המכסה. אפילו בימי החגים לא הורשינו לישון לפני חצות הלילה, במכוון כדי שלא נעשה את תרגילי הדאפא. לעיתים קרובות הוציאו אותנו החוצה לעבוד עבודה ידנית, כמו לכרות בורות לשתילת עצים, ליישר את הקרקע ולפרוק שקי מלט. אסרו עלינו לישון לאחר שהיינו חוזרים מהעבודה הידנית הקשה הזאת, במקום זאת היה עלינו להמשיך בעבודת-יד כלשהי עד לאחר חצות.לא היו יוצאים מן הכלל, גם לא אלו שהיו חולים.

פעם אחת, כשהשומרים הפעילו סרט וידאו המשמיץ את הדאפא, סירבתי לצפות בו. השומר הוּאוֹ יאן הוציא אותי החוצה והכה אותי לפני שהכניס אותו לצינוק מבודד. הכריחו אותי לשבת ללא תזוזה כשידיי עוטפות את ברכיי. זה היה בקיץ, והלחץ על ישבני גרם לפצעים פתוחים. לאחר עינוי זה בגדי התחתונים נדבקו לישבני בגלל הדם והמוגלה. כל פעם לפני לכתי לשירותים הייתי צריכה לקלף אותם מעלי. הם לא נתנו לי אף פעם מספיק מזון – רק קצת דייסת תירס ועוגיית תירס קטנה. מה עוד שהם הפעילו כל הזמן הקלטות המשמיצות את הדאפא..

ב-19 באוקטובר 2000 נשלחתי שוב למחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה, לקבוצה מספר 3. השומרת וואנג שיאו-פנג שלחה כמה משתפי פעולה כדי "לשנות" אותי. הם המטירו עלי תיאוריות מסולפות המשמיצות את הדאפא. כמה ימים לאחר זאת, כשראו שלא "השתניתי", השילו את מסכת העמדת פני טוב הלב שלהם, והכריחו אותי לשבת ישיבה שפופה, לעשות עמידות ידיים, ולא נתנו לי לישון. השומרת וואנג שיאו-פנג הורתה למשתפי הפעולה להכות אותי. הם עמדו במעגל כשאני במרכז והתקיפו אותי בסגנון "המהפכה התרבותית" (1966-1976). הם התקיפו אותי מילולית, דחפו אותי מאחד לשני ונעשו בהדרגה יותר אלימים. משתף הפעולה וואנג שיו-ג'י, ביחד עם וואנג שיאו-פנג, השתמשו בספרים כדי להכות אותי בחוזקה בראשי ופניי, וגרמו לשפתיי להתבקע ולראשי להתנפח. לאחר זאת היו לי חבורות בראשי.

השומרות לקחו לעיתים קרובות את מתרגלי הדאפא לכיתות ריקות ועזובות ולמקומות מבודדים כדי להכות אותם. הן לקחו את המתרגלת סון ג'ואן לבית מלון, בעטו בה וזרקו אותה על הרצפה, ישבו עליה בפישוק רגליים, תפשו את ראשה והטיחו אותו ברצפה. הן הכו את המתרגלת וואנג ג'יאן-הואה בצורה כה חמורה שהיה עליה לקבל עירוי במשך שבוע. כשחזרה היו פניה עדיין נפוחות, וזוויות עיניה היו בצבע כחול ושחור מהמכות. מתרגלת וואנג ג'ין-לאן היא בשנות החמישים לחייה, אך השומרות הענישו אותה לעיתים תכופות בעונשים פיזיים ולא הניחו לה לישון. השומרות הפעילו לעיתים תכופות סרטי וידאו המשמיצים את הדאפא והכריחו אותנו לצפות בהם.

רק ב-19 באוקטובר 2001 שבתי לביתי.

מאסרים שונים במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה

בינואר 2002, בעת שחילקתי חומר להבהרת אמת, דיווחו עלי לשלטונות ונלקחתי למחלקה הפוליטית והביטחונית של משטרת מחוז טיֵה-לינג. גבר קשיש שנראה כמו ינשוף קרא לכמה שוטרים צעירים ואמר להם לחקור אותי. סירבתי לשתף אתם פעולה, והגבר סטר לי בפניי. צעקתי "פאלון דאפא טוב!" הוא הורה לשני גברים גבוהים ושריריים להכות ולבעוט בי. לא פחדתי והמשכתי לצעוק "פאלון דאפא טוב!" הם לא יכלו להחליט מה לעשות אתי. ולכן שלחו אותי למחלקה הפוליטית והביטחונית באגף המחוזי של משטרת ין-ג'וּאוֹ.

סירבתי לשתף פעולה עם הפקידים הרשמיים. השוטרים ליו דאי-ינג ויאנג דונג-שנג כפתו אותי באזיקים צמוד לקיר עטפו את ראשי בשקית פלסטיק והכו אותי עם ספרים. אך לא נשמעתי לאף הוראה מהוראותיהם, לכן שלחו אותי למרכז המעצרים של העיר טיֵה-לינג. ערב אחד כשבצעתי את תרגילי הפאלון גונג, השומר שהיה בתורנות ראה אותי ובא להכות אותי. בעזרת שלשלאות ניסה לדאוג שלא אזוז ממקומי. אני יחד עם עוד שתי מתרגלות התנגדנו לרדיפה וצעקנו "פאלון דאפא טוב!" השומר נפחד וברח מהמקום. למחרת היום פתחנו בשביתת רעב כמחאה על ההתעללות, והם הלעיטו אותנו בכפייהבחומרים שונים בברוטאליות (עינוי המסוכן מאד לאיברים הפנימיים העדינים) וקשרו אותנו בשלשלות כדי שלא נוכל לזוז.

במרץ 2002 הם שלחו אותי לשלוש שנות עבודת כפייה ולקחו אותי חזרה למחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה. הוחזקתי בקבוצה מס' 1. דיביזיה מס' 1 שבראשה עמד וואנג שיאו-פנג, שקודם בדרגה בעבור מאמציו ברדיפת מתרגלי הפאלון גונג, למפקד דיביזיה.

הם מצאו מיד שני משתפי פעולה וניסו לשנות אותי. סירבתי להם ללא כל היסוס. הם כולם הכירו אותי מהמעצרים הקודמים, וכך לא ניסו יותר לשנות אותי.

בוקר אחד, כשבצעתי את תרגילי הדאפא בתאי, אסיר אחד ראה אותי. הוא קרא לכמה משתפי פעולה שגררו אותי החוצה. צעקתי "פאלון דאפא טוב!" הם גררו אותי לתוך משרד וזרקו אותי לרצפה. אחד ממשתפי הפעולה הוריד את גרביו וניסה לדחוק אותם לפי. סגרתי את פי. הוא לחץ את אפי כך שלא יכולתי לנשום. במהרה הגיע וואנג שיאו-פנג והורה לאסיר לשלוח אותי לצינוק מבודד. הדבר היחידי שהיה בצינוק היה ספסל ארוך, צר וקשה. הם הכריחו אותי לשבת על הספסל וכפתו את ידיי, יד אחת לכל צד של הספסל. הייתי כלואה בצורה זו, בצינוק בודד זה במשך 25 יום.

בבוקר ה-8 באפריל 2002 חילקתי את מאמרי המורה למתרגלים עמיתים. האסיר גונג שי-לינג דיווח עלי לשומר שוּה-פנג. נלקחתי לקומת הקרקע היכן שמענים את מתרגלי הדאפא. היה עלי לעמוד כל הזמן במשך שלושה ימים כשאני כפותה לצינור חימום.

הם גם תלו כרזות עם מילים המשמיצים את המורה ואת הדאפא. כמה מתרגלי דאפא ואני ביניהם צעקנו "פאלון דאפא טוב!" משתפי הפעולה לי צ'ינג ודואן קשרו לפיותינו סרטי משי ועטפו את ראשינו בשמיכות מסריחות משתן, והידקו כל דבר במקומו עם סרט הדבקה.

לאחר מכן, נכלאנו בצינוק. הפעם הוחלף הספסל הארוך והצר בכסא גדול ממתכת שתוכנן במיוחד לענות מתרגלי דאפא. לכסא המתכת יש הרבה מוטות חצי עגולים המרותכים לכסא ותפקידם להחזיק את ידי ורגלי הקרבן במקום, כך שלא יוכל לזוז. השומרים מאפשרים למתרגל להשתמש בשירותים פעמיים ביום. בעת הצורך למתרגל לא נשארה ברירה אלא לעשות את צרכיו במכנסיו.

לאחר שבעה ימים, ואנג שיאו-פנג הוריד אותי חזרה לקומת הקרקע. בגלל שבצעתי את תרגילי הדאפא, הוא הורה ללי צ'ינג ולדואן לכפות את ידיי מאחורי גבי ולמוט המיטה. הם הכריחו אותי לשבת על ספסל פלסטיק קטן. מאותו יום והלאה, במשך יותר משנתיים, לא ישנתי שוב במיטה. בגלל הישיבה בתנוחה מכופפת במשך זמן כה ארוך גפיי התנפחו, וסבלתי כאבים איומים כל אימת שעשיתי תזוזה הכי קלה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                     המתרגלת ג'אנג יו-שיה הייתה בשנות השישים שלה, אך בכל זאת השומרים התעללו בה ללא יוצא מן הכלל. המתרגלת סוּ יי-וון סבלה ממחלת לב, לחץ דם גבוה ובטן נפוחה, אך למרות זאת השומרים עינו אותה. המתרגלת ג'אנג צ'ון-מיי גם נכפתה באזיקים בידיה לצינור חימום, והוכרחה לשבת בצורה בה ישבתי אני. ידיה התנפחו כמו בלונים והשחירו. אפילו פניה התנפחו. המתרגלת סון ג'ין-ג'יון הולעטה בכפייה. השומרים פתחו את פיה בכף ורופפו את שיניה. הם דחפו מקל עץ לפיה ושפכו דייסת תירס לגרונה.

ביולי 2002 השומרים רדפו את מתרגלי הדאפא שסירבו ללבוש מדי אסירים. מנהלי קבוצה מס' 3 וואנג שיאו-פנג והואנג האי-יאן, בראש שישה משתפי פעולה הצמידו את ג'אנג יון-שיה לרצפה כשפניה מופנות לרצפה, הפשיטו את בגדיה והלבישו אותה במדי אסירים. ואז כפתו את ידיה כל אחת לקצה השני של ספסל ארוך ולא אפשרו לה ללכת לשירותים.

ב-22 באוגוסט 2002 כינסו את כולם לפגישה במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יה, שבהמשכה הפקידים הרשמיים הוציאו פקודות מאסר בלתי חוקיות

אחרי הפגישה הם שוב שלחו אותי לתא צינוק בודד. היו שם תשעה תאי צינוק. בכולם היו מתרגלי דאפא שלא נשארו שותקים בעת הפגישה, שלדעת הרודפים "הציגו התנהגות גרועה ביותר". בצינוק היו מצלמות ורמקולים. הרדיו השמיע יומם וליל, בווליום גבוה ללא הפסק, השמצות מפוברקות נגד המורה והדאפא. זה היה מחריש אוזניים. הם הפחיתו את מספר הפעמים של השימוש היומי בשירותים משלוש פעמים לפעמיים ולא הרשו לנו להתרחץ. הכליאה בתא הצינוק הבודד נמשכה 30 יום. כפות רגליי התנפחו כל כך, והעור עליהם כמעט התפקע. כלי הדם על כפות רגליי היו אדומים מאד, וחשתי כאבים עזים כשנגעו בקרקע. אחורי רגליי היו אדומים חמים ונפוחים. גם כפות ידיי וזרועותיי התנפחו כבלונים.

ב-18 בספטמבר 2002 לקח אותי השומר שוּה פנג חזרה לקבוצה מס' 1. הם צפו בסרטי וידאו (שטיפות מוח והשמצות על הפאלון דאפא), ודרשו מהצופים לדון בהם לאחר מכן. משתפת הפעולה גה יון-לינג, אמרה דברים רעים על פאלון גונג, והאשימה את פאלון גונג בהתערבות בפוליטיקה. הבהרתי לה את האמת. היא סירבה להאזין וקללה את הדאפא. צעקתי את מילות תיקון הפא, וקבוצת שומרים באו אלינו. הם נתנו לי מכה והפילו אותי לקרקע, וכשהם מחזיקים בי קשרו את ידיי מאחורי גבי, דחקו מגבת מטונפת לפי, והידקו אותה לפני עם סרט בד. וואנג שיה-פנג ושומרת ששמה שיאנג, צלמו אותי בווידאו ואמרו לאחרים להוריד אותי לקומת הקרקע. בערב, סגן ראש האגף וואנג שוּ-ג'נג, לקחה אותי למשרד וניסתה להכריח אותי לעמוד על רגליי כל הלילה אך לא הצליחה בזאת, לכן כפתה אותי באזיקים לצינור חימום הקרוב מאד לקרקע. היה עלי לשבת על רצפת הקרמיקה הקרה כקרח.

"שינוי" (שטיפת מוח) אכזרית

בתחילת דצמבר 2002, התחיל במא-סאן-ג'יאה סיבוב נוסף של רדיפה, "להכניע את המתרגלים הנחושים". בזמן זה השומרים לא הורשו ללכת לביתם, והיה עליהם לאכול ולישון במחנה העבודה.

ב-9 בדצמבר 2002, קרא לי וואנג שיה-פנג אליו, ואיים עלי: "את לא יכולה לתרגל יותר פאלון גונג, אם תעשי זאת, אלמדך לקח שלא תשכחי אותו!" סירבתי לציית, והוא הורה לי לרדת לקומת הקרקע, ושם כפת אותי באזיקים לצינור חימום. הוא סתם את פי בסחבת ניקיון ואטם את פי עם סרט הדבקה. ואז המשיך והכה אותי באלות חשמליות בעלות מתח גבוה. ידיי החלו לדמם, בעוד שהוא מאשים אותי בגרימת צרות. דמי דבק לאלות החשמליות. הוא הוריד את סרט ההדבקה מפי, והחל לתת לי מכות חשמל בפי. שפתיי התנפחו והוכפלו בגודלם, בקושי הצלחתי לפתוח את פי.

הוא הרטיב את כפות רגליי, אך לא נפלתי, ואז הוא אמר לשוּה פנג "לפני כן, כאשר הייתי מחשמל את רגלי האנשים, הם היו נופלים מיד, מה קרה היום? כנראה שהסוללה החשמלית התרוקנה". שוּה פנג מצא שתי אלות חשמליות אחרות וניסה אותן עלי, אך הן עדיין לא פעלו והיו להן אפילו פחות אנרגיה חשמלית מאשר הקודמות, ולכן הניח את שתיהן בצד. הוא הוציא פנקס קטן וניסה לרשום הערות, כדי להיערך לרדיפה נוספת. סירבתי לשתף אתו פעולה. ואז שלח אותי לתא צינוק מבודד. היה קר מאד באותו חורף, והם לא נתנו למתרגלי דאפא ללבוש מעילים חמים. הם פתחו את כל החלונות והדלתות כדי להקפיא אותנו. לכל ארוחה קבלנו רק חתיכת לחם תירס קטנה וכמה חתיכות של שימורי ירקות. לא נתנו לנו לשתות מים. הם ניגנו ללא הרף סרטי שמע המשמיצים את המורה ואת הדאפא.

לאחר 22 יום, לקחו אותי וואנג שיה-פנג, ושוּה פנג, לתא הקבוע שלי. למחרת היום, היה ראש השנה הסיני. השומרים היו בחופש, ולכן הוציאו אותי מתא הצינוק. בגלל העינויים, הייתי במצב נפשי טראומתי. בנוסף ירדתי במשקלי ל-40 ק"ג. לא יכולתי להחזיק בשום דבר היות וידיי היו שחורות ונפוחות בגודל של אשכוליות,  ומכוסות בכוויות קור. כפות רגליי היו כה נפוחות שהיה עלי לנעול נעלי בית במידה אקסטרה לארג'. גם הקרסוליים שלי היו נפוחות ומלאו בכיבים הזבים מוגלה. אפילו עתה נשארו צלקות על רגליי. כשזזתי ברכיי כאבו, וההרגשה הייתה כאילו דוקרים אותן בסכינים. כשהלכתי לשירותים לא יכולתי לא לעמוד ולא לשבת ישיבה שפופה, והזעתי מרוב כאבים. חרף מצבי, וואנג שיה-פנג לא הניח לי לישון במיטה ואילץ אותי לשבת על שרפרף קטן כשידיי כפותות מאחרי גבי.

גם כלפי מתרגלים אחרים הם לא התנהגו במידת רחמים. הם עינו אותם בהקפאה, תליה, מכות חשמל, מניעת שינה ועונשים פיזיים שונים. כדי להציק למתרגלים באכזריות הם הכריחו אותם לשבת בתנוחת לוטוס מלאה (שתי הרגליים מוצלבות, אחת על גבי השנייה) לתקופות זמן ארוכות. הם לקחו את המתרגלת הואנג שוּ-פן מקבוצה מס' 2, מחלקה  מס' 1 למחסן המשולש, שם כפתו את ידיה באזיקים מאחרי גבה, קשרו חבל לאזיקים, וכך תלו אותה בידיה למסגרת קבועה בתקרה. הם משכו בחבל כלפי מעלה ושיחררו הלוך ושוב, כשהואנג שוּ-פן קשורה לחבל בקצהו השני, ותלויה באוויר. הם עשו זאת שוב ושוב עד ששתי כתפיה נקעו, ועצם פרק כף ידה הימנית נופצה לחלוטין. הם יצקו גבס על ידה לפני שעצמותיה הוחזרו למקומן הנכון, כדי לקבע את העיוות. כתוצאה מכל לא יכלה להשתמש בידה הימנית מעל שנה.

השומרים תלו את המתרגלת ג'אנג האי-יואן מקבוצה 5 מחלקה 1, על צינור חימום כשרגליה בקושי נוגעות בקרקע. הם החזיקו אותה תלויה בצורה זו במשך שלושה ימים, ובמשך הזמן מזה הפגיזו אותה בסרטי שמע המשמיצים את המורה ואת הדאפא. היא לא יכלה לשאת יותר את הסבל, אך היא גם לא רצתה לבגוד במצפונה, במורה שלה ובדאפא בתמורה להקלה זמנית. למרות זאת, כשהייתה פעם בשירותים, זרקה את עצמה מתוך ייאוש כנגד צינור חימום, ודם זב מראשה. היא נלקחה למשרד האחות, וקבלה טיפול פשוט, ואז תלו אותה שוב כבמצב הקודם. ביום הבא זרקה את עצמה שוב נגד צינור חימום, בפעם הזאת סבלה מהתמוטטות נפשית ולא יכלה לדבר. כיום יש בראשה צלקת באורך 4 ס"מ.

השומרים גם לקחו מתרגלות פאלון גונג למחסן המשולש וכפתו אותן לצינורות חימום. הם הלמו בהן באלות חשמליות בחזה, תחת בתי השחי, בחלק הפנימי של ירכיהן, בצווארן, בידיהן, ברגליהן וביתר חלקי גוף רגישים, עד שהמתרגלות נכנעו. הם גם איימו על המתרגלות שלא יעזו לחשוף את הזוועות שעברו.

באפריל 2003, קבלה המתרגלת יי-וון התקף-לב ונשארה במיטה, מרגישה נורא. יום אחד וואנג שיאו-פנג וסוּ הונג, ראשי קבוצה 4, וסון ראש הקבוצה התורן, ניסו לכפות באזיקים את סוּ יי-וון  ולמנוע ממנה אפשרות תזוזה על-ידי קשירה בשלשלות מתכת. סוּ יי-וון התנגדה בתקיפות לשתף אתן פעולה. אני תמכתי בה וצעקתי "פאלון דאפא טוב!" הם שלחו אותן לתאי צינוק מבודדים למשך 20 יום.

ב-28 ביוני 2004, הוציאו רשויות מחנה העבודה בכפייה של מא-סאן-ג'יאה, צו מעצר נגדי, ושלחו אותי למרכז המעצרים של העיר שן-יאנג. שוי יאן, שהייתה סגן ראש האגף שם, הייתה אכזרית. היא "הלעיטה בכפייה" (עינוי מסוכן ואכזרי הפוגע באיברים פנימיים עדינים) את מתרגלי הדאפא ששבתו רעב. היא שפכה כמויות מלח ענקיות לדייסת התירס שהמתרגלים הולעטו בהן. השומרת דואן גוּאוֹ-יון הורתה לאסירים להכות אותי. והם תלשו את רוב שערותיי, שהתפזרו על פני הרצפה.