רציתי לשתף בהתנסות שהייתה לי בתקופה האחרונה שהיא הבלחה של הבנה חדשה, והרס של מושגים אנושיים ומוטעים.

בתקופה האחרונה הטיפוח שלי התחיל להיות לא יציב. נתקלתי בהרבה מבחנים של נחישות בסיסית בפא, והתחלתי ליפול בהם בזה אחר זה. הרגשתי שנערמת ערימה של מבחנים, שאם בהתחלה לא הצלחתי להתגבר עליה, אין מצב שעכשיו אצליח. גבעה קטנה נוצרה. אם אלו קשיים בתחום העייפות, או כל קושי שדורש מאמץ, הרגשתי שהיכולת שלי לשאת מאוד קטנה. מחשבות כמו – "איך יכול להיות שתלמיד דאפא מתרסק על כאלו דברים של מה בכך?", או "אתה לא ראוי או יכול להיות תלמיד דאפא" מצאו את מקומן בתוך ההחזקות שלי. כנראה שבאופן בסיסי הייתי נחוש בפא, אחרת לא הייתי מקבל את הכלים לעבור את הגבעה הזו.

הייתה לי שיחה עם בן משפחה שהתחיל לתהות אם פאלון דאפא היא כת. אמנם הסברתי לו ברציונליות את הבנתי בנושא, אבל הספק שלי ביכולת שלי להתמודד, הביא גם לספק ביכולת שלי עצמי להבין. התחילו להיות לי ספקות מסוימים בפא – כמו שהמורה דיבר על כך בהרצאה שישית, בפרק "על הלב להיות ישר":

"בתקופה מסוימת יגרמו לכך שלא תוכל להחליט אם זה אמיתי או לא, האם הגונג שלך קיים, האם אתה יכול לתרגל ולטפח ולהצליח, או האם ישנם בודהות ואם הם אמיתיים. בעתיד, המצבים האלה יופיעו שוב כדי לתת לך את הרושם המוטעה הזה ולגרום לך להרגיש כאילו הם לא קיימים והכל מזויף, כדי לראות אם אתה נחוש. אתה אומר שאתה חייב להיות נחוש ויציב. עם לב כזה, אם תוכל באמת להיות נחוש ויציב ברגע ההוא, תפעל היטב בטבעיות, כי השין-שינג שלך כבר השתפר."

העלייה שלי ברמה הייתה צריכה להיות מהותית יותר, לכן הקשיים המשיכו שבוע ועמדתי מול סימני שאלה רבים: האם אני יכול להצליח בטיפוח, האם אני לא משקיע לשווא, האם הכל מזויף... המחשבה שהנחתה אותי מאז שהבנתי שמשמעות החיים היא לחזור למקור האמיתי, היא: אם זאת הסיבה שאני כאן, וזה מה שחיכיתי אליו, וזה עומד מולי כרגע, אין לי מה להפסיד. אחרת אין משמעות בכל מקרה, הסמסארה תמשיך, ותישאר חרטה עמוקה. את זה ידעתי גם לפני הטיפוח בדאפא, ולפי זה פעלתי. כל פעם שחשבתי שלא פעלתי נכון הרגשתי שזהו, הכל אבוד, כל תקוות היצורים בי הן לשווא, והרסתי את הדבר החשוב ביותר בהוויה של הישות שלי לעד. ככל ששמעתי את ההרצאה של המורה הרגשתי עוד יותר כמה עצוב וטראגי הכישלון שלי, ואיזו משמעות תהיה אם אפסיד את ההזדמנות הזו... ואז עצרתי את המחשבות האלה וחשבתי: הרי אם אני כאן אני יכול להצליח, אני מרגיש את מחסום הפחד האנושי כבר מאז שאני מטפח, וחיים בתקופת תיקון הפא רק פעם אחת, אז ודאי שהדבר המיידי שעלי לעשות זה לא לקבל כל תכנון, כל מושג מוטעה וכל החזקה, אלא להציב אותם מול הפא ולהיטמע בפא. אין לי בעצם עוד אפשרויות, וזה הדבר הכי נהדר ונפלא לעשות. הבנתי גם שכדי להגיע להבנה הזאת הייתי צריך לעבור תהליך, ושהפא מוסס את ההחזקה הזו בהדרגתיות. כשעשיתי את ההתרוממות הזאת, כל תחושתי לגבי היכולת שלי השתנתה. הרי מחשבות אנושיות נעלמות מעט אחרי שהן משודרות, ומחשבות של מתרגל נשארות יותר. ודאי שכל המושגים המוטעים הללו ייעלמו מהר ברגע שיעמדו מול השדה של הפא, וזה הדבר הטוב ביותר לעשות.

עכשיו אני הרבה יותר נחוש לעמוד מול השדות של ההחזקות שלי ולמוסס אותם, ועלי להזכיר לעצמי לבחון את ההחזקות מזווית של הפא ולהמשיך לצעוד צעדים בטוחים מתמיד.

בבקשה ציינו את החסרותיי.