(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא מאוחר יחסית. כשהחלה הרדיפה, ההבנה שלי את הפא עדיין הייתה מאוד רדודה ומוגבלת. רבים מסביבי חדלו לתרגל כשעמדו לנוכח הרדיפה. רק מעטים המשיכו. באותם ימים חשבתי שהמשכתי בגלל שהאמנתי במורה ובפא בצורה מלאה.

במשך שנים אחדות, בעודי מאמתת את הפא, הייתי כלואה וסבלתי אבדות כספיות בגלל הרדיפה. עשיתי שגיאות, אבל המשכתי ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים. עדיין חשבתי שהאמנתי בהחלטיות במורה ובפא. אולם, מספר מתרגלים מקומיים שהחלו לתרגל לפני, לא סבלו מכל כך הרבה קשיים כמוני; חשבתי שהייתי חרוצה ואיתנה. לא הבנתי שהקשיים שלי נגרמו מחוסר ההתמדה שלי. לפתע, בשנה שעברה הבנתי שאמונתי במורה ובפא לא הייתה שלמה. התייאשתי ממה שהוארתי אליו.

אני בשנות החמישים לחיי. יש לי רק בת אחת שנולדה כשהייתי בשנות השלושים שלי. מאוד אהבתי אותה והייתה לי החזקה חזקה כלפיה. גם היא מתרגלת פאלון דאפא, אבל היא עובדת הרחק מהבית. כל יום הייתי מודאגת לגביה. לכן, כל יום צלצלתי אליה או שלחתי לה הודעות באמצעות המחשב. לפעמים שלחתי לה עד כתשע הודעות ביום. החזקה כל כך חזקה! ובכל זאת, כלל לא שמתי לב לכך.

בשנה שעברה, באמצעות לימוד הפא ושינון הפא, הוארתי להחזקה הזאת. בתי מטפחת דאפא ויש לה את הפא-שן של המורה המגן עליה. ובכל זאת אני מודאגת לגביה מדי יום. האם זה לא אומר שלא באמת האמנתי במורה ובפא? לפחות, בנושא הזה, לא באמת האמנתי - במקום זאת האמנתי בעצמי. אפילו אנשים רגילים אומרים: "מים רחוקים אינם יכולים להרוות את הצמא הקרוב אליך". אם הייתה לה בעיה פתאומית מה הייתי יכולה לעשות ממרחק כזה? המורה מתייחס לכל אחד שלומד כאל תלמיד. הפא-שן של המורה קרוב לכל התלמידים. הייתה לי החזקה חזקה והייתי מודאגת מנושאים מיותרים, שרק השאירו פרצות לניצולם של הכוחות הישנים.

זה היה באמת כך. כשביקרתי את בתי, ראיתי שהיא למדה את הפא לעתים רחוקות וגם את התרגילים היא לא תרגלה. הייתי עוד יותר מודאגת ונדנדתי לה כל יום. לא הבנתי שהרגשנות שלי היא זו שמשכה אותה למטה. כשראיתי שהיא לא מקשיבה לי, עשיתי צעד אחורה וחשבתי: לא כל ילדי המטפחים מתרגלים דאפא. היא נהגה לתרגל ונסענו לבייג'ינג ביחד ואימתנו שם את הפא. יהיה לה עתיד טוב. מאוחר יותר, באמצעות הלימוד שלי, הפסקתי לדאוג לגביה. התרכזתי בטיפוח שלי עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי בעשיית שלושת הדברים. לפעמים עדיין חשבתי שסוף סוף אני מסוגלת להרגיש נינוחה לגבי בתי. באותם ימים עדיין לא הבנתי שהיו לי כמה תנאים לשלוות הנפש שלי. אך השתפרתי במידה מסוימת.

יום אחד, כשלמדתי את הפא, הבנתי ששורש הפחדים שלי לגבי בתי טמון בכך שלא באמת האמנתי במורה ובדאפא. הייתי המומה וחשתי אשמה. כמה חסרת כבוד הייתי שהיו לי הסתייגויות כלפי המורה וכלפי הפא! וכל זאת נגרם בעיקר בגלל רגשנות. הרגשנות הזאת מטונפת ומסוכנת. מצד אחד היא משכה את בתי מטה, ומצד שני היא מנעה בעדי לעלות למעלה.

ברגע שהוארתי להיבט הזה של הבעיה, היה לי קל יותר להתגבר על המצב. כפי שציינתי, נהגתי לשלוח לה עד תשע הודעות מדי יום. כיום אני לא חושבת לשלוח לה אפילו הודעה אחת במשך תשעה ימים. אני מרגישה כל כך קלה בלבי. אני כבר לא מרגישה עייפות בנפשי וגם הבן-טי שלי השתנה. אני מרגישה הרבה יותר צעירה ואיני חשה עייפות כשאני עולה במדרגות או עובדת.  גם עשיית שלושת הדברים חלקה יותר. התנסיתי באמת ב:

"עם עזיבת ההחזקות הסירה תוקל ותשוט מהר יותר". ("הלב מתעורר בעצמו"- "הונג יין" חלק II ) (תרגום זמני)

ברגע ששחררתי את עצמי מההחזקה, בתי החלה שוב ללמוד את הפא, לתרגל את התרגילים ולעשות את שלושת הדברים. מהתנסות זאת הוארתי לכך שאין על האמונה במורה ובפא להיעצר ברמה שטחית. רק כשאנחנו באמת מאמינים מבפנים, הלבבות שלנו עם הפא, ובתוך מצב הטיפוח שלנו נתנסה ב:

"אחרי שעוברים עצי ערבה מוצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים" ("ג'ואן פאלון- הרצאה תשיעית)

ההבדל בין "להאמין" לבין "באמת להאמין" הוא כמו ההבדל בין שמים וארץ.