אני מתרגלת חדשה מדרום הארץ, ועברתי חוויה מאוד גדולה שברצוני לשתף. לפני כשלושה שבועות ישבתי עם מתרגלת מישוב הקרוב למקום מגוריי ואמרתי לה שאני מרגישה שמשהו מאוד עצוב ומשמעותי צפוי לקרוא לבעלי, מאחר שהרבה דברים בדרך ההתנהלות שלו אינם מתאימים לדאפא.
שבוע לאחר מכן, ישבתי ללמוד את הפא עם אותה מתרגלת. כמחצית השעה לפני המועד שקבענו לסיים נהיה לי חושך בנשמה, הרגשתי כאילו גופי מתרוקן מהנשמה, האותיות בספר כאילו התרחקו, כאילו הספר היה במרחק של כארבעים סנטימטרים ממני, ושאני צריכה דחוף ללכת הביתה. הגעתי הביתה, ניסיתי לשלוח מחשבות נכונות ולפתע צלצל הטלפון. חבר הודיע לי שבעלי הרגיש לא טוב, וכי עלי לחפש אותו. הסתבר שבעלי עבר התקף לב בזמן שאני למדתי עם החברה והוא בדרכו לבית החולים. בעלי טען שהוא מרגיש יותר טוב, אולם הרופא שראה אותו בסמיכות לאירוע טען שעליו לגשת למיון. לפני שהגיעו תוצאות בדיקת הדם שאישרו כי מדובר באירוע לב, אמרתי שהוא ניצל, ושעכשיו הוא יקבל את הטיפול הנכון, ביקשתי שישאל את הרופא אם מותר לו לשחק למחרת כדורגל ואמרתי שהוא זקוק למנוחה של שלושה ימים. כעבור כשעה הרופא אמר לבעלי שהוא ניצל, וזו הייתה התראה. אילו לא היה מגיע לבית החולים (כפי שבעלי חשב לעשות כאשר הרגיש טוב יותר), ההתקף היה מגיע באופן שכנראה לא היה ניתן להצילו. האירוע היה ביום שישי, ביום ראשון הוא עבר צינטור.
כל בני משפחתי היו בפאניקה, בתי התעלפה, ורק אני הייתי מאוד רגועה ואמרתי שהוא ניצל ושעכשיו יהיה בסדר ושיבוא שינוי בהתנהגות שלו עם אנשים. בני משפחתי לא אהבו את התגובה שלי. לא אמרתי להם שיהיה שינוי בהתנהגות, אבל עמדתי על כך שהוא ניצל. כאשר שוחחתי עם רופאים וחברים טענתי שהתחרותיות גרמה לו לחלות.
בנוסף לכך, קרו לי הרבה דברים נפלאים, שאין לי ספק שהם בזכות התרגול והלימוד. אני מרגישה כאילו אני בן-אדם אחר בצורת התקשורת שלי עם אנשים, במצב הרוח, בבריאות הכללית, במראה החיצוני... אני גם רואה את התגובות של אנשים שפוגשים אותי. אתמול נפגשתי בתל אביב עם הבוס בעבודה. כשהוא ראה אותי, הוא ממש נדהם מהשינוי, ומיד התפתחה שיחה אישית בנושאי בריאות. ניסיתי לספר לו על הפאלון דאפא, אבל הוא לא רצה לשמוע, אף על-פי שהוא נמצא במצב לא טוב, מאוד הייתי רוצה לעזור לו, כאב לי עליו, אבל אני יודעת שאיני יכולה להפיץ את הפאלון דאפא כשיטת ריפוי. אני יודעת שכך זה לא יעבוד.
הלוואי ואנשים נוספים יזכו להרגיש את ההגנה והתמיכה שהרגשתי כשהתחלתי לתרגל. המון דברים יפים קרו לי וכאשר נשאלתי מה את מרגישה, עניתי שמשהו מטפל בי, באהבה, וזה היה ממש בשבועות הראשונים לתרגול. בימים אלו אני נפגשת עם אנשים שאני מאוד רוצה לעזור להם, מפני שהם מאוד חולים, אבל אני יודעת שאני לא יכולה להגיד להם שאם יתרגלו ויטפחו יהיה להם יותר טוב. איני יודעת איך אני יכולה לעזור.