בזמן האחרון אני מרגיש שאני לא מצליח לעמוד בקצב. אם יום אחד יש לי נפילה קטנה, היא הופכת לרכבת של נפילות שקשה לי להתאושש ממנה ימים. פעם הייתי צריך בערך 5 שעות שינה, ואז הייתי יכול לתרגל לקרוא ולבצע את שאר מטלותיי. אחרי נפילה הייתי צריך לישון יותר כדי להרגיש רענן וכך הזמן לעשות את מה שעלי לעשות הצטמצם. הרגשתי שאני לא עומד בסטנדרטים ושבתור תלמיד חדש עלי להעריך הרבה יותר את ההזדמנות שניתנה לי להיות תלמיד של תקופת תיקון הפא, אבל לא ידעתי מהיכן לגייס את הכוחות. הניסיון של "לנסות הכי חזק" הוא אנושי, ולכן בשעה שתיים עשרה הוא מתחיל ליפול (צ'י-גונג והתעמלות, הרצאה תשיעית בספר "ג'ואן פאלון"...) באותם רגעים האדמה הייתה בשלה למחשבה: "איני ראוי להצלתו של המורה".

חשבתי על זה ברגע צלול, ובחנתי את המחשבה ברציונאליות. אם אינני ראוי להצלתו של המורה - משמע שאיני יכול לעמוד בסטנדרטים. אבל השגתי את הפא, משמע, אני יכול לעמוד בסטנדרטים. אם לא הייתי מסוגל הייתי מפסיק לטפח. אבל אינני יכול להפסיק לטפח וליבי נחוש לחזור למקור האמיתי ולהציל את מי שעלי להציל, אלא שלעתים מושגים מוטעים וקארמה חוסמים את הנחישות הזו. עד הרגע האחרון יהיו מושגים אלו, וזה בסדר למטפח כל עוד הוא משקיע בפירור שלהם. לכן כל עוד אני לומד את הפא בתקופה זו והולך לפיו, יש לי תקווה ואני ראוי. את הפא של המורה אי אפשר לבחון, ואת תלמידיו של המורה בוחן המורה בלבד. הפרצה שהכוחות הישנים תירצו היא שאינני עומד בסטנדרטים שלהם, לכן יש לרדוף אותי ולמנוע ממני לקום - כך או שאפלט, או שאגלה נחישות תוך כדי רדיפה. אלו לא התכנונים של המורה. אם אני חושב שאיני ראוי להיות תלמידו של המורה, אני מאפשר לכוחות הישנים לקחת אחריות. אני מאפשר לרדיפה להימשך. זה בסדר שיש לי החזקות. אני יכול וצריך להיות נחוש לפורר אותן. אף אחד מלבד המורה לא ילמד אותי מתי ואיך לוותר עליהן. ודאי לא דרך רדיפה. אני צריך לעשות את מה שמוטל עלי, וההחזקות שנגלות בפני, המפריעות להמשך פריצת הרמות, ישתחררו אך ורק דרך דרכו של המורה. הם לא ייצרו רדיפה שתמנע ממני את עשיית שלושת הדברים היטב. אני שולל את זה לחלוטין. אני תלמיד של לי הונג ג'י. הם ניסו לגרום לי להגיד: "אני לא ראוי להיות תלמיד של לי הונג ג'י" ובכך לתת אישור לרדיפה מליבי. זה החטא שלהם.