(Minghui.org)

אני מתרגלת פאלון גונג מאז אוגוסט 1995, אבל רק לאחרונה הבנתי שיש לי עדיין החזקות אנושיות רבות לסלק, במיוחד כשאני נתקלת בקונפליקטים עם אחרים. בדרך כלל אני נטפלת לטעויות של אחרים, במקום להסתכל פנימה.

לפני זמן לא רב, המורה לפסנתר של בתי הודיעה לי שבתי לא סיימה את שעורי הבית שלה במועד ובקשה את שיתוף הפעולה שלנו, כדי להבטיח שבתי תתרגל את נגינתה לפחות שעתיים ביום. כשסיפרתי לבתי את מה שאמרה מורתה לפסנתר וביקשתי ממנה לעמוד בדרישותיה של המורה, היא החלה לבכות ואמרה לי שהיא לא רוצה יותר לנגן בפסנתר. עניתי שאם היא לא תנגן היטב נמכור את הפסנתר. אחרי ששמעה זאת, היא סגרה את דלת חדרה ולא רצתה לדבר איתי. דחפתי את הדלת שלה וניסיתי לדבר עמה שוב, אבל היא התרגזה ואמרה: "אף פעם לא באמת אכפת לך ממני. את כבר לא צריכה לדאוג לי יותר". היא הצביעה על פניי באצבעה וצעקה עלי לעזוב את החדר. גם בעלי האשים אותי ואמר: "בכל פעם שאת מדברת את מאשימה אחרים. איך אנשים יכולים לסבול את זה?" כרגיל, הייתה לי מריבה גדולה איתו ובמהלכה הצבעתי עליו וצעקתי "אתה פינקת אותה. אתה צריך לקחת על עצמך את מלוא האחריות".

מאוחר יותר נרגעתי והבנתי שגם בתי וגם בעלי, הזכירו לי שיש לי החסרות חמורות בטיפוח שלי. מאז ה- 20 ביולי 1999 (כשהחלה רדיפת הפאלון גונג), הייתי עצורה מספר פעמים ולכן לא יכולתי לטפל בבעלי ובבתי. בעלי נאלץ לטפל בכול מה שקשור לחיי היום-יום של בתי. כשמצבי השתפר, לא הפניתי אליהם מספיק תשומת לב, בתואנה של ביצוע פעילויות עבור הדאפא. אפילו כשבתי החלה לקרוא לי בשמי המלא, לא הבנתי את חומרת הבעיה.

לאחר מכן קראתי מאמר בשבועון "מינג-הווי" (שבועון אותו מפיצים מתרגלים בסין לציבור הרחב, המת'), בו נאמר שהילדים הם השתקפות של הוריהם. לפתע הבנתי כמה התנהגותה של בתי משקפת את זו שלי. בכל פעם שאני דנה בבעיותיה, אני נשמעת כמו מכונת ירייה (מדברת בקול רם, מהר וישר). בתי לא הייתה מוכנה לקבל מה שאמרתי והייתה עושה דווקא את ההפך. דיברתי בבית כמו רמקול בקול גבוה. במקום עבודתי, כשאני מדברת במשרד, בטוח שכול אחד בקומה יכול לשמוע אותי בבירור. אפילו מתרגלים עמיתים היו נמנעים מלשהות במחיצתי, אבל תרגמתי את תגובותיהם כהחזקות לפחד. כשראיתי מתרגלים עושים או אומרים דברים בצורה שונה מהבנתי את הפא, הייתי מרגישה לא נוח והייתי מפסיקה אותם מייד. לאחר שחידשנו את לימוד הפא הקבוצתי, מתרגל אחד ציין בפני את הבעיה שלי: "את תמיד מדברת עם אחרים בטון מתנשא שהפך להרגל מקצועי". אחרי ששמעתי זאת הודיתי לאותו מתרגל אך לא התייחסתי לזה ברצינות. על פני השטח ריסנתי את עצמי אבל למעשה החבאתי את ההחזקה שלי.

אני לא פועלת בהתאם לסטנדרטים של מטפח אמיתי. הבנתי שאני רחוקה מאוד מלהיות מטפחת אמיתית. בגלל ההחסרות שלי, אני בטוחה שהחמצתי הזדמנויות רבות להבהיר את האמת. אני לא בטוחה כמה מעמיתי המתרגלים התרחקו ממני.

המורה אמר:

"במהלך הטיפוח-תרגול שלנו, עליך לנקות כל מיני דברים רעים בגופך, כך שתוכל לעלות למעלה. התכונה הזאת של היקום בדיוק משחקת את התפקיד הזה. אם לא תטפח את השין-שינג שלך או תשפר את רמת המוסר שלך, או אם המחשבות החולות שלך והחומרים הרעים לא סולקו, היא לא תאפשר לך להתרומם". ("ג'ואן-פאלון"- הרצאה ראשונה)

מאחר ואני מתרגלת פאלון גונג, עלי ללכת בעקבות סטנדרטים גבוהים, לא אלה הרגילים, כדי לטפל בקונפליקטים עמם אני מתמודדת. חשבתי: "איך איראה אם אסלק את כל הדברים הרעים?" הבנתי שאני מאוד רחוקה ממה שהמורה לימד אותנו כיצד אישה אמורה להיות - רכה ועדינה.

במשך תקופה של לימוד רציף של הפא ושיתוף עם עמיתי המתרגלים, הבנתי בבירור שכמתרגלת אמיתית של דאפא, עלי לוותר על כל אותם הרגלים רעים המושרשים בי עמוק. על אף שטיפחתי במשך 11 שנים, רק עכשיו הבנתי בבירור שאני יכולה להציל בני אדם רק כשאני שקדנית. לא משנה מה אני עושה או חושבת, עלי לשים תמיד את הפא ואת הצלת היצורים החיים בעדיפות הראשונה שלי. בני משפחתי וחבריי כולם יצורים שעלי להציל.

היחס הרע שלי כלפי בתי ובעלי נעלמו. בכל פעם שאני רוצה לומר משהו אני בוחנת האם מה שאני אומרת ישא גל של חמלה ואנרגיה חיובית ואני הוא רק המקור גל החמלה הזה. כשאני עושה כך אני מרגישה את קיבולת לבי מתרחבת. תחושת הסליחה היא נפלאה. אני מתקרבת שוב לבתי וגם בעלי מתייחס אלי הרבה יותר טוב.