(Minghui.org)

לאחרונה אני שוב ושוב שומעת שמספר מתרגלי דאפא בעירי מתנסים בקארמת מחלה חמורה. חלקם פנו לבית-החולים בעוד אחרים מתעקשים לא לקבל טיפול, מה שיוצר רושם שלילי מאוד בקרב בני משפחתם שאינם מתרגלים. יש גם כאלה שמסלקים קארמת מחלה כבר זמן ממושך. באתר קלירוויסדום ניתן למצוא מאמרי שיתוף התנסויות רבים העוסקים בנושא זה. כאן אני רוצה לשתף את ההבנות שלי.

במשך השנים האלה שאנחנו מטפחים, המורה כבר מזמן ניקה את שורשי קארמת המחלה שלנו. למטפח אמיתי אין מחלות. כמתרגלים עלינו להאמין בכך מעבר לכל ספק. אם כן מדוע מספר מתרגלים מתנסים לעתים קרובות בקארמת מחלה, כשחלק מהמקרים הפכו אפילו לחמורים למדי ובמספר מקרים אפילו גרמו להם לאבד את גופם האנושי? ההבנה שלי היא שכל עוד אנחנו מאמינים במורה ובפא ובאמת מתייחסים לעצמנו כאל מטפחים, מתבוננים פנימה כשנתקלים בבעיות ומטפחים בחריצות, לא יהיה שום קושי שלא נוכל להתגבר עליו.

כולנו יודעים שאין צירופי מקרים בחייו של מטפח. המורה לימד אותנו שוב ושוב בהרצאותיו להתבונן פנימה, לתוך עצמנו. כשקארמת מחלה מופיעה, עלינו להתבונן פנימה כדי לגלות את הפרצה, לבדוק האם יש לנו החזקה רצינית למשהו? איזה מושג אנושי עלינו לשחרר? ברגע שנגלה את הסיבה המדויקת לבעיה, הכול יסתדר מיד. לדוגמה, בשנת 2006 החבר של בתי רימה אותה. הוא התרועע עם בחורה אחרת בזמן שיצא עם בתי. בזמנו, בתי מאוד סבלה מכך רגשית והיא לא הצליחה להשתחרר מכך. הבנתי לחלוטין שהיו שם יחסי סיבה והתוצאה, אבל לא יכולתי לשחרר את הרגש האנושי. כדי לנחם את בתי אמרתי על הבחור המון דברים שליליים. לאחר מכן כל שיניי החלו לכאוב. מספר שיניים אפילו התארכו יותר מהאחרות, כך שהשיניים העליונות לא הצליחו להיסגר חלק על השיניים התחתונות. עברו מספר חודשים אבל לא התבוננתי פנימה וחלק משיניי נחשפו יתר על המידה. כשקראתי באתר קלירוויסדום מאמר על התנסות דומה, הבנתי לפתע שהלב הלא נדיב שלי הוא הסיבה לבעיה הזאת. לא טיפחתי את הדיבור ובנושא הזה סטיתי מהדאפא. כשהבנתי את זה שלחתי מחשבה אחת: "אני מסלקת את כול הדברים הרעים שאמרתי בעבר ואני אוסרת עליהם להיכנס לתוקף". השיניים העליונות שלי התאזנו בקו ישר ושוב יכולתי לסגור את שיניי בצורה שווה והכאבים פסקו. למחרת הכול חזר למצבו התקין.

בעיה חשובה נוספת היא האמונה האמיתית שלנו במורה ובפא והאם אנחנו באמת מתייחסים אל עצמנו כאל מטפחים. כשהתחלנו לטפח המורה ניקה את כל המחלות שלנו וסבל אותן בעצמו. כל פעם שהמורה מסלק מחלה עבורנו זה שקול לכך שהוא שותה קערת רעל. הגענו כבר עד הלום, אם כן כיצד נוכל בכלל להגיע למצב שיש לנו מחלה? כשמרגישים חוסר נוחות במקום כלשהו בגוף, כיצד יכול מתרגל להתייחס לכך כאל מחלה? במקום זאת עלינו לבחון את עצמנו: האם אנחנו מאמינים בתוך תוכנו במורה ובפא? האם אנחנו באמת מכבדים את המורה ואת הפא? ההבנה שלי היא שכל עוד אנחנו מאמינים באמת במורה ובפא, מתייחסים לעצמנו כאל מטפחים אמיתיים ומתייחסים לקארמת המחלה עם מחשבה נכונה, כל "המחלות" הן רק אשליות.

אביא שתי דוגמאות. הראשונה קרתה בערך לפני שלוש שנים. כל חורף נראה היה שמתפתח אצלי שיעול. לקח יותר מחודש עד שהשיעול נפסק ופעמים רבות הייתי יורקת דם כשהשתעלתי. בתחילה לא שמתי לב לזה ורק התייחסתי לכך כסילוק קארמה. אבל זה נמשך עוד שנתיים או שלוש שנים נוספות. הבנתי אז שזה לא סילוק קארמה, אלא רדיפה של הרוע. שלחתי מחשבה חזקה אחת: "אני תלמידת דאפא. אין לי קארמה כזאת. אני אקח פיקוד על הגוף שלי ולא אתן לזה להימשך". אחרי זה כשהרגשתי שוב רצון להשתעל, החזקתי זאת בכוח פנימה. מאותו יום והלאה לא השתעלתי יותר.

בשנת 2005, יום אחד בשעות אחר הצהריים, קרסולי נפגע לפתע פעמיים תוך כדי הליכה. המחשבה היחידה שלי באותו זמן הייתה שאני מטפחת ולא קרה כלום. ולכן באותו זמן שום דבר לא קרה. בסביבות השעה 10:00 באותו לילה רחצתי את רגליי וחשבתי: פגעתי בקרסול שלי היום בצורה חמורה. האם המצב יורע לאחר השינה? רק מהמחשבה הלא נכונה האחת הזאת הרגל שלי החלה פתאום לכאוב ולא יכולתי ללכת. טיפסתי למיטה בקושי רב. מיד לאחר מכן רגליי התנפחו והבריקו ולא יכולתי להזיזן. מיד שלחתי מחשבות נכונות חזקות כדי לסלק את המחשבה הלא נכונה הזאת. ידעתי שהמחשבה שלי אינה נכונה ואמרתי לעצמי: "אני מתרגלת דאפא. אם משהו לא בסדר אשתמש בדאפא כדי לתקן זאת. יש לי את המורה שדואג לי ואני אוסרת על הרוע לרדוף אותי. יש לי דברים חשובים לעשות מחר כדי לאמת את הדאפא. אני צריכה ללכת לעבודה וזה לא יכול להשפיע על משימתי להציל אנשים, מבלי להזכיר את הנזק לתדמית הדאפא. אני שולטת על הגוף שלי ועליו לתפקד היטב מיד". בחצות הלילה התעקשתי לשבת בלוטוס מלא כששלחתי מחשבות נכונות חזקות. לאחר מכן, הכאב החל להירגע והוא דעך בהדרגה. בדרך כלל אני מתעוררת ב-4:20 כדי לתרגל (זה היה לפני שתרגלנו בקבוצה). קמתי מהמיטה כרגיל והצלחתי להשתמש ברגליי. ישבתי בלוטוס ועשיתי את תרגיל המדיטציה בישיבה ואחר כך את התרגילים הראשון והשני. לאחר ששלחתי מחשבות בשעה 6 בבוקר עשיתי את התרגיל השלישי ואת התרגיל הרביעי. לאחר מכן הכול חזר לקדמותו. בעלי לא ידע מעולם שמשהו לא היה כשורה.

בשיתוף זה הם חלק מהבנותיי בנושא קארמת מחלה. אנא ציינו כל מה שאינו הולם.