Falun Dafa Minghui.org www.minghui.org הדפס

העינויים להם נחשפתי במרכז לשטיפות המוח בלאן-ג'וֹאוּ

24/11/2008 |   אתר מינג-הווי

(Minghui.org)

שמי סון ג'יאנג-פנג, אני בן 36, עובד בתחנת הכוח ין-צ'ואנג השייכת ללשכת מסילת הברזל של לאן-ג'וֹאוּ.

בסוף שנת 2004 חזרתי למקום העבודה לאחר ששוחרתי ממחנה עבודה בכפייה שם שהייתי 3 שנים, לשם נשלחתי על ידי לשכת ביטחון הציבור המחוזית באזור האוטונומי נינג-שיאה. משנת 2005 עד 2006 מנהלי מקום העבודה שלי לא הפסיקו לדרוש ממני שאכתוב ואחתום על מה שנקרא הצהרת ערבות בה אצהיר שלא אתרגל יותר בפאלון גונג. הם אמרו שזו הוראה שבאה מלשכת מסילת הברזל לאן-ג'וֹאוּ ומהוועדה המדינית לענייני חוק. סירבתי.

לאחר סירובי הם לא נתנו לי להשתחרר מהעבודה במה שנקרא "ימים מיוחדים", "תאריכים רגישים" או ימי חג. היו להם אנשים שישנו באולם השינה שלי והשגיחו ופיקחו עלי ועקבו אחרי כשיצאתי החוצה. הם הסיתו את הצוות במקום עבודתי להתרחק ממני, ובאופן כללי הפריעו ועקבו אחריי בעבודתי ובחיי, כשהם מגבילים מאד את עצמאותי.

ב-9 בינואר 2007 בעת ששכבתי במיטה באולם השינה שלי, בגלל כאבי בטן, וועדת המשמעת ממקום עבודתי יחד עם שומרי ביטחון ואנשים מלשכת הביטחון הציבורי, גררו אותי ממיטתי ולקחו אותי אתם. הייתי חלש מאד היות ולא אכלתי כמה ימים וחשתי סחרחורת. לאחר נסיעה בת כמה שעות ברכב הגענו למרכז לשטיפות המוח של העיר לאן-ג'וֹאוּ. ניגשתי לחדר השירותים להקיא, השומרים כעסו בגלל שחשבו שהייתי זמן רב בשירותים. הם קפצו עלי ומשכו אותי בשערותיי לחדר ריק, שלאחר מכן הבנתי שהיה צינוק מבודד, בחדר לא היה דבר חוץ ממיטת יחיד העשויה מצינורות מתכת פחוסים ומרותכים יחד. הם סובבו את זרועותיי סביב צינור פחוס וכפתו אותם באזיקים למיטה. הייתי חלש מאד וראשי היה שפוף לחזי. הייתי חצי מעולף. בלילה הגיעו אנשים, משכו בשערותיי ודרכו על רגליי כדי לעורר אותי. הם הביטו עלי במשך זמן מה והלכו. למחרת היום הגיעה קבוצה אחרת והתחילה ל"האכיל" אותי בכפייה. הם משכו בשערותיי כדי שפניי יהיו כלפי מעלה, ואז ניסו לתחוב שפופרת האכלה מפלסטיק דרך אפי. הם ניסו מספר פעמים ללא הצלחה. כמעט ונחנקתי למוות, ובגלל ייסוריי התחלתי להיאבק. הם עמדו על רגלי כדי שלא אוכל לזוז. האזיקים חככו את בשר פרק כף ידי השמאלית, משאירים 2 חורים עמוקים. לאחר 3 ימים, בעת שהייתי שכוב שטוח וכפות למיטה כשזרועותיי פשוטות כלפי חוץ, הם החלו להחדיר סמים לפי. הם משכו בשערותיי, לחצו את אפי לסגור אותו, ופתחו בכוח את פי. הסם היה מר, מבטל תחושה ומעורר בחילה. הוחזקתי באותו מצב במשך זמן ארוך ולבי פעם בחוזקה. נשמתי בקושי ולא יכולתי לזוז. בהשפעת הסם הרגשתי כאילו עורבים צורחים באוזניי באמצע הלילה, זה היה מבעית ומפחיד. לאחר שבוע של עינויים הועברתי לחדר רגיל.

בוקר אחד, לאחר שירד שלג, הוכרחנו לפנות שלגים מהדרך. אני סירבתי, וטענתי שאני מתרגל פאלון גונג, ולא סטודנט "בכיתה" שלהם. השומר ליו שין גרר אותי החוצה לשלג ושומר אחר, סון ג'יאנג כפת אותי באזיקים לגדר ולא שיחרר אותי עד שעות הצהריים. (הערת המערכת: אחת הדרכים "לשבור" את המתרגלים גוף ונפש היא להעבידם בפרך, ואחר כך לענות אותם. מתרגלי פאלון גונג עצורים כנגד החוק ולכן אינם מסכימים לראות בעצמם אסירים).

באפריל 2007 צ'י רווי-ג'יון ומוּ ג'יון הורו לנו לצאת החוצה והכריחו את המתרגלות הגב' מיאו מאו-לינג, ליו וואן-צ'יו, וג'אנג שיו-ינג לנקות את החצר. כשהגב' מיאו סירבה השומר צ'י רווי-ג'יון משכה בשערותיה ולא הפסיקה לסטור בפניה. גב' מיאו פתחה בשביתת רעב ודרשה לראות את המנהל שלו. גם אנחנו ביקשנו לדבר עם השומר הזה. למחרת היום הוא לקח אותנו לפגישה במשרד, ובאותו הזמן אמר לשומר וואנג דונג לערוך חיפוש בחדרינו. השומר צ'י רווי-ג'יון מצא אחת מהרצאות המורה בכיסו של מר צ'יאן שי-גואנג והחל להכותו במסדרון. קרה שבדיוק יצאתי מהמשרד וצעקתי "מה אתה עושה?, לפתע קפצו עלי ארבעה או חמישה שומרים והפילו אותי ארצה. השומר צ'י רווי-ג'יון ניסה להכות אותי בראשי אך הדפתי אותו בידיי. הוא התעצבן וכפת את ידיי מאחרי גבי באזיקים. הוא הורה לכמה שומרים לקחת אותי לצינוק מבודד, שם הם הכו אותי באכזריות וכפתו את ידיי דרך המוט השטוח של המיטה. השומרים צ'י רווי-ג'יון וסון צ'יאנג באו וסטרו בפניי בכל כוחם. הייתי כפות בצורה שלא יכולתי לעמוד ישר להשתופף או לשבת. במשך כל היום הייתי במצב גחון. חשתי כאילו גבי עומד להתפרק והרגשתי שאני עומד להשתגע. מתרגלים הוכרחו לכרוע ברך עד שברכיהם זבו דם. השומר ליו שין הידק תמיד את האזיקים למקסימום, כשהוא גורם בזאת לדימום וזיהום בפרקי כפות הידיים. הייתי כבר מעבר לגבול סבל הכאב – התחושה הייתה כאילו שהאזיקים חותכים את הבשר עד לעצמות. כתוצאה מעינויים אלה, עד היום יש לי עדיין צלקות על פרקי כפות ידיי. פיתחתי תגובה אלרגית למתכת. כל אימת שפרקי ידיי באו שוב במגע עם אזיקים, הרגשתי כאילו מחטים ארוכות חודרות לבשרי. גלי הכאבים באו ונעלמו ואני הייתי בייסורים במשך ימים ולילות ללא הפסק.

לקראת נובמבר המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) עמדה לערוך שתי וועידות, וחברי המפלגה מהדרגות הגבוהות ביותר ועד לנמוכות ביותר היו עסוקים בהכנות. המתרגל מר ניו וואן-צ'יאנג שנאסר באופן בלתי חוקי למשך שנתיים החל בשביתת רעב בדרישה לשחרורו המיידי וללא תנאים. בתחילה הוחזק במרכז שטיפות המוח בצינוק מבודד, לאחר מכן הועבר למחנה עבודה בכפייה שם הוחזק גם בצינוק מבודד. אני לא הייתי מסוגל לאכול במשך כמה ימים בגלל כאבי בטן. נאמר לי שאני מועבר למרפאה, אך לאמיתו של דבר הועברתי למחנה עבודה בכפייה והוכנסתי לצינוק מבודד. זה היה מקום שקט, הממוקם מאחורי בית המלאכה במחנה העבודה. בית המלאכה היה מקום מסוג של מחסן גדול המופרד ל-16 מרובעים על ידי מחיצות מתכת. כל דלת הייתה בנויה מצינורות מתכת. השומרים פתחו את הדלת, משכו את ידיי דרך חלק הפתח העליון של הדלת, דרך החור של צינור המתכת השטוח, וכפתו את ידיי מאחרי גבי. כשסגרו את הדלת נדחפתי פנימה במצב עמידה כנגד הדלת, השומרים יכלו לראות את ידיי ואת החלק האחורי של ראשי. מתרגלים רבים הוחזקו שם כולל מר ניו וואן-צ'יאנג, הגב' סוּ ג'ין-שיו, הגב' וואנג צאי-שיאה, הגב' סונג לאן-פינג והגב' ג'אנג צ'ון-ליאן. לשומרים לא הייתה כל התחשבות באם המתרגל היה צעיר או מבוגר, זכר או נקבה וכבלו את כולם לדלת. הגב' ג'אנג הייתה מאד קטנה, ולאחר שכבלו את ידיה בקושי יכלה להגיע עם רגליה לרצפה. כדי לכבול אותה השומרים השתמשו באזיקים קטנים ומהודקים בחוזקה כך שהם חתכו לתוך בשרה.

כל אחד מאתנו היה כבול לדלת בלי יכולת תזוזה. פרקי ידנו היו פצועות, ואפילו לא יכולנו להחזיק כף כדי לאכול. שני שומרים שמרו עלינו. כשהגעתי לשם לראשונה הם הכניסו צינור האכלה לקיבתי. השומרים הגיעו לפי תור והזריקו (לתוך צינור האכלה) מים ונוזל סמיך שגרמו לבחילה, אך לא יכולתי להקיא. זמן קצר לאחר זאת התנפחתי. בתחילה רגליי היו כה נפוחות שלא יכולתי לנעול נעליים. יותר מאוחר החלק התחתון של רגליי נעשו בגודל של החלק העליון שלהם, ואז שוקיי התנפחו ומתחו את מכנסיי עד הגבול. השומרים הגבילו לנו את צריכת האוכל ואת ההפסקות לשירותים. אם לא סיימנו לאכול בזמן נתון, לא נתנו לנו להמשיך לאכול. אם לא היית מסיים את השימוש בשירותים בזמן נתון, היית בצרה צרורה.

רובנו לא היינו מסוגלים להשתופף או להתרומם בגלל גופותינו הנפוחות ופרקי ידינו הפגועות. כשהיינו צריכים לשירותים, לא משנה עד כמה גדול היה הצורך, השומרים לא שחררו אותנו כמה מתרגלים לא יכלו להחזיק מעמד וטנפו את בגדיהם, כשהגיע זמן המחזור שלהן, כמובן שלנשים המתרגלות לא הייתה אספקת פריטים סניטאריים. הריח בחדר היה איום. הסוהרים לבשו מעילים עבים, ישבו ליד תנור החימום, ועדיין התלוננו על קור. אני הרגשתי רק עייפות נוראה. יכולתי לשמוע את לבי פועם בחוזקה והייתי קצר נשימה. כל בוקר הייתי מכוסה בזיעה. כשהיה לי חום גבוה ובקשתי מים, השומרים סירבו כשהם אומרים שאנחנו יכולים לקבל מים רק עם תרופות (כלומר סמים). ימים ולילות חשתי חולשה והזיתי, סבלתי מחלומות בלהה והזיות. לפעמים לא יכולתי להבחין אם אני חי או מת. לפעמים השומרים היו כובלים את ידינו יותר גבוה ורגלינו בקושי היו נוגעות ברצפה. כשמישהו היה מתעלף או נרדם, יכולת לשמוע את שאון המכות על הדלת.

זכרנו את הרצאת המורה:

 "...כשלא ניתן לסבול את זה, תנסו לסבול. כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה בלתי אפשרי, תנסו ותראו שזה אפשרי".
אף אחד מאתנו המתרגלים לא ויתר ונכנע, ועם מחשבותינו הנכונות והחזקות הצלחנו לעמוד בזה. לאחר שלושה שבועות הם שחררו את הגב' סוּ ג'ין-שיו ואת הגב' וואנג צאי-שיאה. לאחר 70 עד 80 יום הם שחררו את מר ניו וואן-צ'יאנג ואותי, את הגב' סונג לאן-פינג וגב' ג'אנג צ'ון-ליאן שחררו לאחר 40 עד 50 יום. רגליי היו מכוסות ביבלות עבות אצבעותיי היו מעוותות ולא יכולתי להלך. כל צעד היה כאילו דרכתי על מחטים לאין ספור. הייתי רתוק למיטה במשך חודשיים לפני שהייתי מסוגל להלך שוב. לאחר חודשים כה רבים ברכיי ורגליי עדיין כואבות.