לאחר שצפיתי בהרצאת הוידאו של המורה "לימוד פא שניתן למתרגלים האוסטרלים", הבנתי שעדיין יש לי הרבה החזקות – צורך להתלונן, פחד מביקורות ואנוכיות. ראיתי שהייתי רחוקה מדרישותיו של המורה. מעכשיו, אלמד יותר את הפא, אחפש בפנים יותר מבעבר וארומם את השין-שינג שלי (אופי). אעבוד בחריצות לעשות היטב את שלושת הדברים עם עמיתיי התלמידים. אציל אפילו יותר יצורים חיים ואהיה ראויה להצלתו של המורה. ברצוני לספר לכם על חלק מההתנסויות המדהימות שלי.

1. מנהל רפואי בכיר ורופאים נוספים עדי ראייה לנסי הדאפא

במשך זמן רב לקחתי תרופות בשל מספר מחלות. בגלל שלקחתי תרופות במשך זמן רב, פיתחתי בריחת סידן והייתה לי ספירה נמוכה של תאי דם לבנים. סבלתי מאנמיה ומרימטיזם. שברתי רבות מהעצמות שלי והייתי משותקת ומרותקת למיטה. בגלל שעצם הירך שלי פיתחה נמק, נאלצתי לשים בה שלושה פינים מברזל. לא יכולתי ללכת ללא קביים ולא הייתי מסוגלת לשאת את הכאב. אפילו לא יכולתי לדאוג לעצמי. במהלך התקופה המאוד קשה הזו הייתי ברת מזל ללמוד פאלון דאפא. החלטתי להוציא את שלושת פיני הברזל כדי שאוכל לתרגל את התרגילים. לאחר שבדק אותי, המנהל הרפואי הבכיר אמר לי שלא ניתן להוציא את הפינים בגלל שעצם הירך שלי שטוחה לחלוטין. אם הוא יוציא לי אותם אהיה משותקת. הוא אמר לי לחכות ולראות, אך הסיכויים היו זעומים.

אחרי שהגעתי הביתה חשבתי לעצמי: "אני לא יכולה לחיות את חיי כך עם קביים. אני חייבת להילחם למען עצמי". כולם אמרו שפאלון דאפא נפלא אז החלטתי לנסות. בגלל שהייתי שטופת מוח ע"י תרבות המפלגה הקומוניסטית הסינית מאז שהייתי ילדה, לא האמנתי לכלום. למדתי את הפא עם הגישה של "לנסות את זה". עם תמונתו של המורה מולי, התחננתי לעזרתו של המורה להיכנס למצב של תנוחת לוטוס. המורה עזר לי, ועם קשיים רבים שמתי את רגלי בתנוחת הלוטוס. כשעשיתי זאת, בתחילה לא היה כל כאב. חמש דקות מאוחר יותר הכאב התחיל. הפינים בעצמותי התחפרו פנימה. ישבתי בתנוחת לוטוס במשך עשר דקות והרגשתי שזה נמשך כמו עשר שנים. זה היה כל-כך כואב שלא יכולתי להבחין בין הדמעות לזיעה.

אפילו עם שלושה פינים בעצמותי, תרגלתי מדי יום. עשיתי מדיטציה פעמיים ביום והגדלתי את משך הישיבה בדקה עד שתי דקות מדי פעם. תרגלתי את תרגילי העמידה שלוש פעמים ביום, במשך 30 דקות בתחילה. שמרתי על משטר התרגול הזה במשך שלושה חודשים. המצב שלי השתנה במהירות, אז חשבתי שהגיע הזמן להוציא את הפינים.

הרופאים ערכו סריקות בגופי. הם היו המומים כשהשוו את התמונות החדשות עם אלו הישנות. עצם הירך השטוחה שלי הפכה עכשיו לעגולה ואיכות העצם חזרה למצב הנורמאלי. מבחינת הרפואה המודרנית זה היה נס. אמרתי לרופאים שזה היה נס של הדאפא. הרופא הבכיר הסכים שאפשר להוציא את הפינים. הפינים הוכנסו בחוזקה לעצם ובמהלך הניתוח, השולחן ממש רעד. למנתחים היה קשה להוציא את הפין הארוך ביותר כי הוא היה מאוד עמוק. הרופא הבכיר וכל המנתחים הצהירו שהחלמתי היתה נס.

2. הייתי עדה לפלאי הדאפא

כשהייתי בת ארבע אימי נפטרה. אחותי הגדולה גידלה אותי עד שיכולתי לדאוג לעצמי. כשאחותי נפטרה זה מאוד השפיע עלי. זה גרם לי להישאב עמוק לתוך רגשות של יחסים משפחתיים. באותו הזמן תרגלתי דאפא רק במשך 4 חודשים. הייתי בוכה כל יום. כמעט ולא תרגלתי כלל את התרגלים ולא הצלחתי ללמוד את הפא. יום אחד כשהחזקתי את הפאלון (גלגל החוק) בתרגיל השני, המאסטר איפשר לי לראות את הצבעים השונים של הפאלון המסתובב. הם היו שקופים למחצה וכולם יפים מאוד. הפאלון עף לחלוני ואז החוצה. זה השתנה לצבעים שונים רבים. מראה יפה זה גרם לי להתרגש מאוד. ידעתי שזה היה המורה שדירבן אותי להיות חרוצה. החלטתי ללמוד את הפא ברצינות. אחרת אאכזב את המורה.

בעלי סבל משבץ מוחי ונפטר זמן קצר לאחר מכן. לא עברה אפילו שנה מאז מותה של אחותי. כיוון שהשגתי את הפא זמן קצר קודם לכן ורק נפטרתי מהקביים, זו הייתה מכה חזקה. עם שד הרגש שהפריע לי, שוב לא יכלתי ללמוד את הפא. לא רציתי אפילו לחיות. המחלות הישנות שלי חזרו, ולא יכלתי לזוז ממיטתי. שד הרגש המשיך להפריע לי ולא יכלתי להתנער מזה. באותו רגע קריטי המאסטר הרחום עזר לי שוב. כשעשיתי מדיטציה, ראיתי אור לבן נורה מגופי ומידי. האור האיר את כל הבית. כשהשין-שינג שלי היה במצב טוב, אם הייתי מתרגזת המורה היה מצביע לי על זה בחלום. חלמתי שנפלתי מלמעלה. אז תרגלתי בחריצות. אחרי זה חלמתי שאני חוזרת למקומי המקורי. הגעתי להבנה שאני צריכה לוותר על כל רגש. אני חייבת ללכת בעקבות דרכו של המורה בנחישות כדי שלא אהיה בלתי ראויה להצלתו הרחומה.

לאחר שבעלי נפטר, גיליתי גידול בגודל ביצה מתחת לבית-השחי השמאלי שלי. לא ייחסתי לזה שום חשיבות. התמקדתי בלעקוב אחר המורה, ושום דבר בגופי לא היה "לא תקין". זמן מה לאחר מכן, החלטתי שאני לא רוצה יותר ללמוד את הפא עם הקבוצה ובמקום זאת, החלטתי ללמוד את הפא בעצמי. יום אחד חלמתי שכל הריצפה כוסתה בגופות מתות ורק אני עמדתי שם. המאסטר הביט בי ממרחק לא רב. זה היה מחזה עצוב במיוחד. כשהתעוררתי הבנתי שאני צריכה להשתתף בקבוצות הלימוד והתרגול. הייתי מתרגלת דאפא בתקופת תיקון הפא. רק לימוד הפא יכול להציל אנשים ובחלום הזה המורה הצביע על כך אז חזרתי מייד לקבוצה.

ביום הראשון של שנת 2002 הלכתי עם מתרגל נוסף לתלות כרזות של הבהרת אמת. לאחר שתלינו ארבע או חמש כרזות נפלתי בחוזקה ולא הצלחתי לזוז. פתאום נזכרתי במילותיו של המורה מג'ואן פאלון:

"כשקשה לסבול, אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה."

חשבתי לעצמי: "המורה כאן, הפא כאן, אין שום סיכוי שלא אוכל לזוז. אני יכולה לזוז". קמתי וסיימתי לתלות את כרזות הבהרת האמת עם המתרגל השני. חשבתי: "עכשיו יינצלו אנשים עם גורלות שנקבעו מראש". מאוחר יותר, עם קשיים רבים עליתי על מיטתי אבל לא הצלחתי לישון. הטלטלתי והסתובבתי בחוסר נוחות. בשעה 3:00 לפנות בוקר הרגשתי שצבטו אותי. יכולתי להזיז שוב את גופי! פקחתי את עיני אבל לא ראיתי אף אחד. אף אחד לא היה שם. הרגשתי שהגידול בבית-השחי נעלם! [המצוקה] בעצם הייתה כשהמורה ניקה את הגוף שלי כדי לאפשר לי להפטר מהגידול.

בכיתי במשך זמן רב, אך הייתי נלהבת. הודתי למורה על חמלתו. הרגשתי שהמורה עבר דרך כל-כך הרבה דם ודמעות למען התלמידים, אבל אנו לא נוהגים בהתאם לצפיותיו. פחדתי מקשיים אז הרמה שלי עלתה באיטיות. עכשיו חשבתי לעצמי שאני חייבת להיות נחושה כדי לטפח באמת ולעקוב צמוד אחר המורה. אלך עד סוף המסע הזה ואלך בדרך המונחת על ידי המורה.

בגלל שהרמה שלי מוגבלת, מתרגלים עמיתים, אנא תקנו אותי בכל דבר שהוארתי אליו באופן שגוי.