התנסות מוועידת פאלון דאפא השישית לשיתוף התנסויות בישראל

במעמד מיוחד זה אני שולחת ברכות למורה הנכבד, ברכות לאורחים וברכות לכל תלמידי הדאפא הגוף האחד.

החתמת עצומת המיליון הסתיימה, אבל המרוץ להצלת חיים נמשך במלוא המרץ אני, כמו רבים אחרים, חשה איך הזמן דוהר במהירות, כפי שהמורה אמר בברכות לועידת הפא של קנדה ב-19 במאי 2007 :

"ברכות לכולם! תיקון הפא מתקדם במהירות, והמחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא בזמן שהם מאמתים את הפא ומצילים יצורים חיים, מפוררות בכמויות גדולות את האלוהויות המפריעות והשדים הרקובים שמשחקים תפקיד שלילי, וכך גרמו לשינויים מהותיים במצב של העולם האנושי. אך האלמנטים המרושעים כמו גם המפלגה המרושעת ורוח הרפאים המרושעת, שיכולים לראות שהכל אבוד, נאבקים מאבק אחרון, לכן תלמידי הדאפא עוד יותר צריכים לעשות היטב את הדברים של הבהרת העובדות והצלת אנשי העולם ויצורים חיים. ככל שזה מתקרב יותר לסוף, כך עוד יותר אינכם יכולים להרפות. ככל שזה מתקרב יותר לסוף, כך עליכם ללמוד טוב יותר את הפא. ככל שזה מתקרב יותר לסוף, כך המחשבות הנכונות שלכם חייבות להיות חזקות יותר".

תקופת ההחתמות על עצומת המיליון הייתה קשה, אינטנסיבית ומתישה, אך במהלך מילוי המשימה לא חשתי בכך. רק עכשיו אני מרגישה רפיון כללי מסוים. אבל הזמן חולף במהירות ואנחנו תלמידי הדאפא בעת תיקון הפא לא צריכים להרפות בביצוע שלושת הדברים שאנחנו חייבים: הצלת יצורים חיים, טיפוח-תרגול, ומחשבות נכונות חזקות.

בכול פעם שאני חושבת על גודל המשימה ועל האחריות של תלמיד הדאפא בתקופה זו של תיקון הפא, מציפה אותי תחושת חוסר ביטחון. אז לרגע חולפת בראשי השאלה: האם אני מתאימה לשאת את התואר "תלמיד דאפא" שמוטלת עליו אחריות כה נשגבת?

אני מצטטת מברכות המורה לוועידה הפא האירופית:

"טיפוח-תרגול של תלמידי הדאפא הוא לא רק ההגעה האישית לשלמות. הצלת היצורים החיים זו האחריות של תלמידי הדאפא, זה מה שהמטפחים עם התואר 'תלמיד דאפא' חייבים להשלים. אני מקווה שבאמצעות ועידת הפא תסכמו התנסויות, תשלימו אפילו יותר טוב את הנדרים ואת האחריות של תלמידי הדאפא, ותפעלו אפילו יותר טוב."

המחשבות האלה באות כהבזק, ובאותה המהירות חולפות, דועכות ונעלמות.

במקומן מופיעה ההבנה: אם המורה נתן לי את ההזמנות להיות תלמידת דאפא בשלב זה של ההיסטוריה, כנראה שגם לי יש מה לתרום במסגרת המאמץ הכללי של הגוף האחד. עלי לעשות כמיטב יכולתי ובדרכי האישית למען הצלת היצורים החיים. וכך, הביטחון העצמי שלי מייד משתפר, כל החסימות נופלות, הדרך לפני נפתחת ואני רק צריכה לצאת אליה בקלילות. תחושות כאלה מלוות אותי כל הזמן אבל המורה תמיד מחזק אותי בעת הצורך ועוזר לי להיות נחושה, ואז אין התלבטויות נוספות ואני לא מפקפקת יותר ביכולות שלי להתקדם אל היעד.

המורה עוזר

"המורה עזר לי" – משפט ששמעתי פעמים רבות במפגשים של המטפחים בראשית דרכי, כשרק נחשפתי לשיטת הטיפוח-תרגול של הפאלון דאפא לפני כמעט חמש שנים, אבל אז לא ממש הבנתי איך המורה עזר.

כחצי שנה מאוחר יותר חוויתי את "העזרה" הזו בעצמי וזה היה נפלא!

ידידה טובה, מטפחת צעירה מקבוצת התרגול שלנו בבאר-שבע, הציעה ששתינו נפעיל אתר להסברה והבהרת האמת, כפי שנהוג מרכז הארץ ובמקומות אחרים. הרעיון הלהיב אותי אך בו זמנית גם הפחיד אותי. ביצוע המשימה נראה לי אז גדול מדי בשבילי. היו לי חששות וחוסר ביטחון ביכולת שלי לעמוד במרכז ציבורי שאנשים מוכרים עלולים לראות אותי.

לקח לי מעט זמן, רגעים אחדים להתעשת ושוב הבנתי שההצעה לא הגיעה אלי באופן מקרי. מאותו הרגע התחלתי לתכנן את הדרך להצלחת המשימה. בחרנו אתר במדרחוב של קריית הממשלה, הכנתי שני סטנדים גדולים שאחד ממחיש את שיטת התרגול והשני את זוועות הרדיפה, וכעבור שבוע יצאנו לשטח.

כמו אצל רבים אחרים, ההתחלה לא הייתה קלה. הייתי נבוכה, ועקב זה לא נראיתי משכנעת. האנשים חלפו לידי מבלי להעיף לעברי מבט. לא התייאשתי, ושוב הרגשתי שהמורה מדריך אותי. באופן מפתיע שיניתי גישה ופניתי ישירות אל העוברים ושבים תוך כדי שאני מושיטה להם פלייר. שמעתי את עצמי מדברת אליהם בקלילות והשתמשתי במשפטי פתיחה מגוונים ה"תפורים" בדיוק לכול אדם שעמד מולי, בגישה אישית וייחודית. בו זמנית חברתי תרגלה את התרגילים ובכך משכה תשומת לב גדולה של כל האנשים שעברו לידנו.

מאותו יום, בכול המשימות שבצעתי ושהשתתפתי במשך השנים, התסריט היה זהה. תמיד אנשים התקהלו, התעניינו ושיתפו פעולה, ניגוד מוחלט מהתעלמות ואדישות. היה ברור שאם חושבים מחשבות נכונות מקבלים עזרה מהמורה. מאז יצאתי בקביעות להבהיר את האמת במקומות שונים בבאר-שבע ובמקומות נוספים בכל חלקי הארץ. מגוון התגובות על פי רוב היה מעניין ומעודד. כמו לדוגמה, צעירה אחת קראה בהתלהבות: "סוף, סוף הגעתם גם לבאר-שבע! ראיתי אתכם על חוף הים בתל-אביב, וטוב שאתם באים גם אלינו".

האנשים התייחסו אלי ברצינות ולא כאל "תימהונית" ואלה היו רגעים גדולים בשבילי והרגשתי שאני אכן עושה את הדבר הנכון. ללא קשר לשאלה היכן עשיתי את הבהרת האמת, תמיד התגובות של האנשים היו חיוביות ותומכות.

לא פעם האנשים אמרו: "כול הכבוד לך!", או "יישר כוח!", או "הלוואי שהיו עוד אנשים כמוך!"

בנסיעתי ברכבת לתורנות שלי מול שגרירות סין, הייתי מקפלת לוטוסים. ידעתי שתמיד יהיה מישהו שישאל שאלה או יעיר הערה בנוגע ל"עיסוק" שלי ומייד כיוונתי את התשובות להבהרת האמת באמצעות הלוטוסים. כל מי שישב בסביבה הקרובה אלי, או במרחק של קשר עין אתי זכה בלוטוס. האנשים שמחו לקבל את הלוטוס והקרינו אהדה רבה. היו גם כאלה שביקשו ללמוד להכין בעצמם. חייל אחד ביקש ללמוד לקפל כדי להכין לחברה שלו. מה שהפתיע אותי במיוחד זה שהחייל עבד כנגר, אך ידיו המגושמות ביצעו את הקיפולים בקלילות ובעדינות מדהימה.

חוויה מיוחדת חוויתי מול השגרירות הסינית, כשתלמידי חטיבת הביניים סיימו את יום הלימודים והיו בדרכם החוצה מבית הספר התיכון: קיפלתי לוטוסים ותלמידים אחדים נעצרו לידי, שאלו שאלות מאוד מעניינות ובוגרות ואני כהרגלי מבהירה את האמת בשיחה בלתי אמצעית.

התשובה מתחילה בהסבר על הלוטוס וכל המשמעויות הקשורות בפרח יפה זה, ובאופן טבעי אני מובילה את השיחה אל הרדיפה שמתקיימת נגד מתרגלי הפאלון גונג. תלמידים נוספים הצטרפו והתקהלו סביבי. אחרים עמדו בצד והיו כאלה שתפסו "עמדות פיקוח" אסטרטגיות ומשם החלו לזרוק לעברי ולכיוון קהל המאזינים חפצים, פסולת, שקיות וכל הבא ליד. נוצר מצב של כוחות מנוגדים: חלק מהנערים שרצו להתבלט אבל לא ידעו איך, החלו להתגרות בי ובתלמידים שסביבי. זרקו ילקוטים וחטפו ניירות קיפול מידיהם של הנערים שעסקו בהכנת הלוטוסים.

זמן קצר לפני תחילת המהומות הספקתי להסביר לנערים אחדים את משמעות המילים: "אמת, חמלה, סובלנות".

נער אחד גילה הבנה בוגרת בכול מה שהסברתי ואז כשחטפו לו מהיד את ניירות הקיפול הוא הביט לי בעיניים כאומר: "אני הבנתי מה זה אמת, חמלה סובלנות". הוא לא הגיב אבל גם לא נראה מובס או חסר אונים. נגשתי לילד שהתפרע והצעתי לו לוטוס ואמרתי לו שהנערים שלידי יודעים כבר לקפל ויכולים ללמד אותו גם כן.

חזרתי לנער שהביט לי בעיניים ושאלתי אותו אם הוא יודע מה קרה ברגע שחטפו לו את הדפים מהיד.

התשובה שלו הייתה: "כן, זה היה מבחן של חמלה וסובלנות כמו שסיפרת לנו קודם ולא נאבקתי בו, אלא ויתרתי, עם חמלה ועם צער עליו".

הסיטואציה נעשתה מורכבת, וטעונה בסערה של מעשים שליליים, מלאי רוע. אך הלב שלי נשאר רגוע וכולם מסביב הושפעו מהרוגע שלי, וכך בסופו של דבר הרוחות נרגעו. באוויר נוצרה תחושת הרמוניה ופיוס אצל כולם. רגעים אלה, ובעיקר הבעת פניהם של אותם נערים נסערים, הם בלתי נשכחים.

תופעות דומות קרו במהלך החתמת עצומת המיליון או ההחתמה על עצומת "לפיד זכויות האדם הבין-לאומי".

לפני טקס מרוץ "לפיד זכויות האדם" התקיים בבאר-שבע מרוץ תחרותי. הגעתי לשם יחד עם מטפחת נוספת כדי להחתים על עצומת "מרוץ הלפיד". היענות הנוכחים הייתה מפתיעה מאוד. בין המשתתפים במרוץ באר-שבע הייתה פלוגת חיילי "גבעתי" שבאו במסגרת יום ספורט בהרכב מלא. הבהרתי להם על מה חותמים ולמה. הם היו מדהימים: לקחו את הטופס והעבירו מאחד לשני תוך כדי הסברה על מה חותמים ולמה. הבחורים הצעירים האלה גילו הזדהות גדולה עם המעונים בסין. הבהרת האמת נעשתה "בגדול" ובאופן אישי לכל חייל וחייל.

במהלך ההתנסויות והפעילות להבהרת האמת השקעתי אנרגיה עצומה, אבל "כוחות נסתרים" מילאו את ה"מצברים" שלי כול פעם מחדש. זה היה נפלא!

על חלק מהתגובות של האנשים בשטח כבר כתבתי כהתנסות ולא אחזור עליהן, אך חשוב לי לציין שכל יציאה אל הקהל והמפגשים הרבים עם האנשים נתנו לי המון כוח. ידעתי שכולם שמעו ממני על הרדיפה האכזרית ובכך הם יינצלו. והמורה אומר: (מתוך לימוד הפא בבירת ארה"ב ב- 22 ביולי 2007):

"מלבד מה שאתם כאינדיבידואלים צריכים לעבור ולהקים בדרככם האחרונה לשלמות, מה שהכי חשוב עבורכם והכי משמעותי כרגע זה להציל אנשים".

מעבר להתנסויות, מעבר לגודל המשימה וחשיבותה, אני מודה שבלי השינויים שחלו בי עצמי לא הייתי מסוגלת לצאת אל הציבור הזר בחוצות. לא הייתי מסוגלת לדבר אל המוני אנשים בהתאמה אישית כדי שמשמעות הנושא של הרדיפה תחדור עמוק, פנימה, וברמה אישית של הבנת האדם שאתו דיברתי. נכון וללא ספק - המורה כיוון אותי, חיזק אותי, הדריך אותי. אך יותר מכול המורה עזר לי להשתנות, להפנים את תכונת היקום "ג'ן, שן, רן".

למדתי לוותר קודם כול לעצמי. לא להיות קשוחה עם עצמי, לזרום יותר בקלילות. למדתי להוריד מלחץ הפרפקציוניזם, לוותר על תכונות של סדר וביצוע מטלות שהיו בסדר היום שלי. נכון שעדיין יש מקום לשיפור אבל בבית משפחתי כבר נהנית מהשינויים שחלו בי.

וכך זכיתי גם בתמיכה של בעלי ושל בתי שגם כן עוזרים לי לעבור את המסלול אל היעד שלי. ובהסתכלות על עצמי מהצד אני רואה בן אדם חדש, נינוח בטוח, מפויס, שפחות לוקח ללב.

את התהליך הזה הייתי חייבת לעבור כדי שאהיה מסוגלת לכוון את דבריי אל ציבור גדול ומגוון בשעת הבהרת האמת. מבחינה האישית שלי זו הבהרת האמת שלי כלפי עצמי.

וזו העזרה, המתנה והזכייה הגדולה לה זכיתי מהמורה באמצעות הלימוד והטיפוח.

אני אסירת תודה למורה.