התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות השישית בישראל בשנת 2008

ברכות למורה היקר, ברכות לעמיתי המתרגלים

אני, בחורה שקטה מטבעי המעדיפה להיחבא אל הכלים, מאוד הופתעתי למצוא את עצמי עורכת מדור בעיתון האפוק טיימס, אבל מבט לאחור על מסלול חיי, גם לפני שקיבלתי את הפא, מראה שהנתיב הזה אינו מקרי, הוא התפתח שלב אחרי שלב, על פי רוב באמצעות סילוק של החזקה קטנה, בליווי צמוד של המורה.

עוד לפני שקיבלתי את הפא היו לי מספר "שיגעונות" שכבר אז לא הבנתי מדוע אני דבקה בהם: במקביל לחיפושיי חסרי המנוח אחר דרך טיפוח אמיתית, גם קראתי המון ספרי מדע פופולרי, כי בשלב מסוים קיוויתי למצוא בהם את התשובות, וגם ממש התעקשתי לקרוא המון באנגלית, להגיע למצב בו הקריאה באנגלית תהיה ממש שוטפת.

כשקיבלתי את הפא מיד ידעתי בצורה הברורה ביותר שזו הדרך, וזה בעצם מה שחיפשתי, אך התקשיתי להתחבר למאמרים החדשים בהם מושם דגש על הבהרת האמת. כנראה ששמי מאוד מתאים לנקודת הפתיחה ממנה התחלתי את הטיפוח שלי: כמו פרח הרקפת, שמחתי תמיד למצוא סלע גדול שאפשר להסתתר מאחוריו. המחסומים שמנעו ממני לצאת החוצה ולהבהיר את האמת גם גרמו לי בעקיפין להימנע ממפגשים עם קבוצת המתרגלים ממרכז הארץ, כי ידעתי שאינני עומדת בדרישות. מה שכן הצלחתי לעשות באותם ימים, ובקצב מוגבר למדי, היה לתרגם מאמרים לאתר "פאלון ניוז".

במשך כשנתיים וחצי נכנעתי למחסומים האישיים שלי ונמנעתי מלצאת החוצה, אבל לפחות צברתי ניסיון עשיר בתרגומים לקראת עבודתי אחר כך כעורכת לשון. כמו כן, על אף חוסר הנעימות הקפדתי לקרוא גם את מאמריו החדשים של המורה, אלו שנכתבו לאחר שהחלה הרדיפה, כך שבהדרגה הוטמעה בי ההבנה על החשיבות הרבה שבהבהרת האמת. ההבנה הלכה והתבהרה עד ליום בו זיהיתי את המחסומים המקרקעים אותי, וראיתי עד כמה השיקולים האנוכיים שלי מונעים ממני להציל את שכניי בצפון הארץ – ואני הרי הייתי תלמידת הדאפא היחידה בצפון באותם ימים, ממש אנוכיות לשמה! כשכבר מאסתי במחסומים האלו חוויתי התרוממות מהירה, כאילו משקולות רבות שנקשרו לרגלי הוסרו ממני.

כך, לאחר שנתיים וחצי של דשדוש בטיפוח והימנעות מחשיפה לקבוצת מתרגלי הדאפא במרכז הארץ, הצלחתי לצעוד קצת קדימה. מאז שמחתי מאוד, במעט הזמן הפנוי שהיה לי (כאם העובדת במשרה מלאה), לצאת החוצה ולהבהיר את האמת פנים אל פנים.

בשל הניסיון הרב שהיה לי בתרגום, כשהחלה ההתארגנות לקראת הוצאת העיתון היה ברור שאשתלב בצוותי התרגום ועריכת הלשון, ואכן הכניסה לתפקידים אלו הייתה חלקה יחסית. כשחולקו המדורים בין עורכי הלשון הייתה לי תחושה שיש לי קשר כלשהו למדור מדע, ולכן לא הופתעתי כשפנו אלי וביקשו שאקבל על עצמי את עריכת הלשון שלו, אבל הייתה לי תחושה שלא בזה נגמר הקשר שלי אתו.

לפני כשנה ורבע הוספתי על עצמי מספר מטלות נוספות, ביניהן עריכת מדורים לאתר פאלון ניוז, כשכל משימה כזו לוותה בתהליך שבתחילתו המשימה החדשה נראתה לי גדולה על מידותיי, אבל הייתה בי אינטואיציה חזקה שאמרה שבמשימה הזו אני אמורה לטפל ושכאן עובר נתיב הטיפוח שלי. אז בסדר, "קפצתי לבריכה" וטיפחתי, ואכן גם עם העריכה ל"פאלון ניוז" הייתה מאתגרת, אבל זה הסתדר.

באחד הימים הרגשתי לפתע אינטואיציה חזקה שהמשימה הבאה אליה אני אמורה להיכנס היא כתיבה אינטנסיבית למדור מדע בעיתון, אבל ניחמתי את עצמי ששום דבר לא בוער, זה יקרה מעצמו. זה נראה לי עמוס ומטורף, איך בכלל אעמוד בזה? אז אתן לדברים להתגלגל מעצמם, אין צורך שאדחוף ואקדם אותם מתוך מקום של עשייה. למחרת נודע לי שהעורכת הקודמת של מדור מדע מסיימת את תפקידה כיוון שקיבלה על עצמה מספר מדורים אחרים. בום! נפל עלי סלע גדול. גם הפעם התחושה האינטואיטיבית לא הייתה סתם, ואף על פי שזה נראה באותו רגע כמו טירוף מוחלט, אני כנראה אמורה לעשות זאת, אז חבל לגרור רגליים וכדאי כבר להתחיל במלאכה. בחוסר אמון רב הודעתי לעורכת הראשית של העיתון שאנסה לכתוב כתבות למדור בקצב שהעיתון דורש – פעם בשבועיים באותם ימים. זו כבר הייתה קפיצה לבריכה מאוד עמוקה מבחינתי, שביחד עם חששותיי יצרתי בה גלים גבוהים וסוערים, כאלה שממש לא היו חייבים להיות בה.

הדבר הראשון שהכתיבה לעיתון עזרה לי בו היה לזהות את הפרפקציוניזם הקיצוני שלי. אפילו בשלב בחירת הנושאים לכתבות היו לי לבטים קשים, כי זה חייב להיות מושלם ומרתק, וגם בכתיבה עצמה יצרתי מחסומים ומעצורים כי נראה שהכתבה אינה מספיק טובה, אז כבר במהלך כתיבתה לא הייתי מרוצה ממנה. מצד שני, כבר בכתבה השנייה שכתבתי, שנכתבה מבעוד מועד בלי שום לחץ זמן, הרגשתי הנחייה נסתרת המלווה אותי, ומראה לי היכן אפשר לשלב הערות שמתאימות לעיתון שלנו, כאלו שיעזרו לקוראים להרחיב קצת את השקפת עולמם, שעל פי רוב מוגבלת על ידי המדע הקונבנציונאלי. כשהגעתי בכתיבתי מספיק קרוב להערות שכדאי לשלב בכתבה, אצבע גדולה הצביעה לי עליהן, והיה לי ברור שהערות כאלו ישלימו את הכתבה כדי שתתאים לעיתון שלנו. כך יצא שכבר בתחילת דרכי ככתבת הבנתי שאם רק אטמע מספיק בפא, ועם מחשבות מספיק נכונות, אני בכלל לא לבד, מלווים אותי גורמים סמויים מן העין שבהחלט רוצים לעזור לי ולהכווין אותי כיצד לשפר את הכתבה.

הבנתי שאם רק אהיה עם מחשבה נכונה, הכתבות ייכתבו כמעט מאליהן, כי כשאני פתוחה לקבל את העזרה, היא מגיעה ובשפע. אבל מה מונע ממני לקבל אותה רוב הזמן?

החזקת הפרפקציוניסטיות עוד ליוותה אותי מספר מהדורות נוספות, והודות למתרגלות עמיתות עמן אני עובדת בעיתון שסבלו גם הן בעבר מאותה החזקה, וכמובן גם הודות לדרמות משפחתיות שאילצו אותי להתבונן בהחזקה הזאת, ההחזקה התבלטה והגעתי למצב שמאסתי בה. פתאום ראיתי איך היא חוסמת אותי בכל כך הרבה היבטים בחיי – רשימת המטלות הדמיונית שיצרתי לעצמי, כמו איזה check list שרציתי כל הזמן לסמן בו את העמידה ביעדים, והסבה לי אושר או תסכול רב בהתאם לעמידתי במשימות. הפרפקציוניסטיות גם התבטאה בביקורתיות הרבה שלי כלפי וכלפי בני משפחתי, בעיקר בעלי ובתי הדומה לי, וגם בהבהרת האמת: זמן רב הייתי במצב בו כש"יצאתי" להבהיר את האמת הכל הלך כשורה אבל לאנשים הלכאורה-אקראיים בהם נתקלתי בחיי היום יום, מולם עדיין היו לי מחסומים הקשורים לפרפקציוניסטיות, והם חיזקו את הבושה שלי ומנעו ממני להבהיר להם את האמת.

מאז אני משתדלת לא לעשות את הדברים ממצב של לחץ, אלא לזרום בעשייה שהיא ללא עשייה. אני מקווה שאני לא מגזימה עם הגישה הזו ולא מרפה מדי, אבל מאוד חשוב בעיני שכל העשייה תעשה מלב נקי, ללא רדיפות, מקום בו אני פתוחה בצורה המלאה ביותר לקבל את העזרה המושטת לי, כי רבים הגורמים שרוצים לעזור לנו שהעיתון היקר שלנו יהיה הטוב מכולם וימלא בצורה המיטבית את תפקידו. לו רק יכולנו להיות מוטמעים לחלוטין בפא ולקבל את העזרה הזו ללא שום הפרעות!

הערת סיום על טיפוח לצד בן-זוג שאינו מטפח בדאפא

כשקיבלתי את הפא כבר הייתי נשואה עם ילדה קטנה, כך שברור היה שכל תהליך הטיפוח צריך להשתלב בצורה הרמונית עם שגרת חיינו המשפחתית. גישה כזו גם התאימה לי היות ואני שמרנית מטבעי. כך יצא שתהליך ההיטמעות שלי בפא היה מאוד מדורג ומתואם עם בן זוגי. המקרים בהם דברים חרקו היו כשהתלהבתי יתר על המידה והגעתי לקיצוניות.

באופן כללי אני משתדלת להיות פתוחה לרצונותיו המשתנים של בן-זוגי, לאפשר לו את החופש להשיג את מה שהוא רוצה, וכך זה יותר טבעי שגם הוא פתוח יחסית לנחישות שלי בטיפוח ולשעות הרבות שאני משקיעה בעבודת הדאפא ובעיתון. ייתכן שאני מגזימה בגישה הזאת, ומשתדלת יתר על המידה להיות פתוחה לשיגיונותיו ולשאיפותיו, אבל זוהי הבנתי כרגע – משתדלת לקבל אותו בפתיחות עם כל החלומות שלו, כל עוד אינם מפריעים לי בתהליך הטיפוח ובביצוע המשימות שלקחתי על עצמי.

אלו הבנותיי לעת עתה, אודה לעמיתי המתרגלים שיעירו על כל דבר שאינו הולם.