כבר בשיחה ראשונה טלפונית עם מנהל תחום התרבות בעיריית חיפה הכל זרם מהר וקל כאילו הוא חיכה לנו כבר הרבה זמן. ישר קבענו פגישה.

ערב פתיחת תערוכת "אמת, חמלה סבלנות" באודטוריום חיפה

לפגישה הגעתי עם מטפחת עמיתה. המנהל בקושי דיבר איתנו שיחת חולין בהתחלה, וניגש ישר לעניין: "מה? כן. הבנתי . יש לי לתת לכם מקום הכי טוב בחיפה – האודיטוריום. רק שתדעו שיש כאן רשימת המתנה לשנתיים אך לגמרי במקרה ביום השואה האחרון עשיתי קוליסות נוספות ואתן לכם אותן לתערוכה. אני רק צריך להרים טלפון ולבדוק". הוא הרים טלפון ואחרי שיחה קצרה ניתק. "סגרנו", אמר לנו, "התערוכה תתקיים בסוף אוקטובר לשלושה שבועות, אולי חודש. תהיו איתי בקשר יותר קרוב לתאריכים ונסגור פרטים."

תמונות מתוך התערוכה

בשל מדיניות האודיטוריום (אפשרות כניסה ללובי או לטרקלין האודיטוריום רק לבעלי כרטיסים) החלטנו לא לעשות פתיחה חגיגית. קיבלנו אישור לעשרה אנשים ללא כרטיסים שיהיו ביום הפתיחה. נאמר לי שביום הפתיחה יבוא לקונצרט כ-1100 איש.

ערב פתיחת תערוכת "אמת, חמלה סבלנות"

ביום הפתיחה חיכו לנו ראש מנהל תחום התרבות בעירייה ומנהל האודיטוריום לפני הזמן. שניהם לחצו לי את היד ואמרו שהתערוכה מצויינת ושזה כבוד לארח אתנו באודיטוריום ותודה רבה לנו. אחר כך מנהל האודיטוריום, שנתן אישור רק לעשרה אנשים ללא כרטיסים להיות בפתיחה, ניגש לשומר בכניסה ואמר: "כל מי שרוצה לראות את התערוכה יכול להיכנס". השומר רצה להגיד משהו אך המנהל חזר על דבריו "כל מי שרוצה לראות את התערוכה יכול להיכנס באישור שלי". הייתי חייבת מהר מאוד ליישר את הלב שקפץ מרוב שמחה והתפעלות מכל המתרחש. הרבה אנשים הגיעו לאודיטוריום ורבים נגשו לראות את התערוכה. היה צלם מהטלוויזיה הקהילתית וצלם מעיתון רוסי. רבים קיבלו הזדמנות לדעת משהו חשוב באותו ערב. הרגשתי שכולם שמחים מאוד לראות אותנו.

אורחים מתבוננים בתמונות המוצגות בתערוכה