על תיאום פרויקט לפיד זכויות האדם בישראל

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השישית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות, המורה, ברכות, לכולם

אפתח את התנסותי בשיר של המורה מהונג יין:

פאלון דאפא

"לטיפוח גונג יש דרך הלב הוא הדרך בים חסר הגבולות של הדאפא הסבל הוא המעבורת"

לי הונג-ג'י 24 ביולי 1992

לאחר ששיתפנו בהבנות על חשיבות האירוע, הגענו למסקנה שמדובר באירוע היסטורי שלא יחזור על עצמו, ושעלינו לקיים אירוע בסדר גודל חסר תקדים. מספר גדול של מתרגלים התנדב לעסוק בהכנות ואני התנדבתי להיות המתאם הראשי של האירוע.

כבר בשיתוף הראשון על הנושא, כשלושה חודשים לפני התאריך המתוכנן, היו חילוקי דעות והבנות שונות לגבי אופי האירוע ולגבי הדרך בה צריכים הדברים להיעשות. לבסוף, הוחלט על עצרת גדולה, עם הופעות של להקות וזמרים מפורסמים. הכוונה הייתה לערוך אירוע גדול, שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו. אירוע שיבהיר את האמת בקנה מידה גדול מבעבר.

התחלנו לפנות במכתבים, במיילים ובטלפונים לאנשים רבים מכל תחומי החיים, ובאמת פנינו והבהרנו את האמת למספר רב של אנשים וארגונים. בתהליך הפנייה, מתרגלים רבים השתתפו ופרצו מחסומים שהיו להם, והצליחו להבהיר את האמת לאנשים ממגזרים שטרם ידעו את העובדות. למרות זאת, לאחר חודש של עבודה, עדיין לא הצלחנו להשיג אמנים שיופיעו, לא הצלחנו להשיג נואמים ידועים ואפילו לא הצלחנו להיום תמימי דעים לגבי מיקום האירוע או מסלולו של הלפיד.

טעויות שעשינו בעבר עם ארגוני זכויות אדם שונים ועם כלי התקשורת שיחקו תפקיד שלילי והפריעו לנו להשיג את שיתוף הפעולה שרצינו. נתקלנו בקשיים והפרעות מרובים בקבלת אישורים לאירוע.

אבל במקביל, לא מעט אנשים רגילים התנדבו לקחת חלק ולעזור, ולרשותנו עמדו משרד יחסי ציבור, מפיק אירועים, במאית ומשרד פרסום. חלקם ללא כל תשלום או תשלום סמלי.

חילוקי הדעות בין המתרגלים לגבי המקום והתפקיד שניתן לאותם אנשים רגילים הפכו ל קשים מאוד וגזלו זמן רב ואנרגיה. כל החלטה עוררה ויכוחים ומריבות וכמעט תמיד היו מתרגלים שהרגישו שאנו עושים טעות. ויכוחים ישנים ודעות שליליות בין המטפחים צצו והפכו לחמורים מאוד וכך נגרמו הפרעות רבות. חוסר אמון בין המתאמים והמתרגלים גרמו לתקשורת להפוך ללקויה, והרבה מהמידע לא עבר לכלל המתרגלים, זה בתורו גרם לעוד יותר כעסים ואי הבנות. במקרים אחדים הויכוחים הפכו לאינטנסיביים מאוד, ונאמרו מילים שאינן ראויות למטפחים. הזמן החל להיות דחוק והזמן שהוקדש ללימוד הפא הלך והצטמצם. מחשבים של מתאמים רבים כשלו, טלפונים הפסיקו לעבוד, הנסיבות בחיי המשפחה של מתאמים ומתרגלים רבים שלקחו חלק בפרויקט התדרדרו והפכו לקשים. בהזדמנות זו, אבקש להתנצל בפני כל מי שאולי פגעתי בו.

בחלק מהמקרים, היה שיתוף פעולה טוב מאוד והפרויקט התקדם. אמנים ידועים רבים התחייבו לבוא ולהופיע בעצרת, אנשי דת מכל הזרמים בישראל הסכימו לבוא לטקס חתימה על עצומה הקוראת להפסקת הרדיפה של מתרגלי הפאלון גונג. הצלחנו למצוא את הנואמים המתאימים, הסיקור התקשורתי של הנושא השתפר גם הוא, והתחלנו לקבל אישורים מהעירייה לאירוע המתוכנן. כשבועיים לפני האירוע, הכול היה כבר מתוכנן כמעט עד לפרט האחרון.

כמה ימים לפני קיום העצרת, החל מתדרדר מזג האוויר וכלי התקשורת דיווחו על הגעתה של הסערה החמורה ביותר שהייתה השנה. התייעצתי עם חברי אגודת הדאפא ועם חלק מהמתאמים והבנתנו הייתה שמאוחר מדי לערוך שינויים גדולים. החלטנו שמדובר בהפרעה שעלינו לדחות ולשלוח מחשבות נכונות לסילוק הרוע.

הימים האחרונים היו רצופים עבורי במבחנים אדירים. הלחץ עלי היה גדול מאוד. מתרגלים רבים כעסו עלי ולעיתים הרגשתי קושי אפילו לעמוד. שיחות הטלפון שקיבלתי היו כה תכופות, שנאלצתי להטעין את הטלפון לעיתים פעמיים באותו היום, זמן לימוד הפא שלי הפך למועט, וככול שפנו אלי יותר כך הרגשתי יותר מבודד. כול מה שעשית לא עזר למצב וסבלתי מהפרעות רבות בהיבטים רבים של חיי.

בבוקר יום העצרת, השמיים היו נקיים. רחבת העצרת הייתה מקושטת בכרזות ובדגלים רבים, במרכזה עמדה במה ענקית והמראה כולו היה מרשים ורב הוד. מיד כשהגעתי למקום העצרת החלו מתכנסים עננים כבדים בשמיים וגשם החל לטפטף לפרקים. הופעל עלי לחץ רב לבטל את העצרת מצד הבעלים של ציוד ההגברה והתאורה, מהנדסי הבטיחות והמשטרה. חלק מהאמנים ומהמשתתפים החלו להתקשר ולהודיע שלא יגיעו ועל אף שהסערה מעולם לא התרחשה, הדיווחים בכלי התקשורת מנעו מקהל רב לבוא. כל המתרגלים שנכחו היו עסוקים בשליחת מחשבות נכונות ולכולם הייתה התחושה שבשמיים מתחולל קרב אדיר. יחד עם המתאמים האחרים הוחלט שבכל מקרה לא נבטל את האירוע.

בכול פעם שהגשם פסק והשמש יצאה הרגשתי את ליבי מתמלא, ובכול פעם שהשמיים התמלאו בעננים הרגשתי את ליבי שוקע. הרגשתי שלא פעלתי טוב מספיק בתיאום האירוע ובאימות הפא, ליבי דאב על הבזבוז הגדול של המשאבים המצומצמים של הדאפא. התחושה הייתה מרה יותר ממה שאוכל לתאר, התאמצתי בכול כוחי לטפח את ליבי ולסמוך על המורה ללא פשרות וספקות. בנקודה מסוימת בזמן החלטתי לסמוך לחלוטין על המורה ולזרום בטבעיות, לוותר על האשליה שאני יכול לקבוע את מהלך הדברים ופשוט להאמין במורה.

האירוע התקיים על אף הגשם, אבל במתכונת מצומצמת הרבה יותר ממה שתוכנן. התכנונים המפורטים שהכנו לגבי העצרת כמעט לגמרי לא התממשו והאירוע קיבל אופי משל עצמו. כול הנואמים נשאו דברים, והנושא סוקר בכלי התקשורת המרכזיים ועזר להרבה מאוד אנשים ללמוד את האמת. את האפקט החיובי של התהליך הרגשנו בהמשך הפעילויות שעשינו לאחר אירוע זה, ובהיענות של אנשים רגילים מתחומים שונים להירתם ולנקוט בעמדה חיובית.

לאחר האירוע נותרתי עם הרגשה קשה. הסתבר שנשאתי עימי הרבה מאוד החזקות. הרגשתי פספוס. הייתה בי המחשבה שהאירוע לא הצליח בגלל חוסר האמון בין המתרגלים, ובגלל שישנן יותר מדי החזקות אנושיות, יותר מדי רגשות. הרגשתי שאי אפשר לסמוך על המתרגלים. האשמתי בליבי מתרגלים אחרים ואיבדתי מהרצון לקחת חלק בפרויקטים. התחלתי להתרחק מהקבוצה ולשקוע בעבודה, שלפתע הפכה להיות מאוד תובענית. בלב הרגשתי פצוע, כאילו נשאתי כאב גדול ממה שיכולתי לשאת. זו הייתה עבורי חוויה קשה ומסוכנת. הגעתי ברגעים מסוימים לגבול הסובלנות שלי, והדרך למטה הפכה למאוד רחבה.

רק אחרי פרק זמן מסוים הצלחתי להתבונן פנימה. ראיתי שבזמני לחץ פעלתי כמו מנהל שבין אנשים רגילים, וכשלא זכיתי לשיתוף פעולה מרצון, ניסיתי לקבל אותו בכוח או בפקודות. כשמתרגלים העירו לי על כך, חשבתי שהם לא מבינים כמה קשה התפקיד ושהם לא יודעים על מה הם מדברים. כעסתי שהם עוזרים לי לטפח והאשמתי אותם בליבי שהם עסוקים בלחפש את הפגמים שלי יותר משהם עסוקים בלטפח בעצמם. כעסתי על שלא נתנו בי אמון.

עבר זמן רב עד שהצלחתי להבין מה אני אמור ללמוד מהמקרה. הבנתי שגם אני הייתי עסוק כל הזמן בלראות את חסרונות האחרים ובכל קושי שעלה לא הקדשתי מספיק זמן להתבוננות עצמית ולא ניסיתי מספיק לתקן את עצמי, לא ראיתי שלא נתתי אמון מספיק באחרים.

ראיתי כמה ניסיתי להוכיח ולאמת את עצמי. ראיתי כמה אני מושפע ממה שחושבים עלי וכמה הייתי קשור להצלחה. תחת הפעולות שנועדו להציל יצורים חיים הסתתר הרבה מדי "אני".

ראיתי כמה שברירי היה מצב הטיפוח שלי ובאיזה קלות ניתן להסיט אותי מהמסלול הקדוש של הצלת יצורים חיים. ראיתי שסמכתי על גורמים מיסטיים שיעבדו בשבילנו ופעלתי בניגוד לתהליך הטבעי. העצרת תוכננה לחודש פברואר הגשום, ומלכתחילה יכולנו להפגין גמישות מחשבתית ולקיים אותה באולם או להיערך לאירוע בגשם, במקום לחשוב שנהיה עם מחשבות נכונות ואז לא ירד גשם.

הבנתי שלכול אחד מהמתרגלים יש הבנה שונה לגבי מה תפקידו של מתאם. חלק חושבים שעל המתאם לשמוע את כול הדעות ולבסוף להחליט מה צריך לעשות. חלק חושבים שלכול תחום צריך להיות מתאם שיחליט והמתאם הראשי צריך רק לסייע למתאמים בתפקידם ולראות את התמונה הכוללת. חלק חושבים שכולם צריכים להחליט יחד. אין כלל הסכמה לגבי קיום של היררכיה או מבנה ארגוני.

הבנתי, שהיה עלי לשתף בכנות את המטפחים לגבי חוסר ההבנה שלי את התפקיד, לספר על הקשיים שלי ועל כך שאין לי ממי ללמוד, ויחד לעצב את אופן הפעולה שלנו.

אבל למרות שהצלחתי להתבונן פנימה במידה מסוימת, עדיין נשאתי כאב גדול בתוכי.   למזלי, התאפשר לי לנסוע לועידת הפא בניו יורק ב-2008. במהלך ההרצאה של המורה, הרגשתי איך המורה מושיט יד לתוכי ולוקח ממני את רוב הכאב, משאיר לי רק מעט להתגבר בעצמי. הוקל לי תוך שניות בודדות. הרגשתי כמה עצומה החמלה של המורה, מעולם לא חוויתי משהו דומה, חמלה שלא תלויה בדבר, גדולה יותר מכול מה שקיים בין בני אדם, ללא הקרבה עצמית של קדוש מעונה, ללא צורך בתמורה, ללא תנאים. ללא מילים, רק חמלה. בכיתי.

את מעט הכאב שעוד נותר בי הצלחתי לטפח לאט. הרגשתי שהתבגרתי מהתהליך.

נשארתי עם ההבנה שתמיד יהיו דעות שונות בין מתרגלים. הדבר החשוב הוא לא להתעקש על הרעיון הטוב ביותר, אלא באמת לבחון אם הדרך המוצעת יכולה להשיג את המטרה של הצלת יצורים חיים. במידה וכן, הבנתי היא שעדיף לתמוך בדרך המוצעת ללא סייגים ותנאים. אם נוכל ללכת כך יחד, עם לב נקי שרק רוצה להציל אנשים, המורה כבר יוודא שמרב האנשים ינצלו וניסים אמיתיים יתרחשו.

התקופה הזו כל כך יקרה. כל ההיסטוריה הובילה לרגעים הספורים האלו. לנו ניתנה הזכות האדירה לשחק בתפקידים הכי משמעותיים ולהיות מודעים לאמת בזמן ששאר העולם מצוי באשליה.

לא משנה מה הם הקשיים וכמה גדול הסבל, אנחנו חייבים לשים את הצלת מרב היצורים החיים לפני האימות של עצמנו. לנצל בחוכמה וביעלות את הזמן שנותר.

בישראל יש כ-7 מיליון אנשים, אין עוד מי שיודע לספר את האמת בעברית או פונה לאנשים בישראל מלבדנו. זו אחריותנו להבהיר להם את האמת ולנסות להציל אותם כמיטב יכולותינו. בישראל יש כמה עשרות מטפחים בלבד, כולם עסוקים בחיי היום יום, כולם דואגים למלא את המחויבות שלהם כלפי משפחותיהם, כלפי מקום עבודתם וכלפי החברה. זו משימה אדירה וחשובה מאין כמוה. אין ברשותנו משאבים רבים או זמן בלתי מוגבל. כמה חבל זה לבזבז אנרגיה וזמן בויכוחים בינינו. יש עוד כל כך הרבה אנשים להציל. למזלנו, ישנם המורה והפא, ישנן אלוהויות לאין ספור שתומכות בנו. זה הרגע שלשמו נולדנו, זה הרגע שלשמו התקיימה ההיסטוריה.

הגיע הרגע שבו עלינו להניח את דעותינו האישיות, לתמוך ולהעצים את פעולות כול המטפחים, ובאמת לשתף פעולה.

תודה רבה למורה על ההזדמנות הקדושה הזו ועל העזרה חסרת הגבולות. אני אטפח ואפעל כמיטב יכולתי.

תודה על ההקשבה, אנא העירו בחמלה על כל מה שאינו הולם.