(Minghui.org)

ב-20 ביוני 2010 התחלתי לחוש בפתאומיות כאבים באוזני השמאלית, דם ונוזל כלשהו החלו לזוב ממנה. חשתי סחרחורת ושמיעתי פחתה. הרגשתי כאילו משהו כבד לוחץ על ראשי ובאוזניי הדהד צליל לא מזוהה שפגע באופן רציני בשמיעתי. חשתי בחילה וחולשה באבריי, לא יכולתי לישון טוב ואיבדתי את התיאבון. פחדתי לצאת ולהסתובב בין אנשים היות וחשבתי שלא אשמע מאומה. זה גרם לי לייסורים. רציתי לשוחח על בעייתי עם מתרגלים עמיתים, אך אלו שגרו בקרבת מקום מגוריי לא היו בבית, והאחרים היו עסוקים. היה עלי ללמוד את הפא לבד בבית ולשלוח מחשבות נכונות. כשלמדתי את הפא זכרתי שהמורה אמר:

"עליכם גם להבין ש'טבעי' לא קיים ויש סיבות ל'הכרח'." ("הסבר הפא", יסודות להתקדמות במרץ)

זה הזכיר לי שעליי להיות רגוע ולחפש ולמצוא בתוכי את ההחזקה האנושית שגרמה לבעיה זו.

הנוזל המטונף המשיך לזלוג מאוזני, בלי שינוי אם נשארתי בבית או יצאתי החוצה. הריח היה נורא. חשבתי שעלי לנקוט באמצעים כלשהם לעצור זאת היות וחששתי שזה יגרום להשפעה רעה במוניטין של הדאפא אם אנשים יראו אותי או יריחו את הצחנה. שמעתי את הסיפור אודות המתרגל ששתל הפלדה שלו נמס ונמוג עקב אמונתו האיתנה בדאפא. בהשוואתי את הבעיה שלי לשלו האמנתי שהדאפא תוכל בקלות לפתור את בעייתי. אמרתי לעצמי "הנוזל צריך להפסיק ולא לנזול יותר החוצה, עליו להתמוסס ולהיעלם בממדים אחרים או להיות מופרש ממקום אחר בגופי". כפי שקיוויתי הנוזל החל לנזול החוצה מגופי אך עדיין גרם לי לסבול. יכולתי להריח אותו באפי באוזניי ובפי. אפילו בגדי התחתונים זוהמו מהצחנה. מוחי זעק ואני חשבתי שזה נגרם על ידי הגידול הקודם במוחי או מדלקת האוזניים שסבלתי ממנה כשהייתי צעיר. נשארתי במצב מפוקפק זה כמעט במשך חודש ימים.

לעיתים רחוקות הלכתי ללמוד את הפא עם מתרגלים אחרים. מתרגלים אחדים הציעו לי להצטרף לקבוצת לימוד פא ויהי מה. שמעתי להצעתם והלכתי ללמוד את הפא ביום ראשון. למדנו את ההרצאה "לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" למעשה לא יכולתי לשמוע כלום חוץ מהפסקה הבאה:

"במקרים כאלו יש רק שתי אפשרויות בחירה: או שתלך לבית החולים וכך תוותר על לנסות להתגבר על המבחן, או שתניח לגמרי את הכול, תנהג כמו תלמיד דאפא ישר ואצילי שאין לו תרעומת או החזקות, ותניח למאסטר לתכנן אם אתה נשאר או עוזב. כשתוכל לעשות זאת, אתה אלוהות." ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" 25 לפברואר 2006 שאלות ותשובות)

שיננתי במוחי ללא הפסק:

"ותניח למאסטר לתכנן אם אתה נשאר או עוזב."

היו לי החזקות לדברים רבים כגון מוניטין ותועלת אישית, פחדתי שיום אחד אמות. ידעתי שעלי לשחרר את פחדיי מהמוות. שחרור עצמי מהחזקה כה מטילת אימה לא מתכוונת לכך שאמות. יהיה עלי ללכת בנתיב שאורגן על ידי המורה ולא הנתיב שאורגן על ידי הכוחות הישנים. אחר כל חזרתי לביתי ושלחתי מחשבות נכונות.

באחד הימים, בשעות אחה"צ חשתי שאוזני החלימה. בעת ששלחתי מחשבות נכונות שמעתי משהו האומר: "הבה ונלך למתרגלי הפאלון גונג האחרים". כששמעתי זאת בקושי יכולתי להגיב. לאחר זמן מה הבנתי שזה יכול להיות משהו מרושע שרצה לגרום למצוקות למתרגלי דאפא האחרים. החלטתי להשמיד אותם לפני שיוכלו לפגוע במתרגלים אחרים. בכל אופן באותו לילה סבלתי שוב מכאבים באוזני. ולכן חשבתי שיכול להיות שמחשבותיי הנכונות היו חלשות מדי או נרפות.

זה היה בזמן שהמורה פרסם את המאמר "רגשות עמוקים". קראתי ושיננתי זאת מיד ובקשתי מהמורה ומכל הישויות השמימיות המוסריות לעזור לי ולחזק את מחשבותיי הנכונות. ניקיתי את מוחי מהמושגים האנושיים, ושמרתי על מחשבותיי הנכונות כל הזמן. כתוצאה מכך טוהרתי בעזרת הדאפא והחלמתי בהדרגה.

הבנתי שכל המחלות החמורות שבהן נתקלים המתרגלים בעת תקופת תיקון הפא אינן מחלות אמיתיות. רובן הן הפרעות שיצרו הכוחות הישנים כשהם מנצלים יצורים מטונפים מרמות נמוכות. על פני השטח הן נראות כמחלות שסבלנו מהן בעבר, אך לאמתו של דבר הן תופשות יתרון על המחדל שלנו לטפח היטב ומפברקים אשליית מחלה כדי לבלבל אותנו. אם אנחנו נופלים בפח, נצעד בנתיב שתוכנן על ידן. אם נלמד את הפא היטב נוכל לראות שזו אשליית מחלה. בנוסף עלינו להיות איתנים באמונתנו במורה ובדאפא. אמונתנו בדאפא נבחנת כשאנחנו נתקלים במצוקות כאלה. אם נהייה איתנים, בטוח שנעבור את המבחנים האלה.

אלו הן הבנותיי האישיות. אנא ציינו כל דבר שאינו הולם.