(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית השמינית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

לחלק הראשון לחלק השני

אחרי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) התחילה לרדוף את הפאלון גונג ב-20 ביולי 1999, הלכתי מדי יום לכיכר טיאננמן שבבייג'ינג, כך לאורך תקופת זמן ארוכה. בכל פעם שראיתי שם מתרגלים בתנוחת העמידה של גלגל החוק, הייתי מצטרפת אליהם. היינו כמו גוף אחד.

בדצמבר 1999 שוב הלכתי לכיכר טיאננמן כדי לתרגל עם קבוצה של מתרגלים עמיתים. לקחנו טייפ וזה היה נפלא.

נעצרתי בבייג'ינג יותר מתריסר פעמים, אבל בכל פעם הצלחתי להימלט. פעם אחת, כאשר קבוצה של מתרגלים נעצרה והוחזקנו בחדר עם שומר בדלת, לא ישנתי ורק בהיתי בשומר. הוא מיד החל להירדם. פתחתי את הדלת שלא הייתה נעולה ומיהרתי החוצה. שאר המתרגלים שלא ישנו גם מיהרו לצאת החוצה, אבל לא הדביקו את הקצב שלי ונעצרו על ידי השומר שבינתיים הספיק להתעורר.

באחת הפעמים כשנעצרתי, השוטר הלך לפניי. לפתע ראיתי לידי מונית והזדמנות פז להימלט. קפצתי לתוכה ואמרתי לנהג שמישהו מנסה לפגוע בי ואז הוא לחץ על דוושת הדלק והסתלק משם. פעם אחרת כשנעצרתי, אחד השומרים לקח אותי בחזרה לשֶן-גֶ'ן. הוא קנה שק גדול של שעועית והורה לי לסחוב אותו כדי לוודא שלא יהיה לי סיכוי לברוח. בדרך, ראיתי שלט של נמל תעופה. חשבתי: "הו, מאסטר עוזר לי לברוח". ברחתי עם השעועית.

שביתת רעב

נעצרתי בבייג'ינג בשנת 2000. הבת שלי קיבלה הודעה לאסוף אותי ולהסיע אותי הביתה, אבל היא לא באה. אני מאמינה שהמאסטר רמז לי לפתוח בשביתת רעב. היו שם יותר מ-100 מתרגלים ורובם שבתו רעב. לקחתי קופסה ובה ארוחת צהריים ארוזה, ואמרתי: "מאסטר, חבל לבזבז את האוכל הזה; אני אפתח בשביתת הרעב אחרי ארוחה זו". החזקתי את עצמי בשביתת רעב במשך שבוע ללא מזון או מים. הרגשתי מאוד נוח וקל. שכנעתי מתרגלים אחרים גם לפתוח בשביתת רעב.

בסופו של דבר, רשויות מכל מחוז ומחוז באו לקחת את המתרגלים חזרה לאזורים שלהם. השומר אמר לי לנסוע לגואנג-ג'ואו. הם ידעו שמכרתי את הבית שלי בשן-ג'ן, והיה לי כסף לנסוע לבייג'ינג ולמקומות אחרים. נלקחתי לגואנג-ג'ואו במטוס. המאסטר הזכיר לי להפסיק את שביתת הרעב. אמרתי למאסטר: "הרגשתי כל כך טוב בעת שביתת הרעב, יהיה נהדר אם יכולתי להפסיק לאכול בעתיד. זה גם יעזור לי לחסוך במזון". באותו היום, לא יכולתי להרים את הידיים שלי בתרגול. מעולם לא הרגשתי עייפה כל כך; לא הורדתי את הידיים. ידעתי שיש כנראה בעיה עם השין-שינג שלי, תהיתי מה יכולה להיות הבעיה. הבנתי שכנראה זה קשור לשביתת הרעב. אמרתי, "בסדר מאסטר, אשבור את שביתת הרעב. מתרגלי פאלון דאפא צריכים לאכול". מיד הרגשתי הקלה בידיים שלי . שאלתי שוב את המאסטר: "מתי עליי להפסיק את שביתת הרעב", אבל המאסטר לא ענה. חשבתי שמאחר שארוחה מוגשת על המטוס אני צריכה להפסיק את שביתת הרעב שלי ברגע זה. הרגשתי שהמאסטר מלטף את ראשי וידעתי שצדקתי.

מחפשת צרות

שוחררתי ברגע שהגעתי לגואנג-ג'ואו. שיתפתי את החוויות שלי עם מתרגלים עמיתים שם בכל הזדמנות אפשרית. הייתי בהלם כשנודע לי שגאוֹ שיאן-מין, מורה מאוניברסיטת ג'ינאן, נרדף למוות. מתרגל אחר סיפר לי מה שקרה, איך הוא התנגד לרדיפה, איך הוא פתח בשביתת רעב ואיך הזינו אותו בכפייה, דבר שהביא למותו. חשבתי שמאחר שאחרים סבלו כל כך הרבה בשביל הדאפא, אז גם אני צריכה לשאת קשיים בשביל הדאפא. זה כאילו שאתה לא הגנת על הדאפא אלא אם כן נכנסת לכלא. חיפשתי צרות. ראיתי בממדים אחרים שהמאסטר סובל עבורנו. חשבתי שאני רוצה לסלק את הקארמה שלי. לא יכולתי לתת למאסטר לשאת את חלקי. עם זאת, כל המחשבות האלה לא היו בהתאם לפא וחיפשתי את הצרות האלו. והן באמת הגיעו.

מאסטר פרסם את "הלב מתעורר בעצמו"

חלפה כשנה מאז ה-20 ביולי 1999 לא שמענו כל חדשות מהמאסטר. ידענו שמופצים כתבי קודש מזויפים. ואז, ב-22 במאי 2000, המאסטר פרסם את המאמר הראשון מאז שהרדיפה החלה שכותרתו "הלב מתעורר בעצמו". אחרי שקראתי את זה, לא יכולתי להבחין אם זה היה אמיתי או מזויף. מתרגל אחר שהיה לו מחשב בבית ביקש ממני לקרוא את המאמר המקוון. כשנכנסתי לאתר מינג הווי ידעתי שאלו הן המילים של המאסטר. אמרתי למאסטר: "מאסטר, טעיתי שוב. אני שוב חסרת כבוד כלפי המאסטר; תסלח לי", אז המאסטר הראה לי חזון:

המאסטר היה בחלק הקדמי של ספינה ענקית. כל תלמידיו היו בסירות קטנות יותר. הסתדרנו צפופים בשורה, כמה היו הרחק מאחור בשורה ארוכה, ומאוחר יותר מישהו נפל מהסירה מגל שהגיע. זה היה בדיוק כפי שהמאסטר אמר: "גלים מרושעים מתגלגלים, כאילו רוצים להפיל הרים ולהפוך את הים". המאסטר אמר לי: "החזקי מעמד". אחזתי בחוזקה בסירה. אחר כך ראיתי שמישהו נשאר מאחור. אמרתי: "מאסטר, הוא לא יכול היה לעקוב אחרינו. מאסטר היה כל כך רחום. הוא השתמש בחבל ארוך עם וו בקצהו והציל את תלמידו. ראיתי שמישהו אחר עמד ליפול. אחזתי בו כדי למנוע ממנו ליפול.

נעצרתי

בקיץ 2000, רציתי לנסוע לבייג'ינג כדי להבהיר את עובדות על הפאלון גונג ולשאת קשיים. אבל נעצרתי בתחנת הרכבת בגואנג-ג'ואו. האנשים שעצרו אותי אמרו שאני נראית כמו מתרגלת פאלון גונג. הם שאלו אותי מאין באתי, אבל לא עניתי. הם חיפשו בתיק שלי ומצאו את ספר הטלפונים שלי. הם הבינו שאני שייכת למערכת הרכבת, כך שלא היה להם את הלב לעצור אותי. הם אמרו שאנשים שמתרגלים פאלון גונג אינם אנשים רעים ושרק נצטוו לעצור אותם. הם אמרו לי ללכת, אבל סירבתי. הם מצאו את מספר הטלפון של בת כיתתי וביקשו ממנה לקחת אותי הביתה, אבל היא פחדה כל כך שלא באה. לאחר מכן הם התקשרו לאמא שלי, אבל כשהיא באה למחרת, הוחזקתי כבר על ידי משטרת שן-ג'ן.

החזיקו אותי בתחנת הרכבת של גואנג-ג'ואו לילה אחת. למחרת, הם הרשו לי לעזוב, אבל לא הלכתי. לבסוף, הם החליטו לתת למשטרת שן-ג'ן לקחת אותי משם. הם אמרו: "אין לנו את הלב לתת לך לסבול". משטרת שן-ג'ן הכירה אותי היטב וכשבאו הם אמרו: "מה הבעיה שלך, את רצה לכל מקום וגורמת לצרות; הפעם אנחנו באמת נלמד אותך שיעור".

מרכז המעצר לואו-הו בשן -ג'ן

הוחזקתי במרכז המעצר לואו-הו. סירבתי לעשות עבודות כפייה ועשיתי את תרגילי הפאלון גונג. אז לקחו אותי וקשרו אותי תלויה מלמעלה, והם גם גררו אותי על הקרקע. דאגתי שמא הישבן שלי יפצע ולא אוכל לשבת בתנוחת המדיטציה. כולם עברו דרך העינוי הזה, והישבנים שלהם היו מכוסים בדם. המכנסיים שלי נקרעו, אבל לא נפצעתי. זה הפחיד את השומרים.

כיוון שלא נתנו לי לתרגל וללמוד את הפא, פתחתי בשביתת רעב. הם הזינו אותי בכפייה, וכתוצאה מכך השיניים שלי התרופפו. הם הכו אותי באכזריות, אבל לא פחדתי. מאוחר יותר ראש מרכז המעצר שינה את גישתו כלפיי. הוא נדהם מהעובדה שמתרגלי הפאלון גונג באמת יכולים לשאת קשיים. הוא הסכים שאתרגל עוד בהיותי במרכז המעצר.

שברתי את שביתת הרעב שלי. ראיתי שמישהי אכלה טוגני בטטה יבשים וחשבתי שאני רוצה לאכול אחד. אמרתי לה: "ברצוני לטעום טוגן אחד; לא אכלתי במשך זמן רב". היא נתנה לי חתיכה. טעמו היה נהדר, והשיניים שלי כבר לא היו רופפות.

מצוקה

כשהוחזקתי בבית המעצר לואו-הו, נתקלתי בצרות גדולות עוד יותר בגלל שלא הרפיתי מהאחזקות שלי והטיפוח שלי היה כרוך במאמץ רב. קלטתי שאני הזמנתי את הבעיה הזו, שכן רציתי לשאת קשיים. מאסטר נתן לי רמזים שאחרי בעיה זו, עוד הרבה יגיעו. ידעתי שזה יהיה גדול וקשה. ישות גבוהה שלטה בי; ישות זו מחקה את כל הזיכרון שלי ולחצה עלי. לא יכולתי לשמוע שום דבר מלבד השטויות שלה. הגדלתי את האותיות "נחוש", אבל היא מחקה אותן מיד. ניסיתי לשנן את הפא, אבל היא מחקה אותו מזכרוני. לא יכולתי לזכור שום דבר. התחלתי לקרוא הונג יין בקול רם, וביקשתי מאחרים לעשות זאת גם כן. כתוצאה מכך, הישות לא יכולה להפריע לי כל כך, אבל עדיין לא הניחה לי. חשבתי שאקשיב לסיבה שלה מדוע היא ממשיכה לרדוף אותי, אבל אף אחת מן המילים שלה לא היו מהפא, אז התעמתתי איתה מהפא, ונהפכתי צלולה יותר. אחרי היום השלישי, הישות הפסיקה לדבר, אבל השתמשה בגונג שלה כדי ללחוץ עליי. חומרים שחורים רבים לחצו עלי. לא יכולתי לקום. אמרתי שאני חייבת לעבור את המבחן הזה. אמרתי למאסטר שאני יכולה לעשות את זה.

מכיוון שלא יכולתי לזכור שום דבר, שיננתי את ג'ואן פאלון. נדמה היה שהישות נבהלה, אז התחלתי לדקלם את ה"ג'ואן פאלון" ללא הפסקה במשך 24 שעות. היו מספר רב של פאלונים שחגו בחדר וכל החומרים השחורים נעלמו. ישות זאת נעלמה גם כן.

נדונה למחנה עבודה בכפייה בפעם הראשונה

במחנה העבודה בכפייה, החזיקו אותי בבידוד. בהתחלה, הרשויות לא רצו לשלוח אותי למחנה עבודה בכפייה. כששמעתי שיש מתרגלי פאלון דאפא רבים במחנות עבודה, החלטתי שאני רוצה ללכת לשם. עשיתי את ההצהרה בבוקר, ואחרי הצהריים דנו אותי לשנתיים במחנה עבודה בכפייה.

בקיץ 2000, העבירו אותי לגואנג-דונג, מחנה העבודה בכפייה של נשים בסאן-שווי, פושאן. לקחתי איתי את הספר "ג'ואן פאלון" ומאמרים אחרים. הם לא התגלו כשערכו עליי חיפוש. השאירו אותי בחדר לבד, בעוד שאחרים הלכו לעבודה. התחלתי ללמוד את הפא. מאוחר יותר מישהו גילה זאת ואז אזקו אותי והחרימו את הספר שלי.

מאוחר יותר, משתפי הפעולה באו וניסו לגרום לי לוותר על הפאלון גונג. אחד מהם אמר: "תראי, מאסטר סבל כל כך הרבה בשבילנו. אם תמשיכי לטפח, תגרמי למות המאסטר. "הדמעות שלי זלגו על פניי מיד. אמרתי: "אתה צודק, מאסטר נשא את כל הקשיים שלי. הם הכו בראשי עם אלה חשמלית במלוא העוצמה, אבל לא נפצעתי. המאסטר סבל את כל הכאב במקומי". בכיתי ואמרתי למאסטר: "אני לא אטפח שוב. אני אשלם עבור הקארמה שלי בכל תקופת חיים. כך אצבור מוסריות אדירה".

ברגע שאמרתי את זה, ראיתי את המאסטר, הוא נראה עצוב מאוד. גם אני בכיתי. אמרתי למאסטר: "אני ממש לא רוצה יותר שהמאסטר יסבול במקומי". חשבתי שבטח הצד היודע שלי בוכה ללא הפסקה. סלבנותם של השומרים החל לפקוע והם אמרו: "בסדר את יכולה לטפח. איך את חיה ככה? את בוכה 24 שעות ביממה ולא ישנה ולא עושה כלום, רק בוכה".

מאוחר יותר אמרתי למאסטר: "אם כבר, אז אני יכולה גם לטפח". מאסטר נראה קצת פחות עצוב.

כשאמרתי שאני כבר לא אטפח, אני מרגישה שבאמת פגעתי עמוקות במאסטר. הלב שלו היה פתוח והמילים שלי השאירו צלקת. מתחילת הרדיפה, אנשים רבים הפסיקו לטפח. ראיתי את הדמעות של המאסטר זולגות בצבע אדום.

המשך יבוא....