(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית השמינית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

לחלק הראשון לחלק השני לחלק השלישי לחלק הרביעי

הבהרת העובדות על הפאלון גונג לפרקליטות

במשך שלוש שנים הוחזקתי במעצר באופן בלתי חוקי במחנה עבודה בכפייה מרושע מאוד. הסוהרים היו מוטרדים מהעזרה שהגשתי בתדירות למתרגלים עמיתים. הם חשבו שלא התעללו בי מספיק לכן החליטו לשלוח אותי לצוות 2. הסוהרים סיפרו שצוות 1 היה גן עדן וצוות 2 היה גיהינום. בעת ההעברה שלי, ניסו אפילו להאריך את תקופת המעצר שלי.

כתבתי מכתב לפרקליטות, חשפתי את הרדיפה המרושעת במחנה העבודה ובקשתי מראש הצוות לשלוח אותו. נראה לי שהוא פחד ואז אמרתי לו: "אני לא ביצעתי כל פשע, אבל אתם כלאתם אותי באופן בלתי חוקי. אתם גם נתתם הוראה להאריך את תקופת מעצרי בגלל שלא "חונכתי מחדש" וסרבתי לעשות כל עבודת פרך. לעולם לא אסכים לזה".

חבר מסגל הפרקליטות בא לבקר אותי שלוש פעמים. הוא היה אדם טוב. אמרתי: "אני חפה מפשע. הם עצרו אותי כי דיברתי בגלוי על הפאלון גונג. מדוע לא אוכל לדבר על הפאלון גונג? אני לא עשיתי שום דבר רע. אני לא טמנתי פצצות או הרגתי אנשים. אז אני שואלת למה הם עצרו אותי ודנו אותי לשלוש שנים". הוא נראה סימפתי ואמר: "למען ביטחונך, אל תחזרי למחוז גואנג-שי". אמרתי לו שאני חייבת לחזור לשם. הוא ענה: "תשוחררי בקרוב. למה לא כתבת לי קודם?" הוא מתח ביקורת על הסוהרים במחנה העבודה בכפייה, ואמר: "איך אתם יכולים להתייחס כך למתרגלי הפאלון גונג?" המפקד העביר אותי מיד חזרה לצוות החינוך, בטענה שהם לא "לימדו" אותי מספיק טוב.

להציל את משתפי הפעולה עם חמלה

במחנה העבודה היו כמה משתפי פעולה שתמיד ניסו להשפיע עליי עם דוקטרינות בודהיסטיות מזויפות. הם אמרו לי בערמומיות: "את נחמדה מאוד. את צריכה ללמוד את הדברים של בודהיסאטווה גואן-יין". עניתי: "עליכם לזכור את המאסטר. כולכם הפקתם תועלת מהדאפא. אינכם זוכרים איך הייתה הבריאות שלכם לפני שלמדתם דאפא? האם באמת שכחתם מהר כל כך? בזמן הזה אין אלוהות שיכולה להציע הצלה. רק המאסטר יכול, ובודהיסאטווה גואן-יין לומדת ג'ואן פאלון בממדים אחרים. למה לכם ללמוד גואן-יין עכשיו? למדתם את מה שהיא לומדת". בסביבה זו קשה לפעמים לעבור מבחני שין-שינג. משתפי הפעולה דיווחו עליי כל יום. המחשבות היחידות שלי היו איך לטהר אותם מהמושגים המוטעים שלהם ולעורר אותם שוב לדאפא.

בין משתפי הפעולה הייתה רופאה, והמתרגלים העדיפו לא לדבר איתה, אבל אני עבדתי איתה כל יום. מספר מתרגלים התרעמו עליה ושאלו אותי: "למה את עובדת איתה? היא מדווחת עליך מדי יום. עניתי: "אני לא מפחדת. אם הם רוצים לדווח עליי, הם יכולים לדווח. בדרך זו הם יוכלו לעזוב את מחנה העבודה מוקדם יותר ואני מקווה שגם יתעוררו מוקדם יותר". אמרתי לכל משתפי הפעולה: "אם אתם רוצים לדווח עליי, דווחו, כך תוכלו להשתחרר מוקדם יותר. אבל אל תדווחו על אחרים". משתפי הפעולה החלו לדווח עליי בלבד, כי ידעו שלא אכעס עליהם.

בעקבות דיווח משתפי הפעולה, הכניסו אותי לצינוק, היכו אותי, שללו ממני שינה, כבלו אותי באזיקים, ולא הרשו לי הפסקות לשירותים. לא פחדתי כאשר הם הכו אותי, כי לא הרגשתי את הכאב, ואף על פי שנשללה ממני שינה, לא הייתי עייפה. הסוהרים שהשגיחו עליי נאלצו לעבוד עד חצות, ותמיד היו עייפים מאוד. לילה אחד הייתי צריכה ללכת לשירותים, אבל לא היה לי לב להעיר אותם משנתם העמוקה (בהתאם להוראות, שני סוהרים היו צריכים להשגיח עליי בעת שהלכתי לשירותים). אז הרטבתי את המיטה. בבוקר כאילו שכלום לא קרה – הסדינים היו יבשים ונקיים. אולי בגלל ההתחשבות שלי, המאסטר עזר לי.

היו עכברושים רבים בחדר שיצאו בלילה ונשכו אנשים. שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק אותם, ועד מהרה לא היו עכברושים בחדר שלנו. רוב משתפי הפעולה חזרו לדאפא לאחר ששוחררו, כולל אותה רופאה. המאסטר הוא רחום, הוא מסתכל רק על הגישה של אנשים כלפי הדאפא, לא על הטעויות שלהם.

להיות שופט בתוך שלושת העולמות

היו לי קשיים רבים בשלוש השנים שלי במחנה העבודה. בתקופה זו, ההכרה העיקרית שלי יצאה אל ממדים אחרים כדי לטפל בדברים ולצבור מוסריות אדירה. הייתי שופטת בשלושת העולמות, הצלתי ישויות חיות וסילקתי את הרוע. המאסטר שאל אותי איזו דמות אני רוצה לאמץ בממד אחר כדי לתקן את הפא. ביקשתי דמות של ילד. חשבתי שאם אראה קשוחה מדי, אז למרות היותי שופטת זה לא יראה טוב. רציתי גם להתחשב ברגשות הזולת. אז המאסטר הפך אותי לילד.

הממד של חוסר צורה הוא הגבוה ביותר. אם אתה רוצה לטפח לממד זה, אתה צריך לעשות הרבה מעשים טובים ולצבור מוסריות אדירה. טפחתי לרמה של חוסר צורה בתקופת המאסר שלי במחנה העבודה. בתקופת זו הקשיים שלי היו קטנים יחסית בהשוואה לשתי התקופות הקודמות שהייתי במחנה עבודה, כיוון שלא חיפשתי צרות, וגם לא היו לי אחזקות רבות. זה נראה קל יחסית, כיוון שלא היו הפרעות מממדים אחרים.

ראיתי שכל הישויות למדו ג'ואן פאלון בממדים אחרים, אבל התוכן היה שונה מג'ואן פאלון שבממד הארצי הזה.

הכרת תודה עמוקה למאסטר

כאשר תקופת המאסר במחנה עבודה שנקבעה לי עמדה להסתיים, ההכרה העיקרית שלי עקבה אחרי המאסטר בכל פעם שהלכתי לישון. טיפחתי לרמה של חוסר צורה, וראיתי פא-שנים רבים של המאסטר בממדים אחרים. זה היה נפלא. כשמישהו מגיע לשלמות המלאה, זהו רגע גדול: ישויות מרמות גבוהות יותר כולן באות לראות את המאסטר, שהציג להן את תהליך הטיפוח שלי. כולן היו נרגשות עמוקות ואמרו שתלמידת דאפא זו הגיעה להארה טובה, ולמרות שהתהליך היה פתלתל, היא לא נפלה ולא נתקעה באותה רמה במשך זמן רב מדי. היא טיפחה כלפי מעלה.

המאסטר הפך אותי לפרח לוטוס גדול והחזיק אותי קרוב. כשהמאסטר עשה מודרות גדולות, ריחפתי בתוך האנרגיה ששררה מסביב, וזה הרגיש נפלא. הדמעות של המאסטר זלגו, ואני הייתי רגועה מאוד. המאסטר החזיק אותי קרוב יותר ואמר: "את עדיין צריכה לטפח". הדמעות של המאסטר ושלי זלגו ביחד. המאסטר שילב אותן יחד והפך אותן לטל מתוק שאני יכולה לקחת לעולם שלי. בכל מקום שפיזרתי טל, פרחים נפלאים לבלבו, ומאחר שבתוך זה שולבו הדמעות של המאסטר, יכולתי בכל עת לראות את המאסטר בעולם שלי.

האלוהיות והכוחות הישנים בממדים האחרים חשבו שזה לא הוגן וקינאו. הם אמרו שהמקרה חסר תקדים, ואיך אפשר לשלב את הדמעות של המאסטר עם דמעות של אלוהות? הם שאלו את המאסטר: "למה אתה מתייחס אליה בדרך זו? למה שהיא תזכה לכל כך הרבה שפע?" (הרמות של האלוהויות האלה היו גבוהות בהרבה משלי). המאסטר ענה: "כולכם מכבדים ומעריצים אותי, אבל אף אחד מכם לא היה קשוב וחרוץ כתלמידת דאפא זו, בנוסף, היו לה בדיוק אותה כמות של דמעות שהיו לי. אם כולכם יכולתם לנהוג כמוה, הייתי מתייחס אליכם בדיוק אותו הדבר". אף לא אלוהות אחת יכלה להגיב.

המאסטר אמר לי אז שאני עדיין צריכה לטפח. אמרתי: "כן. לא משנה כמה זה קשה, אני אטפח". ירדתי שוב וטיפחתי מההתחלה.

לטפח שוב מההתחלה

הפעם היה קשה להתחיל טיפוח מאפס - בעבר זה לא היה כה קשה. העצמות שלי היו נוקשות וכלל לא יכולתי לסכל את רגליי בתנוחת הלוטוס המלא. נהגתי לשבת במדיטציה כל הלילה וגופי היה גמיש. אבל בפעם הזאת לא יכולתי לשבת אפילו בחצי לוטוס. כשישבתי במדיטציה בפעם הראשונה, הרגל שלי הייתה גבוהה. חשבתי שזה לא צריך להיות ככה, אבל לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להוריד את הרגליים מטה (כדי לשבת בישיבת לוטוס). רק אז הבנתי כמה אחרים סובלים כשהם עוברים את הקשיים הללו. הדקתי את השיניים שלי ודחפתי בכוח את הרגליים בהצלבה כי הייתי צריכה לעבור את המבחן הזה, ו"קראק"הרגל שלי נשברה. נזכרתי מיד במילים של המאסטר. (את צריכה לחשוב על הפא של המאסטר, אחרת ישויות אחרות לא יעזרו לך בכלל). המאסטר דיבר על איך שן גונג-באו יכול היה להחזיר את ראשו על כתפיו לאחר שהראש נערף. עם זאת, הבעיה שלי הייתה רק עם הרגל שלי, כך שלא היה לי ממה לפחד. המאסטר מיד החזיר את הרגליים שלי למצב שהיה לי קודם לכן, והייתי מסוגלת לשבת במדיטציה בלוטוס מלא!

כשמטפחים כלפי רמות גבוהות צריך לשאת יותר כיוון שקארמה רבה יותר נדחסת כלפי מטה. צריכה להיות לך תכונת הארה טובה, אתה צריך להיות מסוגל להסתכל פנימה, ולטפח את הלב שלך. המאסטר אמר:

"אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות." ("ג'ואן פאלון")

פעם אחת, אוטובוס עבר לידי והעיף חול לתוך עיניי. חשבתי שזאת הקארמה שלי ולא האוטובוס. כשהתקלחתי, סבון נכנס לעיניים שלי, גם אז ידעתי שזאת הקארמה שלי ולא הסבון. הבנתי שכדי להתעורר לעקרונות האלה הייתי צריכה להסתכל פנימה, ואני לא צריכה להאשים את האוטובוס או את הסבון.

"במהלך הטיפוח שלי, עברתי שלוש תאונות דרכים, ובכל אחת מהפעמים הוארתי לדרישות של הפא ברמה ההיא. במהלך התאונה הראשונה קמתי ואמרתי: "אני בסדר", וכך היה. בפעם השנייה כאשר משאית פגעה בי ונזרקתי מתחתיה, יצאתי מתחת למשאית והלכתי ישר לנהג להגיד לו שאני בסדר. הנהג שהיה מהונג קונג, היה שרוי במצב של הלם כשהוא חזר ואמר: "אני פגעתי במישהו, אני פגעתי במישהו". אני בעדינות משכתי את תשומת לבו ואמרתי לו: "אני בסדר. אני היא זו שפגעת בה". מאחר שהוא לא האמין לי, הוא הלך מסביב למשאית ובדק כל דבר בקפדנות ורק אז האמין לי. בתאונה הזאת, השנייה, התמקדתי אך ורק ברגשות הזולת. התאונה השלישית אירעה כשהלכתי על המדרכה, ומכונית פגעה בי. ובכל זאת, זה הרגיש כאילו המכונית לא פגעה בי בכלל, כי הייתי עסוקה בדברים עבור תיקון הפא. אני בסדר אבל בממד אחר ראיתי את הפא-שן של המאסטר שנפגע על ידי המכונית. המאסטר סבל כל כך הרבה עבורנו." (המחברת)

אני תלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא. השתמשתי ביכולות העל טבעיות שפותחו במהלך הטיפוח כדי לסייע למאסטר לתקן את הפא.

זאת היא ההתנסות שלי. אנא הצביעו בחמלה על ההחסרות שלי. הא-שי!