שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

מורה נכבד, אורחים נכבדים

אני מטפחת כשלוש שנים. לפני כשנתיים, בנובמבר 2008, הבן הבכור שלי נפטר אחרי מחלה ממושכת. סיבת המוות: הרעלה ממינון יתר של תרופות.

ערב קודם פטירתו, הרופא המטפל הזמין אותי ואת בעלי לשיחה בה ציין שבכוונתו להגדיל את המינון של אחת התרופות.

למרות שאנחנו התנגדנו, הרופא לא שעה לבקשתנו שלא לעשות זאת.

הרופא טען שמניסיונו, הגדלת המינון לתקופה קצרה יכולה להביא להטבה במצבו.

באותו ערב בני התחנן בצעקות שכבר שנוציא אותו מבית החולים וניקח אותו הביתה. אבל אנחנו לא יכולנו לעשות זאת.

באותו מעמד נכח חבר של בני. החבר הוא אדם עיוור שהיה קרוב מאוד לבני מאז שב חנך אותו באוניברסיטה במסגרת פרויקט "פרח".

כאדם עיוור היו לו חושים בהם ידע על בני דברים שאנחנו כהורים לא ידענו. הוא אמר לנו: "תדעו לכם שאם כל אחד אחר היה מקבל את כמות התרופות שבנכם מקבל היום,  הוא כבר מזמן היה מת. רק בגלל שהוא כל כך חזק הוא עוד עומד בזה".

התגובה היחידה שלנו הייתה תגובה של חוסר אונים, "מה אנחנו יכולים לעשות"?

ניסינו מספר פעמים ליצור קשר עם מנהל המחלקה בה בני היה מאושפז ובכל פעם קיבלנו תשובה שהמנהל נמצא בחו"ל ולא ניתן להשיג אותו.

בבוקר המחרת התבשרנו שבני ניפטר. מאותו רגע רק רצינו למצות את הדין עם הרופא שהגדיל את כמות התרופות. וזה במילים עדינות. רצינו להכניס בו אגרופים ולחנוק אותו.

במשך קרוב לשנתיים כאשר הייתי קוראת את ההרצאה השביעית ומגיעה לפיסקה מסוימת – בכל פעם הרגשתי כיצד עולמי חרב עלי מחדש, ציטוט:

הרצאה שביעית, "הנושא של הריגה":

"זה מעלה את הנושא שאם אחד מהחיים האלה (אותו דבר לגבי החיים של חיות גדולות אחרות) מת לפתע והאחרים בכל הממדים לא סיימו עדיין את דרך החיים שנקבעה עבורם ויש להם עוד שנים לחיות, אז אדם זה שמת יהיה במצב שאין לו לאן ללכת והוא יסתובב בחלל היקום. בעבר דיברו על הרוחות הבודדות והפראיות שסובלות מחוסר מזון ושתייה ומר להן מאוד – אולי זה כך. אבל אנחנו ראינו באמת שהאדם נמצא במצב נורא והוא צריך להמשיך ולחכות עד שכל אחד מהחיים שלו בכל ממד יסיים את מהלך חייו ואז הם ימצאו את היעוד שלהם יחד. "

הקפדתי ללמוד את הפרק שעוסק בנושא ההריגה. למדתי אותו היטב תוך כדי כך כשאני בודקת כל מילה וכל משפט שוב ושוב ומנסה למצוא הוכחה לכך שחייו של בני הסתיימו לפי רצון האלוהויות ולפי תכנונים קודמים. לא היה לי ברור אם מותו של בני היה גורל שהוכתב מראש, אם לרופא היו אינטרסים אישיים בטיפול שנתן. כי אם זה המקרה ולא היה מתוכנן מראש, אז בני יהפוך לרוח פראית משוטטת.

בכל פעם "שמתי את הרופא למשפט מחדש", ושאלתי את אותן השאלות: האם הרופא בדק תזה מסוימת על בני? איך זה שהוא הרשה לעצמו לתת לגיל תרופה שעוד לפני הגדלת המינון שלה ראינו פגיעה בתפקוד של גיל?

בעלי רצה ללכת על תביעה משפטית שתחסל את הקרירה של הרופא. אני ידעתי שאסור לי לשתף אתו פעולה. כך שבנוסף לאובדן הבן הייתי צריכה להתמודד גם עם הדרישה של בעלי להגיש תביעה על רשלנות רפואית, ולהגיש במשטרה תלונה על גרימת מוות כנגד הרופא.

מלכתחילה היה לי ברור שכמטפחת אני לא יכולה לתבוע ולא יכולה לצפות לשום רווח שהוא. אבל בתקופה של חצי שנה, תוך שהמשפחה בעצם באבל והייתי צריכה את התמיכה שלהם, עמדתי מול הלחץ שלהם להגיש את התביעה. הסיטואציה גם לא הייתה ברורה לי מבחינת הטיפוח. טיפחתי רק שנה ועוד לא הבנתי איך לטפל בסיטואציה. כשהיה עלי לחץ ולא ידעתי מה לעשות התקשרתי למטפחת עמיתה להתייעץ אתה איך נכון לעמוד בלחץ הזה.למשפחה אמרתי שאני לא רוצה לתבוע כי לא ברור שהדברים נעשו מתוך כוונה רעה של הרופא, ועד שהדברים לא יתבהרו אני לא חושבת שצריך ללכת ולהרוס את החיים של הרופא הזה.

בעלי לא כפה עלי והחליט ללכת למשטרה לבד לבקש תביעה לחקירה. הוא עקב אחרי מהלך החקירה אבל השתדל לא להכביד עלי. כאשר החוקרים הגיעו למסקנה שהרופא לא חרג מסמכותו זה כבר לא הזיז לי את הלב, כי זה כבר לא היה שייך לעולם שלי, כי כבר אז הבנתי שמותו של בני לא שייך לדברים האלה, אלא להחלטה של אלוהויות.

בכל החודשים האלו הייתי נחושה שלא להשתתף בתביעה הזו, הלב שלי לא זז מהעמדה שאני לא רוצה ללכת בלוחמנות, באינטרסים, ונגד הפא. לאחר מספר חודשים שבהם המצב נראה ובלתי פתיר ואני לא זזתי מעמדתי – הגיע הפתרון. נאמר לנו שמאחר שאנחנו מטופלים על ידי משרד הביטחון כמשפחה שכולה, לא נוכל לתבוע את משרד הבריאות. כך ירד הנושא מסדר היום.

למרות כל האמור לעיל עברו כמעט שנתיים עד שיצר הנקמנות התפוגג ויכולתי להבין שהרופא רצה לעזור לבני, ובשום אופן לא להרוג אותו.(אותו רופא אפילו בא להלוויה וביקש להביע את צערו).

באותו זמן בערך, באחת הפעילויות בהן השתתפתי, מטפחת עמיתה הזכירה לי את המשפט של המורה שלפעמים (ציטוט):

 "האדם הזה מתאבל כל-כך שהוא כמעט רוצה ללכת בעקבותיהם."

היא אמרה לי שלא נכון לעשות את זה. שהילדים שלנו לא באמת שלנו, ושהדברים מוכתבים על ידי האלוהויות. במשך שנה וחצי בחנתי את הדבר הזה, הפכתי וגלגלתי בו. בהדרגה זה עבר ממצב של משפט שאמרו לי אותו, להארה שבאה מבפנים. לאחרונה פתאום הייתה לי הארה מה אני כל כך חופרת ובודקת עם עצמי למה בני המשפחה שלי מתנהגים ככה או אחרת, האם הם טובים או לא טובים. המורה כותב שחור על גבי לבן: שהם נמצאים כאן בשביל לייסר אותנו, והם בכלל לא שלנו.

כדברי המורה, ציטוט:

"האם הם לא נמצאים כאן כדי לייסר אותך? הם משתמשים בדרך זו כדי לגרום לכך שלא תוכל לנהל חיים טובים."

פתאום ראיתי ששנים של חפירה וחיטוט עצמי והלקאה עצמית – הכול היה מיותר. אולי כולם משכילים ונחמדים, אבל הם נמצאים כאן בשביל לייסר אותי. לא רק הכול לחינם, גם אין לך שליטה על אף אחד.

כך אותה שיחה עם מטפחת עמיתה הביאה אותי לידי כך שאיישם את הדברים שלמדתי. הרי למדתי שהחיים כאן הם לא בשביל להיות אנושיים אלא לחזור למקור.

לאחרונה התעוררתי לנושא אחר באותה פיסקה, מה שהביא אותי לסיעור מוחין ואתו סערת רגשות:

מתוך הרצאה שישית, "הפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו"

"יש אנשים שלא יכולים לוותר על בניהם או בנותיהם ואומרים כמה הם טובים ואז הם מתים. אדם יכול לדבר על כמה שאמו טובה ואז היא גם כן מתה. האדם הזה מתאבל כל-כך שהוא כמעט רוצה ללכת בעקבותיהם. מדוע אתה לא חושב על זה? האם הם לא נמצאים כאן כדי לייסר אותך? הם משתמשים בדרך זו כדי לגרום לכך שלא תוכל לנהל חיים טובים."

שמונה פעמים אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לחשוב על זה שבסבל הנוראי שעברתי במשך כל החודשים מאז שבני נפטר שילמתי קארמה. לא רציתי לקבל את זה שלמותו של בני יש תפקיד בטיפוח שלי.

פתאום הבנתי שבני היה כאן בשליחות, וכי היה עליו לבצע משימות מסוימות. משימה עיקרית לגרום לי לשלם קארמה. ומשימה שנייה ללמד את המשפחה שלנו משהו חשוב: לא רק לרוץ עם המצוינים אלא לראות גם את האנשים שבשוליים. ראינו איך הוא חונך את הסטודנט העיוור ומביא אותו לסיום תואר שני ואף בהצטיינות, חברות יפה ואמיצה כפי שהייתה ביניהם לא רואים כל יום ולא כל אחד זוכה בה. מתוך ההתבוננות בחניכה ובתוצאות – בני המשפחה ואני למדנו איך להיות אנשים יותר טובים. וזה הרבה לפני שהתחלתי לטפח.

שוב ושוב חזרתי ולמדתי שאין עלי לפתח רגשות כלפי משפחה, ושאינני יכולה ל ניהל את חיי על פי רגשות. הבנתי שאני חייבת להפטר מהמשקולת שיושבת לי בלב ומביאה אותי לבכות ברגעים ובמקומות לא צפויים. כדברי המורה, ציטוט:

"האם הם לא נמצאים כאן כדי לייסר אותך? הם משתמשים בדרך זו כדי לגרום לכך שלא תוכל לנהל חיים טובים."

התעודדתי מכך שהמורה אומר מספר פעמים בהרצאותיו (ציטוט, הרצאה ראשונה):

"ודאי שקשה לשנות את מחשבתך בבת אחת. תשנה את מחשבתך לאט-לאט בהרצאות הבאות"

בכך הבנתי שאני מקבלת לגיטימציה מהמורה לעכל את האבל בקצב שלי.

בסיום הרצאה תשיעית המורה אומר:

"כשקשה לסבול, אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה."

ואכן, בכל יום שהקפדתי ללמוד הרצאה ולתרגל את כל חמשת התרגילים, קיבלתי כוחות לעמוד על הרגליים ולזקוף את הגב מחדש.

רק עכשיו, כמעט שנתיים ימים מאז שבני נפטר, הבנתי שעלי להשלים עם זה שבני הגיע לכאן בשליחות לביצוע משימות מאוד מוגדרות.

עכשיו אני מאמינה שבזה הסתיים הסבל שלו כאן, ועכשיו הוא יזכה בחיים טובים יותר במקום אחר.

במידה מסוימת עם כל הכאב והצער אנחנו לא יכולים לשנות גורל של הילדים ושל בני המשפחה שלנו ואין לנו אפשרות לשלוט בהם. אלו דברים שתוכננו והוכתבו ברמות שהן מעבר לשליטתנו.

אסיים בציטוט מתוך הרצאה רביעית, "שיפור השין שינג":

"אינך יכול להתערב בחיים של אחרים וגם אינך יכול לשלוט בגורל של אחרים, כולל של אשתך, בניך, בנותיך, הוריך או אחיך."