(Minghui.org)

הגעתי לארה"ב מסין, וכיום אני גרה בניו יורק. הקצב כאן מהיר מאוד ויש כאן הזדמנויות רבות להציל ישויות חיות. אני מודה למאסטר שהביא אותי לכאן כדי שאוכל לטפח בסביבה הזאת, וכך עליתי מהר ברמה מדי יום. לדברי מתרגלים, הסביבה בניו יורק מורכבת והיא מקום טוב לטפח. אני מרגישה שאני מתרוממת מעלה במידה מסוימת בכל הנוגע להסתכלות פנימה, שיתוף פעולה עם אחרים ושחרור האני. הייתי רוצה לשתף מתרגלים בהתנסויות הטיפוח שלי. אנא ציינו כל דבר שאינו ראוי.

1. להתייחס למתרגלים עמיתים ולמתאמים בנדיבות וחמלה

כשגרתי בסין היה קשה לפגוש מתרגלים אחרים. לכן בכל פעם שנפגשנו אחד עם השני היינו לומדים את הפא ביחד. לא היה לנו מספיק זמן לטפל בדברים אחרים. ייתכן שבגלל הסביבה שלנו לא נוצרו מחסומים בינינו והיינו ידידותיים אחד כלפי השני. כשבאתי לראשונה לניו יורק לא הרגשתי "ידידותיות" בקרב מתרגלים ואולי אלה שהגיעו לכאן מסין לאחרונה, הרגישו אותו דבר. אחרי שהסתכלתי פנימה וראיתי את הצד הטוב שלהם, הייתי מסוגלת להעריך את המתרגלים בניו יורק. רבים מהם עובדים קשה מאוד כשהם מסייעים למאסטר בתיקון הפא. הם דואגים לכל כך הרבה דברים וחלקם ישנים ממש מעט. לכן אין זמן להיות ידידותי. לא באתי לניו יורק לחפש חמימות מאף אחד. למעשה באתי הנה כדי להביט פנימה ולהיטמע במהירות בסביבה הזאת, במטרה לסייע למאסטר בתיקון הפא.

כמובן, הבנתי שמתרגלים צריכים להתייחס אחד לשני בנדיבות ובחמלה ולא רק להתחשב ולהבין אחד את השני, אלא מה שחשוב יותר, לעזור אחד לשני כדי להיות חרוצים יותר בטיפוח. עלינו לפתוח את הלב ולסלק את כל הפערים בינינו. קונפליקטים יכולים לסייע לנו לעלות את רמות השין-שינג שלנו. קונפליקטים בין מתרגלים הם בלתי נמנעים, אך אסור לנו לסגור את הלב ולהישמר אחד מפני השני בגלל שהם קיימים.

בנוגע להתייחסות למתרגלים בנדיבות ובחמלה, אני חושבת שעלינו להיות נדיבים גם למתאמים. למתאם הפרויקט שלי יש אישיות חזקה. ועקב כך, לפעמים נראה שחסרה לו חמלה כהוא מטפל בדברים. המשכתי להביט פנימה וניסיתי לסלוח לו ולהבין אותו אבל עדיין היה קשה לשחרר את המנטליות לשפוט את המתאם ולהבין אותו. כשבחנתי את עצמי, הבנתי שגם אני לא הייתי נדיבה כלפי המתאם. להיות ביקורתי כלפי המתאם זו לא הייתה חמלה, לכך התחלתי לחפש את התכונות החיוביות שלו. האמנתי גם שהסיבה שמאסטר תכנן עבורו להיות מתאם הייתה, שהיו לו היכולות להוביל את הפרויקט וגיליתי מאוחר יותר שזה באמת המקרה. מאחורי האישיות החזקה שלו ישנה התמדה ונחישות וזה מה שמאסטר רצה. הגעתי להבנה שזה לא שמתאם הפרויקט שלי לא טיפח היטב ונכשל בשחרור ההחזקות שלו, אלא היה זה מאסטר ששימר את התכונות האלה כדי שהוא יוכל להוביל את הפרויקט. תחת המצב המורכב הזה והרמות השונות של מתרגלים בטיפוח, דרושה אישיות חזקה מעט כדי להניע קדימה פרויקט. לגבי זה שהמתאם לא היה נדיב לעתים, אני חושבת שזוהי בעיה שולית שצצה כשהוא אינו יכול לאזן היטב דברים.

ברגע שהבנתי זאת הייתי מסוגלת להבין את התכנונים של מאסטר, את הקרבן שהקריבו מתרגלים ואת הנחישות של המתאם להוציא לפועל את הפרויקט. לא רק שעלי להיות נדיבה כלפיו, אלא עלי גם לשתף עמו פעולה, משום שאיני עושה זאת עבורו או עבורי, אלא כדי לסייע למאסטר בתיקון הפא.

2. לתאם היטב עם המתרגלים וליצור הרמוניה מושלמת כפי שמאסטר רוצה

המאסטר אמר ב-"הרצאת הפא בוועידת הפא במערב ארה"ב בחג הפנסים" (2003):

"עבור יצורים חיים של היקום הישן, וזה כולל את כל האלמנטים החיים, בעניין הזה של תיקון הפא, בתוך הבחירה שלי, כל היצורים החיים משלימים אותו לפי הבחירה שלי ותורמים את הרעיונות הטובים ביותר שלהם - לא כדי לשנות את מה שאני רוצה, אלא כדי להשלים אותו לפי מה שאמרתי - זוהי המחשבה הטובה ביותר שיכולה להיות ליצורים החיים ביקום".

מתרגלים רבים בניו יורק מוכשרים מאוד וחלקם היו במעמד גבוה בסין. למרות שאני אדם ממוצע בהשוואה למתרגלים אחרים, הייתה לי עדיין החזקה למעט הידע והמיומנויות שרכשתי. לכן, בעבודה על פרויקט מסוים ההחזקה שלי לתחרות וגם לקנאה היו נחשפות, וכך לא הצלחתי לעמוד בסטנדרט שמאסטר דרש מאיתנו.

ב-"יסודות להתקדמות במרץ"-"מהי חכמה?", המאסטר אמר:

"גם כשהוא תופס את כל הידע של כל המין האנושי, אדם עדיין נשאר אדם רגיל",

כאדם רגיל, אפילו אם היה נשיא או מדען, הוא מעורר רחמים ועדיין לכוד במחזור הגלגולים, כשהוא ממתין למתרגלי הדאפא שיצילו אותו. לכן, לא משנה כמה ידע או יכולת יש לאדם, אם אינו מטפח בדאפא, הוא רק אדם רגיל.

היכולות שיש לנו ניתנו לנו על ידי המאסטר. מדוע המאסטר נתן לנו את הידע הזה ואת המיומנויות האלה? האם זה כדי שנוכל לזכות במעמד חברתי בעולם הזה? האם זה כך כדי שנוכל להתחרות עם מתרגלים אחרים? כמובן שלא. הידע והמיומנויות שניתנו לנו הן כדי שנוכל להשתמש בהם להציל ישויות חיות. עלינו למלא את הדרישות של המאסטר ולתאם היטב עם מתרגלים אחרים וליצור גוף אחד כדי לאפשר לפרויקט להשיג את הפוטנציאל המלא שלו.

כשהבנתי את עקרונות הפא האלה. הבנתי שעלינו להעמיד את התכנונים והדרישות של המאסטר מעל האני שלנו ולנסות בכל יכולתנו להגיע להרמוניה מושלמת על-פי מה שהמאסטר רוצה. בדרך זו, קל יותר לתאם אחד עם השני ולפתור קונפליקטים. לפני זמן מה, לא עשיתי משימות מסוימות היטב, ומשום כך מתרגל א' הביע את מורת רוחו. למרות שלא התלונן בפני, ידעתי על כך והתנצלתי בפניו. תיקנתי את עצמי וניסיתי לשפר דברים. כמה ימים לאחר מכן מתרגל ב' אמר לי שמתרגל א' התלונן עלי אצל המתאם. היות שמתרגל ב' ידע שאני עושה כמיטב יכולתי לשתף פעולה עם מתרגל א', מתרגל ב' חשב שמתרגל א' אינו הוגן כלפי. אמרתי למתרגל ב' בשלווה: "מתרגל א' התלונן עלי משום שלא עשיתי את המשימות שלי היטב. אני יודעת שהוא עובד קשה מאוד וגרמתי לו צרות רבות. אין לי דבר לומר בנוגע לתלונות שלו. יותר מכך, המאסטר רוצה שנשתף פעולה אחד עם השני. אין לי התנגדות שמתרגל א' מתלונן עלי אצל המתאם ואני אפתח את לבי כדי לעבוד עמו, משום שזה מה שהמסטר רוצה".

3. לשחרר את האגו ולהתנסות בעוצמה של להיות חסר אנוכיות

במטרה לשתף פעולה היטב אחד עם השני עלינו ל"היות צנועים", כלומר, לשחרר את האגו שלנו.

בעת שתליתי כרזות של ה-Shen Yun פגשתי במתרגל אחד. למתרגל המבוגר הזה היה מעמד חברתי גבוה בסין, אבל הוא לא דיבר אנגלית. אני צעירה יותר והאנגלית שלי טובה. למתרגל הזה לא היו מושגים כלשהם בנוגע למעמד חברתי או גיל והוא תמיד הפחית את עצמו. ההתנהגות הזאת שלו נגעה מאוד ללבי וחשתי עצובה במשך ימים. כל הזמן שאלתי את עצמי: "איך הוא יכול היה להפחית את עצמו?"

כשאנחנו רואים שמתרגלים מטפחים היטב, עלינו להיות קפדניים יותר עם עצמנו. התחלתי לשים לב יותר ולשחרר את האגו שלי בטיפוח. לא משנה מהו העיסוק של המתרגלים, מעמד חברתי, ידע או רמת חריצות, כשמישהו ציין בפני את החסרים שלי הייתי משתדלת להקשיב בענווה. אם היו לי בעיות כאלה, הייתי מתקנת אותם. אם לא היו לי בעיות כאלה, לא הייתי מתווכחת על כך. כשהייתי נתקלת בקונפליקטים או בבעיות, הייתי מחפשת בכנות פנימה, והייתי מאפשרת למתרגלים לדעת על החסרות שלי. אם החסרות שלי השפיעו על מתרגלים אחרים, הייתי מתנצלת בפניהם בכנות. במשך התהליך של להיות ענווה, שכחתי בהדרגה במה אני "מצטיינת" וההחזקה להיות יוצאת מן הכלל נעלמה. לפעמים אני מרגישה אפילו שאני חסרת חשיבות. הבנתי שבתהליך להיות חלק מהגוף האחד, כל מתרגל בא ממקום כלשהו, יש לו עבר יוצא מן הכלל והוא משיג מוסריות אדירה בעודו מסייע למאסטר בתיקון הפא. אבל כחלק מהגוף האחד, אנחנו רק אחד מהחלקיקים. לא משנה כמה גבוהה הרמה אליה אנחנו מטפחים, או זו שהגענו ממנה, אנחנו רק נקודת אבק בקוסמוס.

ברגע שנפטרתי מהאנוכיות שלי חשתי בשינוי. קונפליקטים רבים לא יכלו להזיז את לבי יותר והיו נמוגים ברגע שהגיעו אלי. כל אימת שחשתי בהופעת קונפליקט הייתי מחפשת פנימה ומיישבת זאת בצורה הרמונית ולכן הקונפליקט היה נעלם במהירות, ואני לא הייתי מתרגשת מכך. הבחנתי גם כשקדמתי את ה-Shen Yun הרגשתי שכל האלמנטים הרעים נעלמו מהישויות החיות. כשהייתי ניגשת אליהם, הדברים הרעים שנשאו עמם היו נעלמים בממד שלי. הרגשתי שהמאסטר העניק לי איזה כוח שהיה כמו "מים שקטים", כאילו שום דבר לא קיים וכל דבר שנפל לתוך הממד הזה היה מתפורר מייד. הבנתי שזהו "חוסר האנוכיות" וזהו גונג עוצמתי מאוד. זוהי יכולת שאין ליקום הישן והיא יכולה לפורר את כל האלמנטים הרעים.

אם כל אחד מתלמידי הדאפא יוכל לשחרר את האנוכיות ולתאם היטב אחד עם השני, אז כל האלמנטים שמפריעים לתיקון הפא יושמדו ביסודיות והתפארת של הדאפא תתגלה בעולם האנושי.