מאסטר יקר מכל,

מטפחים יקרים שלום,

מתוך הספר "גואן פאלון", הרצאה תשיעית:

"כפי שאתם יודעים, כשאדם מגיע לרמה של ארהאט הוא לא ייקח ללב שום דבר שהוא ייתקל בו. הוא לא ייקח ללב את כל העניינים שבין האנשים הרגילים ותמיד יהיה שמח וטוב לב. לא משנה כמה גדולים יהיו ההפסדים שיסבול הוא עדיין יהיה שמח וטוב לב ולא יהיה לו אכפת. אם אתה יכול באמת לעשות את זה, כבר הגעת לרמת ההתחלה של סטטוס הפרי של ארהאט."

בדרך לשם, דרך המבחנים המוצבים לפני, אני נשאבת למחשבה האנושית – זו המזיזה לי את הלב, זו הבנויה מצ'ינג. אני נלחמת את דרכי למחשבה הנכונה המטופחת – זו המחזירה אותי שוב להבנה שזה בסך הכול עוד מבחן שין שינג ולא כמו שזה נראה על פני השטח כעוול ואי צדק.

ככל שאני צולחת אותו, המבחן הבא מבלבל יותר, בנוי להפליא מאשליה של מציאות כאשר הקשה יותר הוא כשאלו העומדים מולי הם מטפחים.

כך קרה גם שאחרי 5 שנים של עבודה בעיתון פוטרתי. הרגשתי שהדברים נעשו בצורה מאוד לא נכונה והלב כאב מאוד. למרות שידעתי מההתחלה שזהו מבחן וידעתי גם לבחון את עצמי ולזהות את הגורם שבי שגרם לזה, עדיין הכאיב לי מאוד שעמיתיי בעיתון התנהגו אלי בצורה הזאת, וכפי שהרגשתי - בחוסר חמלה ורגישות. די ברור לי שכל מי שהיה שותף לזה ראה את זה מנקודת מבטו, אבל בעיניי - היה כאן משהו מוטעה ביותר, גם מנקודת המבט של טובת העיתון. קיבלתי עלי את הדין, ובשיחה עם העורך שאמר לי שצר לו מאוד אבל קשה לו עם הדרך בה אני מתבטאת, אמרתי לו שאתמוך בו אפילו בזה - כפי שעשיתי עד כה.

אני עדיין עובדת חזק על הלב שזז ומסלקת במחשבות נכונות את הצ'ינג המכאיב הזה ולומדת לסלוח.

לאורך כל התהליך הזכרתי לעצמי שהמורה עומד מעל כל זה ויש מצב שהוא מכוון אותי למקום נוסף תוך כדי טיפוח, אז אם אני צריכה לעשות עכשיו משהו אחר ולעזוב את העיתון, אז למה לא להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לטפח עוד משהו?

בספר "ג'ואן פאלון" מסופר שבגן העדן של האושר האולטימטיבי הכול מוזהב, ושהכסף שמשתמשים בו שם, שכר החליפין - הוא אבנים. הייתה לי הבנה שהאבנים האלו הן מטאפורה להזדמנויות לטפח, אז למה שלא ארים את האבן הזאת?

מהספר "גואן פאלון", הרצאה תשיעית:

"למעשה, ההארה שדיברנו עליה זה עתה עדיין שייכת להארה שבמהלך הטיפוח-תרגול. הארה זו היא בדיוק ההפך מההארה שבין אנשים רגילים. ההארה שאנחנו באמת מתייחסים אליה היא האם במהלך הטיפוח-תרגול אפשר להיות מואר לפא שהמאסטר מלמד, או לטאו שהמאסטר הטאואיסטי מלמד, האם במהלך הטיפוח-תרגול אדם מתייחס לעצמו כאל מטפח כשהוא פוגש בקשיים, האם הוא יכול להבין, האם הוא יכול לקבל, או האם הוא יכול לנהל את עצמו לפי הפא במהלך הטיפוח-תרגול."

כן, לפעמים התמונה נראית כל כך ברורה מנקודת מבט אנושית, אבל מתחת לפני השטח הדברים הפוכים ואנו שוב נשאלים עד כמה אנחנו מוכנים לוותר, ואיזה לבבות עוד נותנים את הטון, ובעיקר - האם אנחנו מבינים מהו טיפוח אמיתי?

בעצם כבר היה סיבוב ראשון לטיפוח לב מסוים שלי.

לפני כיותר משנה הוצע לי להצטרף לפרויקט ההרצאות של העיתון, והרמתי את הכפפה. אחת ממטרות הפרויקט הייתה לעזור למטפחים העובדים ללא משכורת בעיתון להתפרנס. הייתי בתקופה כלכלית קשה ביותר ובניתי על זה. תוך כדי עבודה על הרצאה התחיל מרוץ המשוכות, הפרויקט ניסה להתעצב ומטפחים החלו להערים עלי קשיים. בסופו של דבר הוצאתי מהפרויקט מבלי להבין על מה ולמה. לאחר מכן העברתי פעם אחת הרצאה מוצלחת ואף נאמר לי שם שאנשים מזמן היו צריכים לשמוע אותה. עברתי תקופה איומה של הרגשת בגידה וקיפוח ולא הבנתי איך אני, שזקוקה כל כך לפרנסה הזו ויודעת שיש לי את מה שצריך בשביל זה, מטורפדת ללא שום סיבה הנראית לעין על ידי המתאם של הפרויקט, שאגב, הערכתי מאוד. רגשות של קיפוח והפלייה מלווים בתחושת אובדן איומה בנו בית בתוכי והוצפו אל פני השטח לטיפול וטיפוח. בשיתוף עם מטפחת היא הקריאה לי את קטע הפא הבא המשמש בשבילי כהשראה גדולה:

"הבנה נוספת" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ"

"לגבי הנושא של טבע הבודהא והטבע הדמוני, ההסבר שלי כבר לא יכול להיות יותר ברור. למעשה המבחנים שאתם עוברים מסלקים את הטבע הדמוני שלכם! אבל החבאתם אותו שוב ושוב עם כל מיני תירוצים או עם הדאפא. השין-שינג שלכם לא קיבל שיפור, והחמצתם שוב ושוב את ההזדמנויות."

הידעתם? כל עוד אתם אנשים שמטפחים, לא משנה באיזו סביבה ובאיזה מצב, כל צרה ודבר לא נעים, אפילו אם זה בגלל עבודה של הדאפא, לא משנה כמה הדבר הוא טוב או קדוש לדעתכם – אני אנצל אותו כדי לסלק את ההחזקה שלכם ולחשוף את הטבע הדמוני שלכם כדי לסלק אותו. זה בגלל שההתקדמות שלכם היא במקום הראשון בחשיבותו.

אם אתם באמת יכולים להשתפר באופן זה, מה שתעשו עם לב טהור יהיה הדבר הטוב ביותר והקדוש ביותר."

לאחר מספר חודשים שלא הייתי מסוגלת לדבר עם המתאם וכאבתי נורא, התקיימה ועידת פא בארץ, והוא התנדב לעזור לי בהקמת התפאורה לבמה בלילה שלפני הועידה. באותו לילה חלמתי חלום, המאסטר הופיע ודיבר איתי במשך שעות ארוכות. עם חיוך ועיניים שופעות חמלה וחום המאסטר אמר לי ללא מילים: "את לא חושבת נכון על עצמך", הרגשתי כל כך את ההערכה הגדולה שלו כלפיי והבנתי שזה הכל כדי שאתקדם ושאני צריכה לחשוב על עצמי יותר בחיוב ובהערכה. והוא לצידי, תומך, רואה ויודע הכל.

כמה זמן לאחר הוועידה מתאם הפרוייקט ביקש שנדבר. השיחה שנערכה בינינו זכורה לי כאחת מהיקרות ביותר בחיי, כיוון שכל מה שהיה שם זה אמת, חמלה וסובלנות.

מתברר שיש לי מזג סוער. כל פעם שאני נתקלת בדברים שנראים לי כאי צדק או עיוות המזג הזה מתעורר, כמו ניצת באש, ויוצר תגובות קשות בין אם פנימיות או חיצוניות, מונחה כולו על ידי מחשבה אנושית וצלקות של קשיים שהיו בדרך.

אני כל כך ממוקדת בלומר את האמת הנגלית לי ובעשייה הפרקטית ושוכחת את הסובלנות. ואילו המאסטר מלמד לומר דברים תוך כדי התחשבות בצד השני, ביכולת שלו להכיל ולקבל ביקורת, וכן יש לומר את הדברים לפי הפא.

מתוך הרצאה שמינית בספר "ג'ואן פאלון":

"כמטפחים עלינו לשקול את עצמנו לפי קנה המידה של הפא כדי לקבוע אם עלינו לומר דברים מסוימים. מה שיש לומר לא ייצור בעיה אם האדם יעמוד בקריטוריון של השין-שינג של המטפחים בהתאם לפא."

תוך כדי עבודה לשנות את המזג הזה אני מגלה שיש לו גם ביטוי פיזי בצורה של הפרעות בגוף. אני מבינה שהוא מנוגד לתכונת היקום ועד שאצליח להשתלט עליו הוא ימשיך להיות מחסום בדרכי.

מצד אחד זה קשה מאוד כי הוא משולב כמו שתי וערב בנפשי ובגופי, אך בעצם זה די פשוט, כי יותר ויותר אני מזהה אותו בזמן אמת ואז ישר משנה את המחשבה ומבינה את עצמי מתוך הפא.

גם פחות ופחות מצפה לחיזוק מבחוץ ונזכרת מי אני באמת - תלמידה של מאסטר לי הונג ג'י, מטפחת של דאפא בתקופת תיקון הפא, יקרה ביותר, כמו כולכם מטפחים יקרים, עמיתיי לטיפוח ולמשימה הקדושה.

כשסיימתי לכתוב את ההתנסות הרגשתי שהיא לא שלמה. כמה ימים לאחר מכן נוצרה ההזדמנות. המזג הזה צץ שוב והפעם במסווה של הגנה עצמית מפני סיטואציה לא נכונה כביכול של בעיה שצצה בעבודה. הדרכתי בקייטנה בבית הספר בו עבדתי, וקבלתי שבחים רבים על עבודתי. אך למרות זאת, עקב התנהגות לא מתאימה של שותפי לעבודה הותקפתי כאחראית להתנהגותו וכמעט פוטרתי.

בשיחה עם מטפחת, היא העלתה אל פני השטח רובד עמוק יותר לגבי אחריותו של מטפח. הרעיון המרכזי היה שכאשר מישהו לידי עושה משהו שגוי ובהתנהגותו זו גם מערים עלי, מטפחת של דאפא, קשיים, במקום לשאת זאת בסובלנות כפי שעשיתי עד כה, חובתי היא לא לאפשר לו להתנהג כך כי הוא יוצר לעצמו קארמה ואינו יודע זאת. ואני צריכה לקחת את התפקיד המוביל ולעצור את זה וללמד אותו על התקופה שלנו, על הפא, ועל כך שיש תוצאה למעשיו. זה חייב לבוא מלב של אכפתיות כלפיו ולא מתוך נוחות שלי. זה שינה אצלי בפנים משהו מהותי. תמיד נלחמתי על הצדק וזעמתי נורא כשהופר, גם עם מטפחים. אבל כל העניין הוא שצדק כבר לא קיים פה ממש בתוך חבית הצביעה, איך אני יכולה לבקש אותו כאן, כאן יש רק עניין של אימות הפא והצלת אנשים.

שאלתי את עצמי איך אוכל לעמוד מולו וליישר אותו, התשובה שקבלתי: בחמלה רבה!

ב"לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק" המאסטר אומר:

"כשתלמיד דאפא מציל אדם אחד, זה בשום אופן לא כפשוטו אדם אחד כפי שאנחנו מכירים אותו: גוף עצום של חיים יינצל בשל כך. במילים אחרות, הדרך בה אדם מגיב לדאפא ולתלמידי הדאפא היא לא מעשה אנושי כפשוטו. וכמובן, אם שכבת פני השטח של האדם לא מאוד ערה וערנית, הדבר יציב מכשול להצלה של האדם הזה ושל הישויות החיות שהוא מייצג, ומשום כך אנחנו צריכים להבהיר את האמת."

ההבנה הזו צצה שוב כאשר ב 20 ביולי 2013, חזרתי הביתה ברגל מפעילות בתחנה המרכזית הישנה, הצ'יינטאון של תל אביב. החום היה עז ובשכונה הסמוכה שבה גרתי הלכלוך היה רב והמגוון האנושי של תרבות העוני זימן טיפוח. חשבתי על האנשים האלו שנמצאים בשולי החברה, ונזכרתי בציור הנקרא "בואו של המלך הקדוש" מתוך תערוכת "האמנות של ג'ן שן רן". שם בתחתית התמונה, בתוך הבוץ האנושי ואולי אף מתחתיו, בודהות מוקפות בהילה (אולי הם הפא-שנים של המורה), מעוררים את הלבבות של האנשים האבודים.

בהרצאה של "ניו יורק 2010" המאסטר אומר עוד:

"אז בהשוואה – למה שווה בן אדם? כמעט לא שווה להזכיר אותו. אבל, למרות שרמת הקיום שלו היא אולי נמוכה, מאחוריו, קשורים אליו, קיימים חיים במישורים גבוהים. הרבה אנשים בעולם הזה הם למעשה הנציגים של קבוצות חיים כאלו. אבל, בזמן שהם תחת ההשפעה של האשליה, אנשים ממשיכים להיות לא מודעים לדברים האלו, ואפילו פחות הם יודעים מי הם בעצמם באמת. אבל מאחורי רבים מאנשי העולם יש למעשה אין-ספור וללא גבול חיים של מישורים גבוהים המיוצגים על ידיהם. לאור זאת, לפיכך, האם פא ענק כזה או תלמידי דאפא יוצאים מן הכלל כאלו באו רק כדי להציל בן אדם רגיל, ממוצע? האם זה בכלל יכול לקרות? כיום, לרוב האנשים בעולם יש סיבות עמוקות יותר בתוכם לכך שהם כאן."

אני רואה את האנשים האלו האבודים לגמרי בתוך האשליה וחושבת שהם באו מכל כך רחוק כדי לקבל את הפא וכבר אינם יודעים מיהם, ואולי זו ההזדמנות האחרונה שלהם להתעורר אל הפא - דרכי. המחשבה הזו עזרה לי להמשיך לתרגל בתחנה המרכזית הישנה בשבתות על אף אי הנוחות הקיימת שם.

הדרך הביתה הייתה חמה מאוד, ותוך כדי מחשבות על הטיפוח ועל הנחישות המוחלטת בדרך שבחרתי, זכרון ישן עלה:

אני בת שלוש או ארבע בערך, הולכת עם סבא לים. האספלט החם צורב את כפות רגליי היחפות, סבא קשר פינות של מטפחת וכיסה בה את ראשו כמגן מהשמש הקופחת, אהבתי אותו כל כך. אני מביטה קדימה, הדרך ארוכה כל כך, כמעט אין סופית, בידי הקטנה אני אוחזת בידו בהערצה, ובביטחון רב יודעת שאלך בה.

יותר ויותר אני מבינה את ההבדל שבין מחשבה אנושית לבין מחשבה של מטפח, שעל פי רוב הן הפוכות. וכשהמציאות טופחת על פני ומציגה קשיים הנוגעים ישירות בצ'ינג ובמזג הזה הסוער שמחפש צדק ויושרה, אני מודיעה לעצמי שאני בכלל לא חושבת נכון, וכמו שאמרה לי פעם מטפחת: "אה, אני מבינה, את הולכת לפי התכנונים של הכוחות הישנים ולא לפי התכנונים של המאסטר". אז אני מתעשתת ומחזירה את המחשבה הנכונה לכל ישותי, נצמדת למורה, ומזכירה לעצמי מה באמת קורה פה.

מטפחים יקרים, המורה אומר שאנחנו יוצאים מן הכלל. אני מקווה שנצליח להכיל אחד את השני על מעלותיו והחסרותיו, וניתן לג'ן, שן, רן באמת להאיר את הדרך ובכך נעזור למאסטר לסובב את הגלגל.

פאלון דאפא האו.