(Minghui.org)

ב-2007 נבנה בפרובינציית הה-ביי מחנה עבודה בכפייה לנשים. הוא החל לפעול ב-2008, ממש לפני אולימפיאדת בייג'ינג. המחנה ממוקם בפרברי העיר שי-ג'יאה-ג'ואנג. מעבר לרחוב בו נמצא המחנה נבנה באותו הזמן כלא נשים. על-פי נתונים נראה שב-2008 היו כלואות שם באופן בלתי חוקי יותר מ-500 מתרגלות פאלון גונג.

מקור מענקי השכר העיקריים של השוטרים במחנה העבודה בכפייה מגיע מעבודת עבדים של אסירות. כפו עלינו לעבוד מהשעה 6:00 בבוקר במשך 6 ימים ועוד חצי יום בכל שבוע. במשך מחצית היום החופשי היינו עסוקות ברחיצת בגדים, בחפיפת שיער, בקנייה של פריטים נחוצים ופגישה עם בני משפחה. לפעמים גררו אותנו למגרש המסדרים כך שלא נותר לנו זמן כלשהו לנוח. הקבוצה הגדולה ביותר של אסירות במחנה כ-30 עד 50 אחוז, מורכבת ממתרגלות פאלון גונג. בין האסירות האחרות היו כאלה שהגישו עתירות, ואלה שהיו מעורבות בהונאות פירמידה. לא משנה על איזה "פשעים" קיבלו עונשי מאסר, כולן נדרשו לעבוד בעבודת עבדים. אלה שסירבו לעבוד עמדו בפני לחץ ניכר ובדרך כלל לא העזו לסרב למשימות עבודה. רק כמה מתרגלות של פאלון גונג העזו להתנגד לעבודת עבדים וכתוצאה מכך סבלו מרדיפה חמורה. תקופת העונש שלהן הוארכה. הוספת יום אחד בלבד, שלא לדבר על מספר חודשים, הוסיפה לקשיים שלהן כשהן סובלות עלבונות מראשי צוותים וממנהיגת היחידה, מכות והתעללות באלות מחשמלות. במשך תקופת הקיץ אסור היה להן להתקלח, לקנות מה שדרוש להן ועוד.

באותו זמן, מחנה העבודה היה מורכב מ-3 צוותים 2, 3 ו-4. מה שהיה בעבר צוות מס' 1 התמקד בעיקר בכליאה ועינויים ורדיפה של מתרגלות פאלון גונג. אך מאחר שכל המתרגלות סירבו לשתף איתם פעולה, לעבוד או לציית להוראותיהם, שלא לדבר על "שינוי", התקבלה הוראה לפרק את הצוות הזה.

העבודות של צוותים מס' 2 ו- 3 היו קלות יחסית כמו קיפול מגבות. צוות מס' 3 עבד על עיבוד וייצור מגבות למותג בשם " Big Qin". צוות מס' 4 עשה את העבודה המעייפת ביותר– לדחוס טבעות גומי לתוך מכסים של בקבוקים. העבודה נעשתה למען חברת Jinhuan Packaging בעיר שי-ג'יא-הואנג. החברה ייצרה וייצאה מוצרים בעיקר לחברות תרופות. המכסה עליו מדובר היה עשוי מאלומיניום וכדי לאטום אותו היה צריך להכניס בתוכו טבעת גומי. לכל אסירה נקבעה מכסה של 10,000 מכסים בממוצע ליום. אם לא הייתה מסיימת את מכסת עבודתה לפני תום יום העסקים, היה על האסירה לעבוד שעות נוספות. לא הייתה הפסקת צהריים, אחרת היו מוסיפים עוד שעה וחצי של עבודה אחרי ארוחת הערב.

היה עלינו לבקש אישור ללכת לשירותים. בדרך כלל חדרי השירותים והמקלחות היו נעולים. עמדנו בשורה לחכות לתור שלנו שנקבע על-פי לוח זמנים. כדי לבצע את העבודה השתמשנו במעין כרכוב, כדי לתחוב את טבעת הגומי לתוך המכסה. ידיהן של רבות מהאסירות ניזוקו בתהליך. בין האסירות היו מכורות לסמים ופרוצות. היו להן מחלות רבות ובכללן מחלה זיהומית כמו הפטיטיס B. היה עליהן לקבל טיפול רפואי מיידי, אבל הבכירים במחנה לא אפשרו זאת ואף לא דיווחו על כך לרשויות, אך מכסת עבודתן לא הופחתה. במפעל לתרופות הסביבה צריכה להיות נקייה ואף סטרילית, אבל היו פעמים שלא הרשו לנו אפילו לרחוץ ידיים.

בכל פעם שנותר לנו זמן לאחר שסיימנו את מכסת העבודה, נדרשנו לעבוד באריזת כפות מפלסטיק הנקראות “Yili Straight Handle Spoon” ומשמשות ככף מדידה לאבקת חלב. המוצר הזה נועד לחברת Zhengtong Food Packaging בשי-ג'יאה-ג'ואנג. היה עלינו לשים כמה קופסאות של כפות על השולחן הגדול וכפית אחת בתוך שקית קטנה מפלסטיק. כל אחת הייתה צריכה לארוז כ-7.000 עד 8,000 כפות ביום. הוראות הייצור של החברה היו נוקשות מאוד במקורן. החברה דרשה מאיתנו לעבור תהליך חיטוי מספר פעמים ביום. כמו כן תיארה בדיוק כיצד לארוז את הכפות. אולם כדי להגיע למכסת הייצור הרצויה, מחנה העבודה לא נהג על-פי הדרישות האלה ולכן לא עמדנו בתקן הייצור. הסוהרות היו מעירות על כך: "אנשים לעולם לא יקנו פעם נוספת מוצרים של 'Yili'".

עבודה נוספת הייתה לחבר חרוזים, או אביזרי נוי עבור חברת Runshi Jewelry Com. בשי-ג'יאה-ג'ואנג. רבים מהמוצרים היו חצי גמורים, לייצוא או לחברת הייצור DYI.

(...) מלבד מכסת העבודה שקיבלנו מדי יום, היה עלינו לצאת לעבוד בשדות. המשימות היו לחרוש,לשתול, לעשב, לקטוף ירקות ולנקות אותם. חלקת אדמה גדולה השתרעה ליד מחנה העבודה, שם גדלו ירקות כמו בטטות, כרישה, חצילים, צנון אדום, כרוב, שעועית, בצל ירוק ועוד. השוטרים שעבדו במחנה קנו את הירקות במחיר מוזל. את הגרועים בהם השאירו לאסירות.

בזמן העבודה אסור היה לנו לשוחח אחת עם השנייה. מצלמות רבות הותקנו בסדנת העבודה, באולמות השינה ואפילו בשירותים. בכל שבוע עברנו בדיקה ביטחונית.