(Minghui.org)

שיתוף מתוך ועידת הפאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

"מחשבה אחת"

"ארצי וקדוש, אפיק אחד מפריד ביניהם להתקדם או לסגת: שני תחומים שונים עומדים להיכנס למקדש שביער צעד אחד ואתה בשמים" (הונג יין 3)

שלום מאסטר נכבד! שלום מתרגלים עמיתים!

ביום חגיגי זה, אני רוצה לחלוק אתכם ניסיון טיפוח במהלך נסיעה של תשעה ימים לאוזבקיסטן. אני נולדתי בטאשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל אמי ואני עברנו ללטביה כשהייתי עוד ילדה. באוזבקיסטן אין מטפחים של פאלון דאפא. לפני 3 שנים נסעתי לשם וחילקתי הרבה חומר על פאלון דאפא וחשבתי שמה שיכולתי לעשות כבר עשיתי, אבל הבנתי שזה עוד לא הכול.

לפני כמה חודשי ם קיבלתי הודעה בפייסבוק ממתרגל מקנדה. הוא קרא בפייסבוק שנולדתי בטאשקנט והציע שאני אחתים שם אנשים על העצומה של DAFOH, ושאם אצליח להחתים 20 אנשים שם, ולשלוח את העצומות במכתב מתוך אוזבקיסטן, אז אוזבקיסטן תיכנס לרשימת המדינות שמתנגדות לקצירת איברים. הוא שלח לי רשימת מדינות שבהן עדיין לא חתמו על העצומה.

חשבתי: המטפח הקנדי הזה עושה עבודה נהדרת. הוא כנראה בדק בפייסבוק איפה נולד כל מתרגל והציע להם לנסוע למדינות שעוד לא עשו את הבחירה שלהן במאבק הגדול הזה בין טוב לרע. חשבתי: איזה מטפח מעולה! אבל בטיפוח צריך להוריד את כל הרגשות האנושיים של "הוא טוב, הוא רע". איך שחשבתי שכל הכבוד למטפח הזה, ראיתי שהוא שם בפייסבוק חומרים שלועגים ומגנים את המדיניות של ישראל. הייתה אז מלחמה בישראל, וחלק מהמתרגלים שמו בפייסבוק מחשבות של אנשים רגילים על המלחמה הזאת. חשבתי: בשביל מה הוא נכנס לפוליטיקה? אבל צריך להסתכל פנימה. למה נתנו לי לראות את זה? בטח לא בשביל שאני אגנה אותו או אגיד לו כל הכבוד. למה אני מרגישה כל כך לא נעים וקשה לי לראות את זה? והבנתי. זה לא נעים לי כנראה בגלל זה שמישהו מגנה מדיניות של הממשלה שלנו, וזה השורש. אז מי בעצם עוסק בפוליטיקה – הוא או אני? זו אני שמתעסקת בפוליטיקה! אבל אני מטפחת, אני לא צריכה להתעניין בפוליטיקה. את כל היצורים החיים צריך להציל – רק לזה יש משמעות. נעשה לי קל בלב, הלכו הרגשות, והלך הגינוי כלפי המטפח ההוא. הרגשתי חמלה כלפי כל הישויות החיות... אי אפשר לתאר את זה במילים. אני חושבת שהרבה מטפחים הרגישו את המצב הזה שקורה עם סילוק של החזקה.

התחלתי להתכונן לנסיעה לאוזבקיסטן. בלב הרגשתי שצריך לנסוע לא לבד, אלא עם קבוצה קטנה. רשמתי הודעה במייל הקבוצתי בישראל, והתקשרתי לכמה מטפחים ברוסיה. שתי מטפחות מרוסיה ישר הסכימו להצטרף. היה לנו ניסיון להיות שותפים בפעילויות, והחלטתי שביחד נוכל להצליח במשימה הזאת.

התחלנו להתכונן חזק לנסיעה. מתרגלים מישראל עזרו לתרגם חומרים לרוסית. אפילו תרגמו מעברית והקרינו סרט של אן טי די על חבר כנסת מוסלמי ושייך מוסלמי שמדברים על זכויות אדם בסין, ועל קצירת האיברים. אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית, לכן מצאתי הרבה תמונות בהם מוסלמים חותמים על עצומות. הכנתי מכתבים רשמיים למשרדים ממשלתיים. המתרגלות ברוסיה הכינו גם הרבה חומרים: עיתונים, עלונים ולוטוסים יפים מחומר מבריק. מניסיון של נסיעה קודמת למדתי שאי אפשר שם לחלק שום דבר. המשטרה עומדת בכל פינה. רודפים את כל הדתות. לכן צריך לעשות את הכול עם חוכמה וחמלה.

לקראת הנסיעה עוד מטפחת מישראל רצתה להצטרף עם מטפח צעיר בן 12 שהוריו מטאשקנט, והוא נולד בישראל אך יודע רוסית. חשבתי שזה טוב – אנחנו כבר חמישה מטפחים ואם הם צריכים לנסוע אז הם יספיקו לקבל את הוויזה ואת כל המסמכים הדרושים. והנה אנחנו נוסעים שלושתנו מישראל לטאשקנט וכדי להיפגש עם המטפחות מרוסיה בבית מלון שהוזמן מראש. כבר במטוס התחלנו לחלק חומר לאנשים עם גורל שנקבע מראש.

כשהגענו לטאשקנט, היה תור בשדה התעופה לביקורת דרכונים. התחלתי להבהיר אמת לאלה שעמדו לידי ושני המטפחים הישראלים שהיו אתי שלחו מחשבות נכונות. אנשים הקשיבו בתשומת לב. המטפחת העמיתה לא ידעה רוסית אבל ראתה שמסביבנו הרבה אנשים מקשיבים, ולכן היא הוציאה עצומה ברוסית ואמרה לי: "תנסי!" הצעתי לבחור צעיר שהיה לידי לחתום והוא חתם מיד. אחרי כן הצעתי גם לאחרים. אנשים חתמו ברצינות והעבירו את העצומה הלאה. אספנו הרבה חתימות כבר בשדה התעופה. זה נתן לנו ביטחון שאנחנו עושים דברים נכון, ושיצורים חיים מחכים לנו. למחרת שלושתנו הלכנו לשגרירות ישראל שם שהיה די קרוב לבית המלון שלנו. מטפחים מרוסיה הלכו לפעילות אחרת. בדרך לשגרירות עצרנו כל הזמן והסברנו את האמת לאנשים ברחוב, וכמעט כולם חתמו על העצומה. אפילו שכל האנשים הקשיבו היטב וחתמו על העצומה, הרגשתי לחץ גדול שהתבטא בזה שהיה לי קשה ללכת. הייתי כבדה בגוף כאילו אני 200 קילו ונאבקתי בחשק גדול לשבת לנוח.

כשהגענו לשגרירות ביקשנו פגישה עם נציג. יצא אלינו נציג ישראלי, והמטפחת הישראלית העמיתה דיברה אתו. הוא הקשיב בתשומת לב, קרא את החומרים, אבל לא חתם. אבל הבהרנו לו את האמת וזה העיקר. ביום אחר הלכנו כולנו ביחד לשוק המרכזי לאסוף חתימות. התוכנית הייתה כזאת: לאסוף כמה שיותר חתימות, ואחר כך ללכת למשרדי ממשלה. היה לי כבר יותר קל בהרבה, והרגשתי שבממדים אחרים משהו התנקה. התחלקנו לקבוצות והתחלנו לחלק חומר. היה צריך לעשות הכול בעדינות שלא נעורר תשומת לב של המשטרה. האנשים בטאשקנט טובי לב מאוד ולא פחדו לחתום על העצומה. היו מקרים שמישהו שחתם הבהיר את העובדות לאלה שלידו וכך זה עבר הלאה. וכך חתמו בכל השורה של הדוכנים.

כשאספנו הרבה חתימות, קנינו פירות וחזרנו לבית המלון. לוח הזמנים שלנו היה נוקשה מאוד. קמנו מוקדם וביצענו תרגול מלא של שעתיים בחצר בית המלון כך שכולם יוכלו לראות אותנו. אחרי ארוחת הבוקר שלחנו מחשבות נכונות, למדנו את הפא, לפעמים רק אמרנו בעל פה את ה"לון יו" והלכנו לחלק חומרים ולהחתים אנשים. אחר כך אכלנו ארוחת צהריים ובערב חזרנו למלון ללמוד את הפא.

"דמויות אדירות, רבות עוצמה התאספו אל תוך השטף העצום במעמדות חברתיים שונים ובמשלחי-יד שונים תלמידי הדאפא הם גוף אחד עוזרים למאסטר בתיקון הפא ועוצרים את הזרמים הרעים" (הונג יין 3)

היו גם קונפליקטים: מטפחת אחת אמרה בקול שאנחנו כל הזמן לא מתייחסים אליה יפה. אני מתייחסת אליה יפה, ולא חשבתי שההתנהגות שלי תתקבל באופן כזה. אבל הבנתי שקשה לי לראות את עצמי מהצד. גם מקודם אמרו לי שאני לפעמים נעשית חדה. הבנתי כמה שזה חשוב לשמור על טיפוח דיבור. התחלתי לשלוח מחשבות נכונות כדי לנקות את הממדים שלנו, והשתדלתי להיות יותר בתשומת לב לגבי מה שאני אומרת, כדי לא לתת לרוע פירצה. אני ושתי המטפחות מרוסיה גרנו בחדר אחד, המטפחת מישראל והנער גרו בבית מלון אחר במרחק של 10 דקות הליכה. מוקדם בבוקר כשהלכנו לעשות את התרגילים התעכבתי קצת בחדר, והם כבר היו בחצר ושמו את המוזיקה של התרגילים. אני, בחדר, שמעתי ברור את הקול של המאסטר במוזיקה. מהר ירדתי לחצר וביקשתי מהן להנמיך את המוזיקה כי כולם עוד ישנים. על כך ענתה לי אחת המטפחות בקול רם ובעצבים: "למי יכול הקול של המאסטר להפריע?" המטפחת הזאת ואני פעלנו תמיד בשיתוף פעולה טוב. ההתנהגות שלה באותו רגע הייתה לי מוזרה. הבנתי שזה הפרעה של הרוע, וחשבתי שאחרי ביצוע התרגילים אבקש ממנה סליחה. אבל כאשר סיימנו לתרגל, היא בעצמה ניגשה אליי, חיבקה אותי וביקשה סליחה. ה"קרח" נמס בשנייה.  הרוע לא הצליח להפריע לנו כי אנחנו גוף אחד.

"כמטפח אדם תמיד יחפש את הליקויים של עצמו זו הדרך היעילה ביותר להיפטר מהחזקות לא ניתן לדלג על מצוקות, גדולות או קטנות [אם תמיד תוכל לזכור:] "הוא צודק, אני טועה", אז על מה יש להתווכח?" (הונג יין 3)

התנקות מהרגשה של פחד

יום אחד נסענו לרחוב שבו יש יריד חוצות שנקרא "ברודווי" היכן שמוכרים יצירות של אמנים שונים וציירים רושמים פורטרטים. הבהרנו את האמת ואנשים חתמו על העצומות התקדמנו לכיוון של פארק, ולא שמנו לב שמצד שמאל שלו היה משרד אחרי הגדר, עם שמירה בכניסה. ברגע זה, כשמטפחת מרוסיה הבהירה את האמת, פנה אליה איש ביטחון או שוטר מהבניין, ואחר כך עוד אחד. הם שאלו שאלות. הצטרפה אליהם המטפחת הרוסיה השנייה. אנחנו היינו מרוחקים, ושלחנו מחשבות נכונות. התיקים שלנו היו מלאים בחומרים שמבהירים את האמת ובעצומות. כמעט כל העצומות החתומות, בערך 150חתימות היו בתיק שלי. חשבתי שצריך לשלוח אותם בדחיפות ושאף אחד לא יכול להפריע לזה. שאלתי עובר אורח איפה הדואר הקרוב. הוא אמר שהיום יום חופש והכול סגור.

אחר כך הגיע אלינו שוטר ושאל אותנו אם אנחנו מכירים את הנשים האלה. אמרתי שכן, אז ביקשו מאיתנו להגיע לאן שהן נמצאות. כשהגענו לשם ראינו שהמטפחות הרוסיות מדברות בצורה חברותית עם השוטרים ומספרות על הרדיפה בסין. היה להן כבר ניסיון בהבהרת אמת לשוטרים. ברוסיה נהגו לעצור אותן, לקחת אותן לתחנת משטרה ולשחרר אותן. אני תרגמתי לעברית למטפחת הישראלית מה קורה. לא הייתה לי הבנה ברורה איך אני צריכה להתנהג, ולא הייתה בי חמלה לשוטרים – את זה הבנתי רק לאחר מכן. באותו זמן המטפחות מרוסיה הבהירו את האמת כבר לכמה שוטרים שכנראה לא ידעו מה לעשות איתנו והזמינו שוטרים אחרים, בדרגה גבוהה משלהם. אחר כך אמרו לנו שניסע לתחנה. אצלי בראש היו הרבה מחשבות. נזכרתי בהתנסויות מאתר מינג-הווי על מצבים כאלה. אבל זה לא עזר. פניתי למאסטר: "מאסטר, בבקשה, תן לי חוכמה, אני לא מבינה מה לעשות, אבל דבר אחד שאני רוצה זה ללכת אחרי המאסטר!"

אנחנו עושים דבר טוב – מי יעז להפריע! אני אמרתי לשוטרים בנחישות שאנחנו לא ניסע לשום מקום, שאנחנו אזרחי ישראל ושלא עשינו שום דבר נגד החוק. אמרתי אני דורשת לקרוא לנציג של שגרירות ישראל. ראיתי שהם התחילו להיות פחות בטוחים בעצמם והתחילו להגיד: "בסדר, בסדר", והתקשרו בטלפון. אחר כך אמרו לנו שאנחנו לא צריכים ללכת לשום מקום ושעלינו רק לדבר עם אדם נוסף, שקשור לביטחון ציבורי.  הוא הגיע וגם קיבל מאיתנו חומרים של הבהרת האמת. אחר כך הגיע עוד שוטר ללא מדים בדרגה יותר גבוהה. גם הוא קיבל מאיתנו חומר וסיפרנו לו על הרדיפה ועל קצירת האיברים ממתרגלי הפאלון גונג בסין. הוא אמר שאם אנחנו רוצים לאסוף חתימות ולחלק חומרים, אנחנו צריכים לקבל אישור של משרד הבריאות וגם יעץ לנו ללכת לבתי חולים ששם אפשר לפנות לרופאים ולספר להם. זה היה לנו כבר בתוכנית ללכת לבתי חולים, אבל עכשיו כבר היה ברור שהם סוללים לנו את הדרך, ושאנחנו יכולים עכשיו לומר בבתי החולים שהמשטרה שלחה אותנו. הבטחנו לו שנלך למשרד הבריאות ובשלב זה כבר היינו כמה שעות בפעילות ואני שוב אמרתי להם שאין להם זכות להחזיק אותנו, כי אנחנו עייפים, לא אכלנו ולא שתינו מהבוקר. זה שוב עבד. הם צילמו את הדרכונים שלנו, לקחו את מספרי הטלפון שלנו ואמרו שאנחנו יכולים ללכת.

שוב שאלתי עובר אורח איפה הדואר הקרוב, והוא אמר שהדואר הראשי הוא במרחק של 10 דקות הליכה ושהוא עובד גם בימי חופש. עכשיו הכי חשוב היה לשלוח את העצומות החתומות. השגנו הרבה יותר ממה שהיה צריך כדי להכניס את אוזבקיסטן לרשימת המדינות שהם בעד הפסקת קצירת האיברים ממתרגלי פאלון גונג בסין.

הגענו לדואר 10 דקות לפני הסגירה. שלחנו דואר רשום לכתובת הרשומה בעצומה. באותו הערב, כשלמדנו את הפא, בהרצאה שישית ב"ג'ואן פאלון" הייתי צריכה לקרוא פיסקה שבה כתוב:

"עם הפחד הזה, זה באמת יביא לאדם הזה בעיות. ברגע שאתם מפחדים זהו לב של פחד. האין זו החזקה? ברגע שההחזקה שלכם מופיעה האם לא צריך לסלק אותה? ככל שתפחדו ממנה יותר כך זה ייראה יותר כמו מחלה – את ההחזקה הזו שלכם צריך לסלק, ולגרום לכם ללמוד מהשיעור הזה, כך שלֵב הפחד שלכם יסולק ותוכלו להתקדם."

נעשה לי חם. הבנתי שפחדתי. לפחד לא היה בסיס. הבנתי מהספר שאין מה לפחד. ממה לפחד? המטפחות מרוסיה לא פחדו. הייתה להם חמלה לנציגי המשטרה, והן הבהירו להם את האמת. היה להן את הלב הזה, ובי לא הייתה חמלה כי היה בי פחד. המאסטר אמר:

"את ההחזקה הזו שלכם צריך לסלק, ולגרום לכם ללמוד מהשיעור הזה, כך שלֵב הפחד שלכם יסולק ותוכלו להתקדם."

איך שקראתי את זה, הפחד נעלם. המאסטר עזר לי למצוא את ההחזקה וניקה אותי. במילים אנושיות ובמחשבות אנושיות אי אפשר להביע את תודתי למאסטר.

בימים האחרים ביקרנו במשרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החוץ, הפרקליטות, בניין הפרלמנט וארגון לזכויות אדם. בכל מקום אפשרו לנו להיכנס או ששלחו אלינו נציגים והיה לנו חומר מוכן ומכתבים עבורם. לפעמים נתנו לנו מספרי טלפון להתקשר אליהם. קיבלו אותנו בצורה מכובדת מאוד בכל המשרדים.

במשרד המשפטים פגשנו ישראלי דתי שחתם. כמו כן פגשנו אדם אחד שאמר לנו שכדאי שאחרי שניסע הבייתה כדאי שיהיה מישהו באוזבקיסטן שימשיך את ההחתמה. הצעתי לו להיות האדם הזה. הוא אמר שיחשוב ולקח את כל החומר.

אחרי כל זה נסענו לסמרקנד, עיר במרחק שעתיים נסיעה. הלכנו לבית חולים מרכזי לפגישה עם מנהל בית החולים. לפגישה נכנסו המטפחות מרוסיה, שאחת מהן היא רופאה ששירתה בצבא בדרגת רב סרן. אנחנו שלחנו מחשבות נכונות בחצר בית החולים, ושם גם חתמו אנשים על עצומות. מנהל בית החולים הקשיב בתשומת לב למטפחות הרוסיות, הודה להם, לקח מהם חומר, ואמר שבפגישת הרופאים היומית הבאה יספר להם על מה שגילה, ושזה חשוב מאוד. הוא נתן לנו את כרטיס הביקור שלו כדי שנשלח לו עוד חומר.

הבאנו לטאשקנט ספר ברוסית שכולל את "ג'ואן פאלון" ואת "דרך השלמות הגדולה של חוק הבודהא של הפאלון" כדי להעניק במתנה לספרייה המרכזית. מנהל הספרייה המרכזית דפדף בספר והתחיל ישר להגיד שאנחנו מקדמים פה דת, ושזה ספר דתי וכו'. הוא דיבר כאילו קרא את התעמולה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית הסינית ולא רצה לשמוע את האמת. הוא קרא לשוטרים שיקחו אותנו למשטרה, ואנחנו נתנו לכולם חומר הסברה, ואחד השוטרים הסתכל בספר וראה את האיורים של התרגילים, ואז אמר שהוא עושה אמנות לחימה ושהוא יודע שהספר הזה אינו בעל אופי דתי. הוא אמר שחוקי אוזבקיסטן אינם אוסרים לתת במתנה ספר לספרייה. אחר כך הוא אמר שהוא היה רוצה לקרוא בעצמו את הספר הזה. אבל לא יכולנו לתת לו באותו מעמד. בינתיים הגיעו עוד שוטרים וכולם קיבלו חומר. המנהל עמד על זה שיעצרו אותנו, ואפשר היה לראות שהשוטרים לא רצו לעשות את זה. מנהל הספרייה הזעיק גם בכיר ממחלקת אשרות ורישום שאמר לנו שיותר טוב לנו לצאת מהספרייה, ולכן נסענו איתו לתחנת המשטרה, וכתבנו שם את הסיפור איך רצינו לתת את הספר במתנה לספרייה. אותו בכיר ממחלקת האשרות הביע את רצונו לקבל את הספר ולקרוא אותו. נתנו לו את הספר והוא ביוזמתו הסיע אותנו למסעדה מסוימת וסיפר לנו מה כדאי לנו להזמין. הוא אמר שאם נגיע שוב לאוזבקיסטן שנתקשר אליו והוא יבוא לשדה התעופה לאסוף אותנו ויעזור לנו למצוא מקום לגור וכו'.

למחרת התקשר השוטר שהיה בספרייה שלומד אמנויות לחימה, ושאל מה שלומנו. הוא אמר שהשוטרים הבינו טוב יותר ממנהל הספרייה ואיחל לנו כל טוב.

בשדה התעופה בהמתנה למטוס לישראל עצרו אותי בשל כמות גדולה של עיתונים ברוסית עם הבהרת אמת שנשארו לי ורציתי להביא לישראל. ברוסיה לא מחלקים עלונים אלא עיתונים, כי אנשים פחות עלולים לזרוק על הרצפה. שאלו אותי מה זאת הכמות הענקית של העיתונים שאתי. אמרתי שזה עיתונים שלי שהבאתי לאוזבקיסטן לחלק. סיפרתי שאני מתנדבת מטעם DAFOH ושהגעתי למשרדי ממשלה שונים. אבל אמרו לי שבאוזבקיסטן אסור לחלק, לכן העיתונים חזרו אתי.

גם כאן קרה אותו דבר שכל אחד קרא למישהו אחר שיטפל בי וכל אחד מאלה קיבל עיתון והסבר ואפילו לינקים לאינטרנט. בסוף הם צילמו את הדרכון שלי ואפשרו לי ללכת.

הנסיעה שלנו לאוזבקיסטן הגיעה לסופה. במהלך כל הנסיעה הייתה הרגשה ברורה מאוד שהמאסטר מוביל אותנו ושהישויות החיות מחכות להצלה. כאילו הכל היה מתוכנן ואנחנו רק היינו צריכים לעשות את זה. תמכנו זה בזה והיה שיתוף פעולה טוב. כשאחד היה מבהיר את האמת, כולם שלחו מחשבות נכונות. החלטנו שיש מדינות אחרות ליד אוזבקיסטן שגם שם אין מטפחים, וגם לשם צריך לנסוע. במיוחד עכשיו כשיש לנו ניסיון.

תודה למאסטר. אין מילים אנושיות שבכוחן להסביר את תודותיי.

תודה למטפחים שליוו אותי כגוף אחד לעזור למאסטר להציל ישויות חיות.

ותודה גדולה לכל המטפחים העמיתים.