(Minghui.org)
שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל
ברכות למורה הנערץ, ברכות לחברי המתרגלים,
התחלתי לטפח בפאלון דאפא לפני בערך שנה.
כשאני מסתכלת על השנים שקדמו לקבלת הדאפא, אני רואה איך כולן היו הכנה לרגע הזה, איך כולן שייפו אותי וריככו אותי כדי שכשהדאפא על סף דלתי, אזהה אותו ואדע לקחת אותו.
התברכתי בזוג הורים שגידל אותי בחוכמה, ובאהבה רבה. הרמה המוסרית של הורי, בדיבור ובמעשה, היתה תמיד גבוהה מאד, אבל מעולם לא היתה שום התייחסות למימד הרוחני, או איזשהו רמז לכך שישנם דברים מעבר לעולם החומרי, שאפשר לראות ולמשש.
כילדה שגדלה בבית אתיאיסטי לגמרי, היה לי ברור שלכל תופעה ולכל דבר יש הסבר חומרי, ואם אין הסבר חומרי, כנראה שהדבר לא באמת קיים.
במרוצת השנים, והודות להרבה אנשים חכמים שפגשתי בדרך, הידיעה הזו הלכה ונשחקה, אם כי על פני השטח נותר עוד מושג מאד חזק, שאין מציאות שהיא לא חומרית. אבל משהו בתוכי ידע שיש משהו מעבר. חיפשתי הרבה, בדרכים טובות יותר וטובות פחות. פסיכולוגים, תיקשורים, שאמאנים, ומורי דרך למיניהם - המון כסף, זמן, ותקוות מבוזבזות.
כל פעם שהירפיתי מהחיפוש, קרתה לי תאונה, שידעתי תמיד שנועדה להחזיר אותי אל הדרך. בהדרגה התחלתי להבין שיש שם הר, ובראשו פיסגה, שאפשר להגיע אליה. חיפשתי דרך, אבל בשום מקום לא מצאתי דרך שנועדה לי. היו דרכים שראיתי שהן טובות ומאד רציתי ללכת בהן אבל לא הצלחתי, וחלקן הרתיעו אותי כבר מההתחלה.
לא הצלחתי להתמיד בתרגול מדיטציה, חיפשתי אבל לא הצלחתי למצוא דמות לחיקוי בשום מקום, והתחלתי להשלים עם המחשבה שאיאלץ לסלול את הדרך שלי בעצמי.
מצד אחד היה לי כבר ברור שאני פה לא סתם, שהגעתי כדי להתעלות, לשפר את עצמי. היתה לי הרגשה ברורה שכל קושי שאני נתקלת בו הוא אתגר ומבחן. מצד שני ההיגיון החומרי עוד שלט בי. פינטזתי על יום שבו אצליח ליישב את הקונפליקט בין הספקנות המדעית, והחשיבה הלוגית שמאד הייתי גאה בה, לבין הידיעה הפנימית שיש מציאות גדולה מזו שאני רואה וממששת.
בעלי הסתכל על כל המסע הזה במבט משועשע. מבחינתו היה ברור, ועדיין ברור, שמדובר בחיפושי סרק, שאנחנו רק תוצר של אבולוציה, שהיקום הזה נוצר במקרה ואנחנו בתוכו גם במקרה, ושאין תכלית לקיומנו מלבד זו שאנחנו ממציאים בעצמנו עבור עצמנו. החלק הלוגי והספקן שבי חלק איתו, ועדיין איפהשהו חולק איתו את הידיעה הזו.
כששמעתי על אנשים שפנו לנזירות, התמלאתי כמיהה ותחושת החמצה. בינתיים הייתה לי משפחה, וידעתי שהאופציה של להיות נזירה כבר לא מתאימה. היתה לי כמיהה עזה ללכת בדרך כלשהי עד הסוף, אבל הבנתי שמאוחר מדי, וגם לא ראיתי סביבי דרכים כאלה. כבר יכולתי להבחין בהר, היתה הפסגה שם, שיכולתי לדמיין, היו דרכים קטנות ומפותלות אליה, שאף אחת מהן לא היתה מיועדת לי. הייתי אני, שהלכתי בשביל-לא-שביל לכיוון המשוער של הפיסגה, לפעמים לבדי ולפעמים אחרי מישהו או בחברת מישהו. נהניתי מאד מהדרך, מהנוף, מהמסע, אבל בתוכי ידעתי שהוא ייסתיים יום אחד ללא תוצאה מיוחדת, ובלי לדעת אם הייתי בכלל בדרך אל הפסגה.
התנחמתי בכך שמצאתי תחום עיסוק מקצועי שמאפשר לי לגעת גם בנשגב - חיפשתי עם אנשים פתרונות לקונפליקטים וקשיים דרך עבודה תנועתית. כשעמדתי מול קבוצה הרגשתי שיש דבר גדול ממני שמנחה אותי בעבודתי. שאני בסך הכל כלי שמנסה להעביר הלאה איזה חסד אלוהי. דמיינתי צינור ענק בין השמיים לארץ, מלא בחסד, אהבה, ואור, ידעתי שבכל הזמנים אנשים גדולים התחברו לצינור הזה, שבודהא וישוע שאבו ממנו, ודמיינתי שגם אני וחברי לעבודה מצאנו פתח קטן שדרכו מעט מהשפע האלוהי הזה יכול לעבור הלאה.
זה היה מצבי לפני שנה. הייתי עסוקה מאד, מצליחה בעבודתי, מוערכת, ילדים נפלאים ובעל מסור ואוהב, גוף חזק ובריא. ידעתי שניתנה לי דרך ללכת בה והייתי אסירת תודה על כך, רק שלא ידעתי מהי בדיוק הדרך, לא ידעתי אם היא מובילה לאנשהוא ולא ידעתי אם אני עליה או לא. חשתי תסכול, חיכיתי לאות כלשהו, למשהו או למישהו שיראה לי את הדרך. מצד שני הייתי כל כך עסוקה בפרנסת המשפחה וטיפול בילדים, ותמיכה בעסק החדש של בעלי, שגם אם בודהא אמיתי היה מופיע על סף דלתי ומגיש לי את הפא הייתי אומרת לו לחזור כשיהיה לי יותר זמן.
כשחליתי במחלה מיסתורית, ששאבה את כל כוחותי, ידעתי שזה האות שחיכיתי לו. ידעתי שזו הזדמנות להתבוננות, ושיש פה שיעור בשבילי, אבל לא ידעתי מה אני אמורה ללמוד ממנו. בינתיים גם יריתי לכל הכיוונים. הוצאתי הון על טיפולים, יידעונים, תוספים, שאמאנים, ייעוצים, לקחתי אנטיביוטיקה והלכתי למומחים, והמצב רק הדרדר.
התבוננתי פנימה, ניסיתי להבין מה השיעור שלי. עזבתי החזקות, ויתרתי על החיים ובחרתי בהם מחדש, זכיתי בהרים של תובנות, אבל המצב לא השתפר.
באחד הספרים הרוחניים שקראתי אז מצאתי תיאור מדוקדק של האדם החדש, הנכון, המואר, בעולם החדש. זה היה תיאור מדויק של מה שחיפשתי כל הזמן. בכיתי מרוב אושר שמצאתי סופסוף את מה שחיפשתי. זה בדיוק מה שחיפשתי והייתי מוכנה להצטרף עוד באותו יום לכל קבוצה, דת, או בית ספר שיביא אותי לשם. צילצלתי לאדם שנתן לי את הספר, אבל בשיחה די קצרה הבנתי שמבחינתו ומבחינת האנשים שמפיצים את הספר הזה, האידיאל שמתואר בספר הוא רק אידיאל, לא משהו פרקטי שניתן להגיע אליו. אף אחד לא באמת חושב שאפשר להגיע לשם, בינתיים מסתפקים בלהיות אנשים קצת יותר טובים. כשסגרתי את הטלפון היו לי דמעות בעיניים. באמת אין שום דרך להגיע לשם? לבד אני לא יכולה. אני צריכה מישהו שייקח אותי לשם.
כשכבר הייתי על סף ייאוש, מצאתי את הדאפא, או יותר נכון הדאפא מצא אותי. מכר של בעלי, ששמע שאני חולה, התקשר והציע לבוא ולתרגל איתי פאלון דאפא. ברגע ששמעתי את צמד המילים "פאלון דאפא" הוא נשמע לי מוכר, ובכלל לא היתה שאלה אם אני רוצה לנסות את זה. עוד באותו ערב נכנסתי לאתר והתחלתי ללמוד את התרגילים מול הוידיאו של המורה. במקביל, בהמלצת המתרגל, התחלתי לשמוע את הרצאות האודיו באנגלית. למחרת מצבי החמיר בפתאומיות. שקלתי לפנות לאישפוז, היה לי קשה לעמוד על הרגליים, לשבת ואפילו לנשום. בסוף החלטתי לחכות עם זה, ולמחרת המצב קצת השתפר. המתרגל עם אשתו הגיעו לתרגל איתי, ולהנחות אותי בתרגול.
רציתי להמשיך לשמוע את ההרצאות אבל היה לי קצת קשה להבין את האנגלית, ואז אמר לי החבר המתרגל שיש גם ספר בעברית שיש בו את ההרצאות. באותו ערב הוזמנו בעלי ואני לארוחת ערב אצל חברים וסיפרתי לחברתי על הפאלון דאפא. היא אמרה, "הי, יש לנו ספר של פאלון דאפא שבעלי מצא יום אחד. רוצה?" היא הלכה למדף, שלפה ונתנה לי את "ג'ואן פאלון". אני לא יודעת כמה זמן הספר שכב שם על המדף שלה, מחכה לי. תוך כמה ימים נוספים, ממצב שלא הייתי מסוגלת לעמוד רבע שעה הגעתי לתרגול של שעה רצופה.
המשכתי כך, כל יום תרגלתי את התרגילים וקראתי הרצאה אחת. תוך שבוע או שבועיים הייתי על הרגליים, בהדרגה חזרתי לעבוד ולטפל במשפחה ובבית. את ההר של תוספי התזונה החליף ספר אחד, ובבת אחת מצאתי דרך, כיוון, השגחה, משמעות, ובריאות.
זה לא שהמושגים של להסתכל פנימה, לראות כל קושי כהזדמנות לצמיחה, לחפש תמיד את האמת, ולנסות לדבר תמיד אמת, לאחרים וגם לעצמי, היו חדשים לי. ניסיתי להתעלות ולהשתפר גם לפני כן, אבל משהו בכל זאת השתנה באופן עמוק.
לא היה יותר מקום לפשרות. אם לפני כן היה לי ברור שאני זו שממציאה את הכללים ולכן יכולה גם לכופף אותם, פתאום האחריות הזו נלקחה ממני. אם לפני כן החיים היו רצף של פשרות מוסריות, כשאני כל הזמן רואה את הפער בין האידיאל למציאות, וחסרת אונים מולו, עכשיו אני רואה את האידיאל וצועדת לקראתו. אני נופלת לפעמים, אני רחוקה מהאידיאל, אבל זו כבר לא פשרה. אלו צעדים בדרך.
אם לפני כן שוטטתי על מדרונות ההר אבודה, עוברת ממבוי סתום לתהום פעורה למצוק מתפורר, פתאום ראיתי מולי דרך רחבה שמגיעה היישר לפסגה. תלולה, קשה, חמקמקה, אבל דרך.
כל דבר שאמרתי, כל דבר שעשיתי, נעשה פתאום ברור, קיבל מקום בפאזל. כל מה שקרה לי בהסטוריה האישית שלי קיבל פתאום משמעות בדיעבד. פתאום ההרגשה המעורפלת שיש משהו נשגב, שקשור אלי אבל אני לא יודעת בדיוק איך, הפכה לידיעה מאד מוצקה. פתאום נהיה כל כך ברור שהעקרונות שחיפשתי כל חיי הם פשוט "אמת, חמלה, סובלנות". כל כך ברור, איך לא ידעתי את זה קודם?
גם העבודה שלי פתאום קיבלה משמעות אחרת. פתאום הבנתי שמה שעשיתי ב-10 שנים האחרונות היה בעצם לחפש אמת, חמלה וסובלנות.
ומאז... אני ממשיכה בדרך. אני עדיין מתנדנדת – עדיין לפעמים נופלת להרגל של חיפוש הסבר חומרי לכל מה שקורה, עדיין הספקנות היא הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשאני נתקלת במשהו, עדיין נאחזת בהחזקות שלי... על ההחזקות שנחשבו לרעות לפני כן קל לי לרצות לוותר. אבל ההחזקות ה"טובות" – האהבה לילדים ולבעלי, הרדיפה אחרי כושר ובריאות, אחרי אופוריה רוחנית, אחרי ריגושים, אחרי תחושה של חיבור לטבע ולאנשים אחרים – בהן אני עדיין נאחזת.
החלקים בפא שמתיישבים עם ההשקפות הקודמות שלי עדיין קלים לי יותר מהחלקים שסותרים אותן.
כשהגוף שלי מתנקה, והלכלוך יוצא החוצה וכואב אני עדיין רוצה להתלונן, כמו ילדה שמתלוננת על הלכלוך שיוצא כשמנקים את החדר. אבל כמו שילדה סומכת על אמא שבסוף הכל ייסתדר אני מנסה לסמוך על המורה שבסוף הוא יסדר את הכל לטובה.
אני יודעת שדואגים לי, כי בינתיים, כל השנה הזו, לא משנה כמה סבלתי, כמה הסימפטומים שלי חזרו, כמה כאב לי, זה מעולם לא פגע בתפקוד שלי. אני יכולה להתפתל מכאבים כל הלילה, אבל כשאני צריכה לקום בבוקר לטפל בבית ולהתייצב בעבודה, אפילו אם הרגליים שלי רועדות ואני מרגישה שעוד רגע אתעלף, האנשים מסביבי לא מבחינים בכלום.
אפילו כשהייתי צריכה לנסוע לדרום לכמה ימים אינטנסיבים לפרוייקט חשוב, ובלילה שלפני כן התהפכתי במיטה, רעדתי מצמרמורת והזעתי לסירוגין, לא חשבתי לבטל את ההדרכה, כי ידעתי שזו רק הקארמה שיוצאת, ושמחר בבוקר אני אתייצב בעבודה במלוא כוחותי, כי המורה לא ייתן לסימפטומים של מחלה לפגוע בתפקוד שלי בחברה הרגילה, ולא ייתן להם לפגוע בדעה של חברי לעבודה על הדאפא. מאז שחזרתי לעבוד לא הפסדתי יום אחד של עבודה, נעשיתי צלולה יותר ויעילה יותר, וחברי לעבודה יודעים שהכל בזכות הפאלון דאפא.
כשבועיים אחרי שהתחלתי לתרגל, כשכבר חזרתי לתפקד בבית אבל עוד לא חזרתי לעבודה, רצתי במדרגות ועיקמתי את הרגל. לא התייחסתי לאירוע והמשכתי ללכת כרגיל ולעשות כל מה שהייתי אמורה לעשות, והלכתי לישון כרגיל.
באמצע הלילה קמתי כשהרגל מציקה לי. לקח לי כמה דקות להיזכר שעיקמתי אותה, אבל לא זכרתי באמצע הלילה שאני תלמידת דאפא ולא אדם רגיל. עשיתי מה שבדרך כלל הייתי עושה במקרה כזה – קמתי ומרחתי איזו משחה על הקרסול כדי להקל על הכאב. די מיד הכאב התגבר לרמה כזו שלא יכולתי לשכב במיטה. כל תנועה וכל תנוחה הכאיבו לי במידה שלא יכולתי לנשום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב, ואז סופסוף נזכרתי מי אני עכשיו. איכשהו דידיתי לסלון, נתמכת ברהיטים ובקירות. מצאתי לי תנוחה משונה עם שמיכה שפרשתי על הרצפה, כריות, ורגל על הספה, והתחלתי ללמוד מ"ג'ואן פאלון". הבנתי שמכיון שהתייחסתי אל עצמי כאדם רגיל וחיפשתי הקלה כאדם רגיל, זה מה שקיבלתי. אמרתי לעצמי שאני משלמת קארמה, והודיתי למורה שהוא מאפשר לי להתנקות כך, ובאותה הזדמנות להבין שבאמת אני לא צריכה להתייחס אל עצמי כאדם רגיל.
אחרי כמה שעות של לימוד החלטתי לנסות לתרגל. כל תנועה עדיין כאבה לי, אבל גיליתי להפתעתי שאני מסוגלת לעמוד, עם רוב המשקל על הרגל השניה. התחלתי לעשות את התרגיל הראשון, ובהדרגה הרגשתי שאני מצליחה להעביר יותר ויותר משקל לרגל הכואבת.
המשכתי לתרגל, וכשהאיר הבוקר והסתיים התרגול, ניסיתי לאט לאט לדרוך על הרגל, וגיליתי שאני מסוגלת ללכת.
כשקמו בני המשפחה שלי, הם לא ידעו מה עברתי בלילה. בעלי הופתע לגלות שמיכה פרושה על רצפת הסלון, אבל חוץ מזה מבחינתם לא קרה כלום, הם הלכו לישון עם אמא במצב טוב, וקמו עם אמא באותו מצב.
הדבר היחיד שנפגע הוא שלקח לי עוד כמה שבועות עד שיכולתי שוב לשבת בלוטוס, וזה הזכיר לי בכל יום לא לשכוח את השיעור שלמדתי באותו לילה.
הקסם של הבהרת האמת
לקסם של הבהרת האמת אני נחשפת לאט לאט. בהתחלה זה לא בא מתוכי, אלא עשיתי את זה כי המאסטר אמר. בהדרגה זה התחיל לבוא מתוכי, התחיל לבעור בי, וכל פעם הופתעתי לגלות כמה אושר גורמת לי הבהרת האמת לאנשים.
לפני כמה זמן רציתי להבהיר את האמת למוכר בחנות טבע שאני קונה בה באופן קבוע – איש דתי, שמתעסק בענייני רפואה אלטרנטיבית. לא ידעתי איך להתחיל אז פשוט ניגשתי אליו, נתתי לו פלייר וסיפרתי לו על אמת חמלה וסובלנות ועל הרדיפה. הוא הקשיב בתשומת לב, שאל שאלות והביע הזדהות, ואז כשנפרדתי ממנו הוא פתאום הסתכל לי בעיניים ואמר לי בהתרגשות "תודה רבה שחשבת עלי".
פתאום הבנתי שהתייחסתי אל עצמי כאל סוכנת מכירות, שמנסה "למכור" את האמת עבור האינטרסים של עצמה. איזו גישה שגויה! אני לא צריכה למכור שום דבר – אני מחלקת בחינם, את הדבר הכי נפלא וחשוב שאפשר לקבל. אנשים עומדים בתור לקבל, לא צריך להתחנן בפניהם, לא צריך לחשוב איך לשכנע אותם, הם צמאים לאמת!
במסגרת העבודה שלי אני בקשר עם הרבה אנשים, שמתחלפים. לפעמים אני תוהה אם לעזור לאנשים למצוא אמת, חמלה וסובלנות בתוך עצמם, יכול להוות עבורי תחליף להבהרת אמת. בהתחלה חיפשתי בחוץ, לראות אם זה "ייחשב לי" כהבהרת אמת. עכשיו אני מחפשת בתוכי. האם זה מספק את הדחף שלי להבהיר את האמת? האם אני זוכרת תוך כדי העבודה למה אני שם?
לא תמיד אני יכולה לספר על פאלון דאפא, ולא תמיד אני יכולה להשתמש במילים "אמת, חמלה וסובלנות". אני לא עובדת בשביל עצמי אלא בשביל משרד ממשלתי, ששולח אותי ומשלם לי כדי להעביר שיטת עבודה מסוימת. אני גם צריכה להיזהר, בעיקר כשאני עובדת עם אוכלוסיה חרדית, שלא ייתפסו אותי כמסיונרית או כמשדלת אנשים לעבודה זרה. אני תמיד חושבת מה יגיד הפיקוח.
אבל לפני כמה חודשים ישבתי בוועדה עם מפקחת של המשרד הממשלתי, ומנהלת של הוסטל. דיברנו על הבעיות בהוסטל, על עקרונות שיש להנחיל לצוות שעובד שם, איך לעזור לצוות להישאר מאוזן, ובשלב מסוים הן שאלו אותי "את משדרת כזו שלווה, מה את עושה, יוגה?"
כמה שמחתי שהיו לי פליירים בתיק! מיד שלפתי ונתתי להן, וסיפרתי להן. המפקחת מאד התלהבה, ושאלה איפה מתרגלים ואיך...
יש לי גם קבוצות קבועות שבהן אני מלמדת שיעורי תנועה. הרבה זמן חיפשתי איך לספר למשתתפות, נשים חרדיות, על פאלון דאפא. חשבתי שפשוט לא מצאתי זמן ושאני צריכה הזדמנות מתאימה.
ביום השואה התלבטתי אם זו הזדמנות מתאימה. הייתי שבויה במושג של קדושת השואה, שאין אסון שיכול להשתוות אליה ונסיון לדבר על אסון אחר בהקשר של השואה הוא חילול קודש.
באמצע השיעור הרפיתי מהמושגים האלו. נתתי לעצמי ללכת עם מה שהיה על לבי, והדברים פשוט התקשרו זה לזה וזרמו... אחת המשתתפות דיברה על הכחשת השואה, וכמה זה נורא שיש אנשים שמאמינים למכחישי השואה, ואני אמרתי שיש דברים שהם כל כך נוראים שאנשים מעדיפים להכחיש אותם מאשר להתעמת איתם, ושיש גם כיום דברים כאלה, למשל בסין וכו' וכו'...
הן הקשיבו בשקט, לסיפור של הרדיפה וגם לסיפור האישי שלי, ובסוף השיעור ביקשו לראות את התרגילים. הדגמתי להן וחלק אפילו ביקשו ללמוד את התרגילים. החתמתי אותן על עצומה, וחלק לקחו פלאיירים. אני יודעת שחלק גם נכנסו לאתר וחיפשו עוד מידע.
אני עדיין מרגישה שמשלושת הדברים אני עושה את הבהרת האמת הכי פחות טוב. לפעמים עוברים כמה ימים שלמים שבהם אני לא מבהירה את האמת לאף אחד. לפעמים אני פוגשת אנשים ולא מוצאת את ההזדמנות לספר להם. לפעמים אני שוכחת לחפש את ההזדמנות, או חוששת שהם יחשבו שאני נודניקית ואובססיבית.
בפעמים שאני כן מצליחה להבהיר את האמת לאנשים, אני מרגישה כזו תחושה של שמחה וסיפוק שאני לא מבינה למה אני לא עושה את זה כל הזמן.
אני אסירת תודה למורה על כל מה שעשה למעני ולמען כל העולם. על הסבל שהוא נושא במקומי, על החיים שקיבלתי מחדש.
אני מקווה שאהיה ראויה לכבוד הזה, ושאהיה ראויה לשאת בתואר תלמידת דאפא.